בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 5468/12
ע"א 5485/12
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט צ' זילברטל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערים בע"א 5468/12 והמשיבים בע"א 5485/12:
1. ניסים עופר יונסוף
2. תכשיטי ג'י בי בע"מ
נ ג ד
המשיב בע"א 5468/12 והמערער בע"א 5485/12:
ירושלים פקיד שומה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 30.05.2012 בתיק ע"מ 17259-01-11 (שניתן על-ידי השופט ד' מינץ)
תאריך הישיבה:
ח' באייר התשע"ד
(8.5.2014)
בשם המערערים בע"א 5468/12 והמשיבים בע"א 5485/12:
עו"ד יוסי רומנו ועו"ד ג'ק בלנגה
בשם המשיב בע"א 5468/12 והמערער בע"א 5485/12:
עו"ד קמיל עטילה
פסק-דין
החברה עוסקת בייבוא ובשיווק של תכשיטי יוקרה – בקמעונות ובסיטונות.
על כן, כך נטען, אין מקום לייחס את ההפסד בפרויקט לחברה לאחר שהתברר כי ההשקעה ירדה לטמיון, היינו ב"חכמה שלאחר מעשה" או שמא "היתחכמות שלאחר מעשה".
ההליכים עד כה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי שדן בערעוריהם של החברה ושל עופר על החלטת פקיד השומה שלא לקבל את דו"חותיהם ולקבוע להם שומה לפי מיטב השפיטה (ע"מ 18/09, השופט ד' מינץ) קיבל ערעורים אלה בחלקם (בפסק דינו מיום 30.5.2012).
בית משפט זה כבר קבע, וזהו עקרון בסיסי בדיני המס, כי בהיעדר הוראות מחייבות בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה) בדבר השיטה לחישוב של ההכנסה החייבת במס, יוסדר הנושא בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים (ראו: ע"א 494/87 חברת קבוצת השומרים שמירה וביטחון בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"מ מו(4) 795 ,800 (1992); ע"א 6557/01 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 34 (20.11.06); ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 37 (13.7.2011)).
...
בסופו של דבר, המחלוקות בין הצדדים הצטמצמו לשתי שאלות – אופן הערכת שווי המלאי של החברה וניכוי של הפסד מעסקה בגאורגיה בדו"חות החברה – ולכן יפורטו רק העובדות הנוגעות להן.
לא מצאנו לנכון לקבל טענה זו. נציג רשות המסים, מר שלמה ביטון, שנחקר ארוכות בעניין זה, ציין כי רשות המסים אינה יודעת מהו מחיר השוק של המלאי (ראה: פרוטוקול מיום 6.5.2012, עמ' 54), ובנסיבות אלה ערכה בדיקות מדגמיות של מחירי פריטים.
אולם בענייננו כלל האינדיקציות בעסקה אינן תומכות במסקנה זו. להיפך, עולה מהן כי מדובר בעסקה של החברה ולא של בעל מניות בה: הכסף לא הועבר במישרין מחשבונה של החברה לחשבונו של המוטב בגאורגיה (דבר שלכאורה הוא אפשרי גם אם החוזה עצמו לא נחתם על-ידי החברה); בהנהלת החשבונות של החברה נרשם הכסף למטרת "הלוואה"; בפסק הדין שניתן בתביעה שהגיש עופר נגד קרמנצקי, החברה כלל אינה מוזכר כמי שמעורבת בו. למעשה, המסמכים העיקריים שעליהם מתבססים הנישומים הם הדו"חות הכספיים של החברה.
המסקנה מכל האמור לעיל היא כי בנסיבות העניין אנו סבורים כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה ההשקעה בפרויקט נעשתה על-ידי עופר ולא על-ידי החברה.
סוף דבר
מסקנתנו היא אפוא שדין הערעור שהגיש פקיד השומה להתקבל ודין הערעור שהגישו הנישומים להידחות.
