ערעור על שגיאה בחישוב ימי חופשה לעובד

השופט אילן סופר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל-אביב יפו (השופטת דגית ויסמן; ת"צ 41663-12-13) אשר דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילה של ניכוי מהשכר בגין "קרן אירועים" וחישוב שגוי של הקף המשרה ובעקבות כך תשלום חסר של זכויות.

בין ב"כ גב' ארסנייב ובהמשך וכאמור ב"כ המערערת והמשיבה הוחלפו מכתבים ומסמכים, שהתמקדו בנכוי מהשכר לקרן אירועים, בנכוי מהשכר לרכיב אובדן כושר עבודה, ובטענה שחישוב הקף המשרה שנעשה על ידי מתן אינו כולל ימי חופשה, מחלה וחגים.

צבירת חופשה שנתית בית הדין האיזורי קבע, כי משלא הוכח הטיעון הבסיסי של חישוב משרה שגוי שאינו לוקח בחשבון ימי חופשה וחג, הרי שנשמט הבסיס לטיעון השני העוסק בתשלום בחסר של זכויות סוציאליות המחושבות לפי הקף המשרה.

כך או אחרת, אין לנו צורך בשלב זה של הדיון, לקבוע מסמרות בדבר הדרך הנכונה לחישוב ימי החופשה לעובדים שקיימת תנודתיות בהקף משרתם, מאחר והיא מעוררת שאלות נכבדות הן בהיבט של עצם הצבירה והן בהיבט של התשלום ודי לנו בקביעה שהמערערת הוכיחה קיומה של עילת תביעה אישית וקבוצתית בהתאם לתלושי השכר שהוצגו על ידי המשיבה.

...

אנו סבורים כי ללא קשר לחישובים, תלושי השכר, שהם חומר הגלם לחישובים, מגלים על פניהם את הבעיות שמנינו לעיל והם מציפים את הקשיים באופן הצבירה והחישוב של ימי החופשה.

על כן ולסיכום פרק זה וכפי ששנינו בפרק הקודם ביחס לקרן הרווחה ניתן לקבוע כי המערערת הוכיחה קיומה של עילת תביעה אישית, ועל פי הנתונים שהוצגו על ידי המשיבה התובענה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות המשותפות לכלל העובדים, שיש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, ושהתובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

סוף דבר הערעור מתקבל והבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת.

פדיון חופשה שנתית התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית ל-22.1666 ימי חופשה אותם לא ניצלה ושטרם שולמו לה. לפיכך, יש לשלם לה סך של 3,968 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

התובעת הסתפקה בסיכומיה בטענה כי עיון בדוחות הנוכחות מעלה כי חישוב החופשה נעשה שלא כדין אולם לא פירטה ולא הצביעה על טעויות בחישוב או על חישוב חלופי נכון.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלתו.

...

נדגיש כאמור, כי לא מצאנו שהנתבעת התנהלה כלפי התובעת תוך הרעת תנאי העסקתה "ביד קשה וללא רחם", כנטען.

לפיכך, לא מצאנו בנסיבות שלפנינו כדי ליצור עילה לפיצוי בגין עוגמת נפש, כך שאנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. יתר רכיבי התביעה כאמור, התובעת חזרה בה מחלק מרכיבי התביעה שעלו בכתב התביעה ועל כן, איננו נדרשים להם עוד.

סיכום לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: סך של 10,000 ₪ בגין הפרת חוק עבודת נשים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.18 ועד ליום התשלום בפועל.

באשר לרכיב החופשה, מעיון בתלושי השכר עולה כי לתובע שולמו 23 ימי חופשה אשר נוצלו במהלך שבעה חודשים שונים, כאשר ניצול הימים חופף לתשלום, וכן הרכיבים השונים בתלוש תואמים לשעות העבודה ולימי העבודה שבוצעו באותו חודש כך שנראה כי מדובר בתשלום אותנטי על ימים בהם נעדר התובע.

באשר לרכיב שעות נוספות, ישנם תלושים המציינים סך שעות העולה על משרה מלאה, אולם אין בכך כדי ללמד על פיקטיביות התלושים אלא על טעות באופן הצגת שעות העבודה הרגילות ושעות העבודה הנוספות, וכן טעות בחישוב התגמול הנכון בגין שעות נוספות.

ישנם גם תלושים בהם מופיעה שורה נפרדת של שעות נוספות בתעריף 125%, ואין בכך כדי לערער על נכונות רכיב זה. יצוין כי לא מדובר בסכומים קבועים ועגולים, אלא בסכומים משתנים מידי חודש.

עוד עולה מחישוב התובע כי הוא אינו מחשב את צבירת ימי החופשה על בסיס קלנדרי.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי פיטורים 26,339 ₪ הודעה מוקדמת 9,292 ₪ פיצוי בגין שימוע 25,000 ₪ הבראה 1,890 ₪ חופשה 4,620 ₪ חגים 2,940 ₪ דמי מחלה 18,480 ₪ הפרשות לפנסיה 15,769 ₪ שעות נוספות 75,448 ₪ פיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה 3,000 ₪ פיצוי בגין פגם שנפל בתלושים 5,000 ₪ סך הרכיבים לעיל הינו 187,778 ₪, ולאחר קיזוז סך של 15,000 ₪, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 172,778 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.16 ועד למועד התשלום בפועל.

נוכח המחלוקות בין הצדדים, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, לא מצאנו כי יש לפסוק פיצויי הלנה.

לעניין ההוצאות, נוכח תוצאות פסק הדין ושאר נסיבות העניין לרבות התנהלות הצדדים במהלך ההליכים, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

אשר לדמי חופשה נקבע כי "בהתאם לצוו ההרחבה בענף הבניין, התובע זכאי היה על פי וותקו ל-24 ימי עבודה כימי חופשה בעד כל אחת מהשנים 2013 עד 2015. בגין שנת 2016 זכאי היה ל- 18 ימים. בסך הכל זכאי היה ל-90 ימי עבודה כימי חופשה. על פי תלושי השכר, התובע ניצל 62.14 ימי חופשה וזכאי לפדיון 27.86 ימי חופשה. הנתבע ישלם לתובע פדיון חופשה שנתית בסך 9,751 ₪ (350 ₪ * 27.86)" (סעיף 33).

כן שגוי אופן חישוב ימי החופשה, שכן לא נילקח בחשבון אחוז המשרה בצבירת ימי החופשה.

אשר לסכויי העירעור, הרי שאלו גבוהים, נוכח טעמי העירעור שפורטו לעיל והטעויות העקרוניות שנפלו בפסק הדין.

...

התביעה שכנגד נדחתה, שכן "טענותיו של הנתבע בדבר נזקים שנגרמו לו בשל היעדרויותיו של התובע לא הוכחו והן נדחות" וחלקן אף מהוות הרחבת חזית (סעיף 43).

לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

משכך, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, כך שהתשלומים על פי פסק הדין יעוכבו עד למתן הכרעה בערעור, בכפוף להפקדת סכומים אלו בקופת בית הדין עד ליום 3.12.20.

סוף דבר – דין הבקשה להתקבל, כאמור בסעיף 9.

השופט רועי פוליאק בקשות רשות ערעור על פסק דין שניתן בהליך דיון מהיר על ידי בית הדין האיזורי באר שבע (השופט יעקב אזולאי; ד"מ 46213-09-20), שבו התקבלה בחלקה תביעת עובד לחייב את מעסיקתו לשלם לו תשלומים שונים בגין עבודתו וסיומה.

העובד טען בבקשתו כי בית הדין האיזורי נקלע לכלל טעות עת סבר כי ויתר על מלוא תביעתו לגמול שעות נוספות; כי בנגוד לקביעת בית הדין הוא זכאי לפצוי בגין אי מתן הודעה לעובד; וכי נפלה טעות חישוב מיכסת ימי החופשה העומדים לזכותו.

עם זאת, בעקבות תיקון 15 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, והוראת המעבר בסעיף 2(ב) לתיקון, זכאי העובד כטענתו ל – 41.5 ימי חופשה ועל כן הוא זכאי לפדיון חופשה עם סיום עבודתו בסכום שהועמד בכתב התביעה על 1,694 ש"ח. בסיכומיו עתר העובד לסכום גבוה יותר, אך משלא תוקן כתב התביעה יועמד הסכום הנפסק על הסכום הנתבע.

...

בפסק הדין נקבע לעניין רכיב זה כך: " לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעת פיצלה את שכרו של התובע שלא כדין. העדר ההלימה בין הסכום שהופרש בפועל לסכום אשר היה עליה להפריש, תומכים בטענת התובע כפי המפורט בטבלת החישוב שצורפה לסיכומיו. לא שוכנעתי כי תוספת 2 ₪ לשכר השעתי היו עבור פנסיה, אלא תוספת לשכרו הקובע". המעסיקה חולקת בבקשת רשות הערעור שהגישה על הקביעה דלעיל, אך ענייננו בקביעה עובדתית הנסמכת על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין מהעדויות שנשמעו בפניו, אשר נתמכת בהיעדר ההלימה בין הסכומים ובהעלאה החדה והלא מוסברת של סכום התוספת מ – 2 ש"ח ל – 3.5 ש"ח בתחילת שנת 2018.

דין הטענה להידחות.

הוצאות משפט – לא מצאנו להתערב בקביעה לפיה לא נפסקו הוצאות משפט עקב דחיית בקשת העובד בהחלטה בבקשת התיקון, אף אם בית הדין האזורי בחר לעניין זה בהנמקה לקונית לפיה "בנסיבות העניין" אין צו להוצאות.

סוף דבר – בקשות רשות הערעור נדונו כערעורים.