ערעור על קנס מינהלי בטענת חוסר סמכות עניינית

המבקש הגיש ערעור על החלטת מכתב הפיטורים לשר החינוך.

בנוסף לכך התבקש בית המשפט להורות לרשם העמותות שלא לפעול לקיומה של המכללה המאוחדת ולהטיל קנסות מנהליים על מינהלי מכללת ליפשיץ ומכללת הרצוג (האם), ולמנוע את העברת פעילות מכללת ליפשיץ למכללה המאוחדת.

לעניין זה טוען המבקש כי בישיבת הועדה הפריטטית לא הוצעה לו כל הצעה אלא הוצגה לו אפשרות תיאורטית להמשך העסקתו בתנאי שיוותר על תביעתו להפרשי שכר בהליך זה, ועל כן פיטוריו נגועים בחוסר תום לב. המבקש שב ומעלה לפנינו את הטענות שהלו העותרים בעתירה המינהלית שנדחתה בדבר אי חוקיות הסכם האיחוד והעברת פעילותה של מכללת ליפשיץ למכללה המאוחדת, ואי חוקיות פעילות המכללה המאוחדת.

המכללה המאוחדת העלתה טענה של חוסר סמכות עניינית לבית הדין לידון בבקשה לצוו למניעת העברת קניין רוחני על פי חוק זכויות יוצרים, ולחילופין טענה כי התביעה אינה מקימה עילה שכן אין למבקש כל קניין רוחני וזה שייך למעסיק, ומכל מקום, לא נתבע בהליך העקרי צו מניעה אלא אך סעד כספי של פיצוי בגין הפרה נטענת של זכויות קניין רוחני.

...

לעומת זאת, אנו סבורים שדין הבקשה למחיקת התביעה נגד ד"ר ברקאי ונגד מר בקיש (למעט בעניין חוק איסור לשון הרע) להימחק על הסף בהיעדר עילה, שכן נתבעים אלו לא היו מעסיקיו של המבקש.

סוף דבר בקשות המבקש לסעדים זמניים נדחות.

המבקש ישלם הוצאות כדלקמן: לכל אחד מהמשיבים 1-3 – סך 1,500 ₪.

וכך נקבע: "אני דוחה את טענת המערערים לפיה, הגגון תואם את הגג שהיה קיים ערב מתן צו ההריסה המינהלי, הן בסוג החומר ממנו ניבנה - המהוה אף הוא חומר לבנייה קלה והן במידותיו, התואמות את תשריט היתר הבניה. גם לטענת המערערים, בדיון שהתקיים ביום 20.1.19, היה קיים גגון מפח, לוחות הפח הוסרו והוחלפו בלוחות פלסטיק.

לאור טענות של חוסר סמכות עניינית נדחתה העתירה בהסכמה (ראו נספח 23 לכתב התשובה)].

בסופו של יום (ולאחר שהתנהלו הליכים נוספים, ובתוך כך ביצוע צו ההריסה משנת 2017 והוצאת צו הריסה חדש, כפי שיפורט), דחה בית המשפט המחוזי, ביום 18.12.19, את העירעור על ההחלטה שלא לבטל את ההסכמות מיום 2.1.18, וקבע כדלקמן: "הטענה כי החלפת גג וחומרי בניה מהמבנה שהיה קיים על פי היתר הבנייה 3/89 אינו מצריך בקשה וקבלת היתר בנייה חדש, אין בה ממש. החוק קובע באופן מפורש מה היא בנייה. אין חולק כי בשנת 1989 נידרש היה היתר בנייה לצורך הבנייה. משמע מדובר בבנייה הכפופה להיתר. משפורק הגג ונותר המבנה ללא גג למשך זמן מסוים, אזי לשם בנייתו מחדש (וזו המשמעות של 'החלפת' גג בגג חדש) היה צורך לקבל היתר בנייה חדש.

- אי קיום צו הריסה בגין אי ביצוע צו הריסה שפוטי 01-08-001608 בגין קונסטרוקציה שלא נהרסה + הטלת קנס מינהלי בנידון).

חוסר ניקיון כפיים בעניינינו, העותרות באות אל בית משפט זה ביושבו כבית משפט לעניינים מינהליים בחוסר ניקיון כפיים משנמצא, כי לאורך שנים עושות הן דין לעצמן בכך שמנהלות הן עסק מבלי שיש בידיהן רשוי כדין והכל בשל בניה בלתי חוקית הקיימת בנכס, אשר הצריכו את הרשות פעם אחר פעם לנקוט בהליכים משפטיים כדי לאכוף עליהן את הדין.

...

וכך נקבע: "אני דוחה את טענת המערערים לפיה, הגגון תואם את הגג שהיה קיים ערב מתן צו ההריסה המנהלי, הן בסוג החומר ממנו נבנה - המהווה אף הוא חומר לבנייה קלה והן במידותיו, התואמות את תשריט היתר הבניה. גם לטענת המערערים, בדיון שהתקיים ביום 20.1.19, היה קיים גגון מפח, לוחות הפח הוסרו והוחלפו בלוחות פלסטיק.

..אני דוחה את טענת המערערים לפיה, יש לבטל את צו ההריסה.

בנוסף, טוענות המשיבות, כי דין העתירה להידחות על הסף משהוגשה בשיהוי ניכר, הכל במטרה "לקנות" לעותרות זמן נוסף בו יפעילו את העסק.

ניתן לסכם ולומר, כי מקום בו לא מיצו העותרות ההליכים אל מול המשיבות, לאחר הסרת התקרה הקלה ובטרם פניתן לבית המשפט, דין העתירה להיות מסולקת על הסף.

סוף דבר, העתירה נדחית.

ביחס לקבלת הטענה בדבר אי צירוף צדדים רלוואנטיים, טוענת המערערת כי הטענה חסרת ביסוס והמשיבים הם צד נידרש לבירור התובענה.

לפיכך צדק בית המשפט בקבלת הטענה להיעדר סמכות עניינית, שכן על המערערת לפנות לבג"ץ, ולחילופין הסמכות העניינית למתן הצוו המבוקש מסורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.

בית המשפט קמא צדק אף בקבלת הטענה בדבר העדר סמכות עניינית לביטול דו"חות תנועה שהתקבלו, הואיל והסמכות לידון בבררת המשפט בעבירות קנס תעבורתי מסורה לבית המשפט לתעבורה.

אם חפצה המערערת לתקוף החלטה זו של המשיבים עליה לפנות לבית המשפט המנהלי ואין בסמכותו של בית משפט השלום לידון בטענה לבטלותה של החלטה זו מחמת חוסר סבירות או מחמת כל עילה אחרת מתחום המשפט המנהלי.

...

המערערת טענה כי יש לדחות בקשה זו. פסק דינו של בית משפט קמא בית המשפט קמא קבע בהחלטה בפתקית כי יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף מהנימוקים שפורטו בבקשה (למעט טענת השיהוי) ובתשובת המשיבים לתגובת המערערת לבקשה, המבססים היעדר סמכות עניינית, היעדר מיצוי הליכים והיעדר יריבות, כולם ביחס לחלק מסעדי התביעה, "ועוד כמפורט בבקשה ובתגובה...". בית המשפט קמא הורה על מחיקת התביעה כנגד המשיבים, בכדי שלא תיחסם דרכה של המערערת לקבלת יומה בפני הערכאות המוסמכות על פי דין.

טענות המערערת המערערת משיגה על כך שפסק הדין ניתן על דרך ההפניה לטענות המשיבים, מבלי שבית המשפט מצא לנכון לפרט את נימוקיו.

יתר טענות המערערת נדחות.

המשיבה הגישה תגובה ובקשה לסילוק על הסף, כאשר בקצירת היריעה אומר, כי פירטה היא את הבקשות שהגיש המבקש למרכז, ההחלטות בעיניינו, החלטת כב' הרשמת מיום 2.2.17, ובכלל זה טענה לחוסר סמכות עניינית, שכן עינייני פריסה ודחייה של חובות הנם בסמכותו הבלעדית של המרכז, כאשר בעניינינו, המבקש הגיש השגה על החלטת המרכז לפני רשם ההוצאה לפועל, וזאת בנגוד לתקנה 18 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ו – 1996 (להלן: "התקנות").

בעיניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"פ 4919/14 שמעון אזולאי נ' מדינת ישראל (6.3.17): "ב. עינייני פריסה ודחייה של חובות ישמרו למרכז לגביית קנסות, בהיותו גוף ייעודי המוסמך לכך על פי החוק. כגוף מנהלי, על המרכז לנמק בקצרה את החלטתו. ככלל, אין לבית המשפט הפלילי סמכות מקבילה לסמכות המרכז לגביית קנסות להורות על דחייה או פריסה של קנסות. זאת, מטעמים של ודאות משפטית וסופיות הדיון, ובהנתן שהמומחיות בכגון דא מסורה למרכז לגביית קנסות.

בהמשך, המבקש צירף את פסק הדין בתיק דלעיל, ובקש לשקול את האמור בו. הדיון שם, נסב סביב בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת לעינייני המרכז לגביית קנסות מיום 21.12.16, שבמסגרתה דחתה את בקשת המבקש לביטול ההגבלות ושינוי החלטת רשם המרכז, בהותירה על כנה את קביעתו, כי הסדר התשלומים המוצע על-ידי המבקש בדבר תשלום של 4,000 ₪ לחודש, לא יחול בגין החובות שבתיקים פליליים שכנגדו ואשר עניינם תלוי ועומד בפני ערכאות משפטיות אחרות.

...

מעבר לכך, אני מקבלת את הסבר המדינה בתגובתה מיום 15.6.17, בסעיפים 12-13, לשוני בין שני המקרים.

לסיכום, אני פוטרת את המבקש מתשלום האגרה.

אני דוחה את הבקשות למתן רשות לערער ולמתן סעד זמני.

ערעור על החלטת הדחייה (פר"ק מח' ת"א 23231-06-11) נתקבל בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.9.2012, בה צוין, בין היתר, כי "...עולה תמונה חמורה יותר, של ערייה אשר השלימה (וזאת בלשון המעטה) עם אותו מעשה עבריינות, סירבה לפנות את הפלישה אשר מיררה את חיי המבקש והיקשתה עליו מאד גישה לביתו. זאת, תוך שהיא מפגינה יחס שאין לפרשו אלא גם כזלזול בערכאות שיפוטיות, והמנעות חוזרת ונשנית מקיום החלטות שיפוטיות שהפכו חלוטות... על כפות המאזניים עומד פסק-דין שמקורו בביזוי שיטתי של החלטות בית משפט מצד עריית טייבה (בגלגולה קודם למינוי הנאמן), שלא לומר הפרת חוק בוטה ונמשכת תוך היתעמרות ארוכה במערער. זאת, תחת לדאוג לעניינו כפי שנידרש מרשות מנהלית לנהוג באזרח...". כמו כן, הגישה הערייה כנגד העותר כתב אישום בגין בנייה שלא כדין בשטחו (חע"מ 10291-04), ממנה זוכה בשל אי-עמידת הערייה בנטל ההוכחה הנידרש.

משכך, נפסק להלכה שהמרכז לגביית קנסות, אשר אינו רשות או גוף המנויים בתוספת הראשונה, וגם החלטותיו מכוח חוק המרכז אינן מנויות בתוספת הראשונה, מובילות למסקנה שאין סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים לידון בעתירה הנוגעת להחלטותיו (עת"מ (מחוזי-מרכז) 9432-11-21 יהודה גזיאל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות (נבו 25.11.2021)).

משכך, גם אין מקום לטענת חוסר סמכות עניינית או אי מיצוי הליכים שהעלה המרכז (בש"פ 389/22 פלוני נ' פלוני (נבו 9.2.2022)).

...

לפיכך החלטתי לקבל את הבקשה ולהפסיק החל משלב זה את הטלת הקנס היומי, תוך ביטולו הרטרואקטיבי של הקנס היומי שהושת החל ממועד זה (21.9.22).

סוף דבר: סיכומם של דברים, הצו השיפוטי הופר מיום ה-14.3.2019 עד תאריך ה-21.9.2022.

הבקשה במרכיב זה נדחית אפוא.