כל אחד מהמערערים הצהיר בדו"ח שלו על הכנסה של 23,000 שקל לשנה הנ"ל, אך פקיד השומה פסל את ספרי המערערים בשל אי-רישום תקבול, והוציא שומה על-פי "מיטב השפיטה", לפיה הייתה הכנסתו של כל מערער מן העסק הנ"ל בשנת 1979 60,000 שקל.
כאמור, לא הזדהה השופט קמא עם עמדתו של אף אחד משני הצדדים, וקבע בפסק-דינו:
"גם טענות המערער וגם תשובותיו של המשיב לא סיפקו לי כל אמת מידה לפיה ניתן לקבוע בין ההצהרה או השומה איזו מהן הקרובה לאמת".
לבסוף, ביסס בית המשפט את החלטתו על חשבונות החשמל של הקונדיטוריה בהשוואה לחשבונות החשמל של קונדיטוריות אחרות ועל רמת ההכנסות של הללו על-פי השומות שנערכו להן (כפי שעוד יפורט להלן), בציינו כדלקמן:
"אין לקביעה זו חישוב מדוייק כל שהוא. כל אשר אני קובע הוא, כי שומתו של המשיב וגם הצהרתו של המערער אינן יכולות להישאר על כנן, והשוואת הכנסתו לזו שנתקבלה על דעת המשיב במקרים אחרים היא לדעתי הניחוש הטוב ביותר".
נראה לי, כי טעה בית המשפט המחוזי בהחליטו להתערב בשיקול-דעתו של פקיד השומה ובהעדיפו הערכה משוערת מצדו על שומתו של הלה, ולהלן נימוקיי:
א) אין המערערים מעוררים בערעורם טענה כלשהי כנגד החלטתו של פקיד השומה שלא לקבל את ספרי החשבונות של המערערים כנכונים וכמשקפים את מצב הכנסתם כהווייתו.
...
כאמור, לא הזדהה השופט קמא עם עמדתו של אף אחד משני הצדדים, וקבע בפסק-דינו:
"גם טענות המערער וגם תשובותיו של המשיב לא סיפקו לי כל אמת מידה לפיה ניתן לקבוע בין ההצהרה או השומה איזו מהן הקרובה לאמת".
לבסוף, ביסס בית המשפט את החלטתו על חשבונות החשמל של הקונדיטוריה בהשוואה לחשבונות החשמל של קונדיטוריות אחרות ועל רמת ההכנסות של הללו על-פי השומות שנערכו להן (כפי שעוד יפורט להלן), בציינו כדלקמן:
"אין לקביעה זו חישוב מדוייק כל שהוא. כל אשר אני קובע הוא, כי שומתו של המשיב וגם הצהרתו של המערער אינן יכולות להשאר על כנן, והשוואת הכנסתו לזו שנתקבלה על דעת המשיב במקרים אחרים היא לדעתי הניחוש הטוב ביותר".
נראה לי, כי טעה בית המשפט המחוזי בהחליטו להתערב בשקול-דעתו של פקיד השומה ובהעדיפו הערכה משוערת מצידו על שומתו של הלה, ולהלן נימוקיי:
א) אין המערערים מעוררים בערעורם טענה כלשהיא כנגד החלטתו של פקיד השומה שלא לקבל את ספרי החשבונות של המערערים כנכונים וכמשקפים את מצב הכנסתם כהוייתו.
גם באותו ערעור הגיע בית המשפט למסקנה, כי בדין נדחו ספריהם של הנישומים על-ידי פקיד השומה, ובית המשפט הסיק מכך את המסקנה, בעמ' 167, לאמור:
"נראה לנו שאחרי קביעת העובדות הנ"ל, שגם לדעת השופט עלה מהן ללא צל של ספק שהיה מקום לשומה לפי מיטב השפיטה, לא נשאר לשופט אלא לאשר את השומה, בלתי אם יעלה בידי הנישום להוקיעה כשרירותית או כמופרכת מעיקרה או, למשל, כבנויה על הנחות של עובדות או משפט המוטעות ביסודן".
ג) לא היה בית המשפט קמא רשאי להמיר את שיקול-דעתו של פקיד השומה בשיקול-דעתו הוא, ובמיוחד כאשר גם הערכתו שלו מבוססת למעשה על "ניחוש", כאמור בפסק הדין.
ואילו שומתו של השופט הלומד, במה עדיפה היא משומתו של הפקיד? נראה לנו כי שומה זו אף היא ענין של השערה וניחוש לא פחות משומתו של הפקיד.
מקובלת עלי טענתו של בא-כוח המשיב, כי תצרוכת החשמל אינה יכולה להיות מודד, ובודאי לא מודד יחידי, לקביעת הכנסה, וזאת, בין היתר, מהטעם שיש שוני בתצרוכת החשמל בין תנור בעל הספק גבוה לבין תנור בעל הספק נמוך, בין תנור מודרני יותר לישן ובין תנור הצורך יותר חשמל לבין תנור הצורך פחות חשמל.
