בהמשך לבדיקה זו, ביום 28.4.11 הודיע הגף לתובעת, כי בידיו נימצאת עבודה נוספת הזהה לעבודתה ו/או הדומה לה במידה רבה, דבר אשר מעלה חשש כי עבודת הגמר, המהוה את אחד מהתנאים לקבלת התואר, לא הוכנה כלל על ידה וכי לפיכך שוקל הגף להערכת תארים לשלול את אישור השקילות שניתן לה. תוך כך צוין, כי בטרם תיתקבל החלטה, ניתנת היזדמנות לתובעת להעלות את טענותיה לעניין האפשרות שאישור השקילות ישלל וככל שהיא מעוניינת בכך, עליה לעשות כן בכתב בתוך 60 ימים.
בבקשת רשות העירעור לא הובהר על ידי המבקש, כיצד יש בחשיפת פרטי מגיש העבודה האחרת כדי לסייע בידו לבירור השאלה שבמחלוקת, כאשר הסיבה שבעטיה נשלל ממנו אישור שקילת התואר הייתה נעוצה במימצאי הראיון עצמו, ובחשיפת פרטי מגיש העבודה האחרת לא יהיה כדי לשנות מהמסקנות שהתגבשו בראיון.
כך נפסק בעיניין זה:
"שני התנאים המרכזיים לצורך מתן אישור שקילות על פי הכללים הרלבאנטיים לעניין זה הנם: היות המוסד בו למד המבקש מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל כמוסד המוסמך ליתן תארים אקדמיים והצגת מסמכים המעידים על כך שהמבקש עמד בכל דרישותיו של אותו המוסד (ראו: הכללים להערכת תארים זרים מיום 12.11.1997; חוזר המשנה לנציב שירות המדינה מיום 22.8.2004; ופסקה 14 לפסק הדין בעתירות נגד החלטת הפסילה. ראו גם הכללים מיום 10.5.2005 להערכת תארים אקדמיים (ראשון או שני) שהוענקו על ידי מוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל ואשר נלמדו בשיטת 'הלמידה מרחוק' ולתארים שלישיים זרים לצורכי דרוג ושכר, בהם התווספו תנאים נוספים וביניהם עמידה בבחינה). יחד עם זאת, הדעת נותנת כי מקום שבו מתעורר חשד כי המבקש אישור שקילות קיבל את התואר שלא כדין יש למשיב סמכות ואף חובה לבחון ולבדוק האם קיים בסיס לחשד זה טרם שיתן למבקש אישור שקילות, על כל ההטבות הכרוכות בכך. זאת ועוד. בפרשה דנן קבע בית המשפט בפסק הדין בעתירות נגד החלטת הפסילה כי על המדינה לערוך בדיקה פרטנית לצורך בירור החשדות נגד בוגרי נציגות אוניברסיטת לטביה (וראו גם ההחלטה מיום 11.1.2005 בבקשות למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט), אשר במסגרתה ייערך לכל אחד מן הבוגרים שימוע כדין ותנתן לו היזדמנות הוגנת להוכיח את ניקיון כפיו. אשר על כן, בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו לא נפל כל פסול בהתנהלות המשיב בהחליטו לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים אותו דרך כלל בכגון דא" (ההדגשות לא במקור – ש.ט.).
...
נוכח האמור הגענו למסקנה כי החלטת הגף לשלול את אישור השקילות שניתן לתובעת בהסתמך על ממצאי הריאיון האישי (כשברקע עמדה עבודה הדומה עד מאד לעבודת התובע) הינה החלטה סבירה ומידתית, המתחייבת מנסיבות העניין.
על כן ובהתאם להלכה כי בית הדין לא יחליף את שיקול דעת הרשות המנהלית בשיקול דעתו, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה זו.
בשולי הדברים, נבקש להתייחס למספר טענות אשר העלתה התובעת :
ראשית באשר לאינטרס ההסתמכות – על החשיבות שבתשלום כספי ציבור אך ורק למי שזכאי לכך כדין, ועל הסתמכותו של הפרט למול האינטרס הציבורי לאי תשלום כספים בניגוד לדין ולכללים, דן בית המשפט העליון לא אחת.
סיכום
נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
