ערעור על קיום חלקי של צוואה

פסק הדין של בית משפט קמא בית משפט קמא דחה את בקשת המערער לביטול צו קיום הצוואה המתוקן של האב תוך הכשרת הסתלקות האם מחלקה בעזבון האב, דחה את היתנגדות המערער לבקשת המשיבות לקיום הצוואה החדשה והורה על קיומה: לבקשה לביטול צו קיום הצוואה המתוקן - בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד בנטל הנידרש על פי ס' 72(א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) להוכיח כי היו עובדות או טענות שלא היו לפני הרשם לעינייני ירושה לעת מתן צו קיום הצוואה המתוקן של האב (ס' 137 לפסק הדין) ; הרושם שנוצר לאחר שמיעת הראיות הוא שהמערער ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן של האב (ס' 150 ו - 159 לפסק הדין) ולמצער נותרה עמימות לגבי ידיעתו על התיקון (ס' 145 לפסק הדין); גם אם לא ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן וגם אם תדחה הטענה כי הבקשה לביטול הוגשה בשיהוי אין בכך כדי להביא לביטולו שכן המנוחה עמדה בכללי חוק הירושה בכל הנוגע "לשינוי מהורשה על פי דין ועריכת צוואה וביטולה לרבות צוואה הדדית" (ס' 149 לפסק דין).

לדחיית ההיתנגדות של המערער לצוואה המאוחרת וההוראה לקיומה – האם ידעה להבחין בטיבה של צוואה לעת עשיית הצוואה המאוחרת וזו לא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת (ס' 70, 94 לפסק הדין) ; האם פעלה "בדיוק בהתאם" למנגנון שקבוע בחוק הירושה "על מנת שתוכל לערוך צוואה חדשה המאוחרת לצוואה ההדדית" (ס' 73, 76 לפסק הדין) ; ההסתמכות בעת עריכת צוואה הדדית מתייחסת לבני הזוג ולא לילדיהם ולא ליורשים אחרים בצוואות ההדדיות.

בכך מכוון המערער לחלוקת עזבון האב בהתאם להוראת צוואתו מיום 17.6.2007, 80% למערער 10% לכל אחת מהמשיבות ולחלוקת עזבון האם בהתאם לצוואה המאוחרת, בחלקים שוים לשלשת הילדים (להלן: קבלת העירעור באופן חלקי).

...

מדובר, אפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.

בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו. לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה.

לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).

מסקנה זו מתחזקת לאור דחיית נוסח הצעת החוק שלא התקבל .

אינני מקבל את טענת המערער לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6 לחוק הירושה על צוואות הדדיות.

על רקע כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערעור.

פסק הדין של בית משפט קמא בית משפט קמא דחה את בקשת המערער לביטול צו קיום הצוואה המתוקן של האב תוך הכשרת הסתלקות האם מחלקה בעזבון האב, דחה את היתנגדות המערער לבקשת המשיבות לקיום הצוואה החדשה והורה על קיומה: לבקשה לביטול צו קיום הצוואה המתוקן - בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד בנטל הנידרש על פי ס' 72(א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) להוכיח כי היו עובדות או טענות שלא היו לפני הרשם לעינייני ירושה לעת מתן צו קיום הצוואה המתוקן של האב (ס' 137 לפסק הדין) ; הרושם שנוצר לאחר שמיעת הראיות הוא שהמערער ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן של האב (ס' 150 ו - 159 לפסק הדין) ולמצער נותרה עמימות לגבי ידיעתו על התיקון (ס' 145 לפסק הדין); גם אם לא ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן וגם אם תדחה הטענה כי הבקשה לביטול הוגשה בשיהוי אין בכך כדי להביא לביטולו שכן המנוחה עמדה בכללי חוק הירושה בכל הנוגע "לשינוי מהורשה על פי דין ועריכת צוואה וביטולה לרבות צוואה הדדית" (ס' 149 לפסק דין).

לדחיית ההיתנגדות של המערער לצוואה המאוחרת וההוראה לקיומה – האם ידעה להבחין בטיבה של צוואה לעת עשיית הצוואה המאוחרת וזו לא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת (ס' 70, 94 לפסק הדין) ; האם פעלה "בדיוק בהתאם" למנגנון שקבוע בחוק הירושה "על מנת שתוכל לערוך צוואה חדשה המאוחרת לצוואה ההדדית" (ס' 73, 76 לפסק הדין) ; ההסתמכות בעת עריכת צוואה הדדית מתייחסת לבני הזוג ולא לילדיהם ולא ליורשים אחרים בצוואות ההדדיות.

בכך מכוון המערער לחלוקת עזבון האב בהתאם להוראת צוואתו מיום 17.6.2007, 80% למערער 10% לכל אחת מהמשיבות ולחלוקת עזבון האם בהתאם לצוואה המאוחרת, בחלקים שוים לשלשת הילדים (להלן: קבלת העירעור באופן חלקי).

...

מדובר, אפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.

בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו. לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה.

לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).

מסקנה זו מתחזקת לאור דחיית נוסח הצעת החוק שלא התקבל .

אינני מקבל את טענת המערער לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6 לחוק הירושה על צוואות הדדיות.

על רקע כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערעור.

המערערת טוענת, כי הועדה טעתה שכן החלטותיה התקבלו על בסיס חלקי וניתנו ללא הנמקה מספקת.

דיון והכרעה סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 קובע, כי בית הדין מוסמך לידון בעירעור על החלטות ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) בשאלה משפטית בלבד.

לאור העובדה שהועדה הקודמת מצאה אך ורק הגבלה בתנועות הצוואה (ועדה מ 2017) אנו סבורים שיש ליחס את כל התחלואה הנוכחית לתאונה הנוכחית וזאת לאור התעוד הרפואי ורצף הטיפולים הקיים.

בדיקת US כתף שמאל מ-07/01/20 קיים קרע חלקי 8 מ"מ ב SSP הסתיידות ב SSC.

...

המשיב טוען, כי דין הערעור להידחות שכן לא נפלו פגמים משפטיים בהחלטת הוועדה.

לאור העובדה שהוועדה הקודמת מצאה אך ורק הגבלה בתנועות הצוואה (ועדה מ 2017) אנו סבורים שיש ליחס את כל התחלואה הנוכחית לתאונה הנוכחית וזאת לאור התיעוד הרפואי ורצף הטיפולים הקיים.

לסיכום: הוועדה דוחה את ערר התובעת ומקבלת מסקנות ועדה מדרג ראשון" [ההדגשות אינן במקור].

סוף דבר – הערעור מקבל בחלקו כך שעניינה של המערערת יוחזר לוועדה על מנת שתשקול עמדתה מחדש ותנמק את קביעתה בדבר כתף שמאל, תוך התייחסות לחוות הדעת של ד"ר ארסבן בעניין זה. המערערת תוזמן לוועדה ותוכל לטעון בפניה.

בית המשפט לעינייני מישפחה תל אביב-יפו (כב' השופטת טובה סיון ז"ל) דחה את ההיתנגדות וכך גם את תביעות המערערת והורה על קיום הצוואה בפסק דין מיום 7.1.2008 (להלן: פסק הדין העקרי) בקובעו כי צוואת האב עמדה בדרישות הצורניות של צוואה בעדים, כדרישת סעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965- , ועל פי מכלול הראיות אין ממש בטענת "העיוורון" שטענה המערערת (להלן: התיק העקרי).

(ה) הוצאות שנגרמו למערערת בגין הטיפול בהשבת הכספים דלעיל במשך השנים, הכוללות חלק מאותן הוצאות בגין הטיפול בהשגת מסמכים וכך להשבת כספים כאגרות, שכר טירחה חלקי לעורך דין, תוך הפניה לפירוט ההליכים וההוצאות.

...

בהתאם, משנדחו טענותיה של המערערת בנוגע להענקות האב, ובעיקר בהתחשב בכך שנקבע על ידי בית המשפט בתיק העיקרי כי ההענקות נעשו בחייו של האב כדין, בהיותו מודע להם, ברצון ותוך שלא היה כל פגם ברצונו, ברור כי אין למערערת זכות בכספים אלו ולכן עילה זו מוצתה אכן בפסק הדין העיקרי ובגדר מעשה בית דין או השתק פלוגתא ומשכך אין צורך להיזקק לנושא ההתיישנות בסוגיה זו. הנה כי כן דין הערעור בהתייחס לסוגיה זו להדחות.

המסקנה העולה כי בכל הקשור לתביעות בנושא של משיכת כספים על-ידי האח המנוח בין לפני פטירת האב ובין לאחריה, דינן להדחות על הסף.

סיכומם של דברים לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להדחות, למעט בנושא העילה של השבת כספים בגין תשלומים נטענים בעניין המקרקעין ב-"גוש הגדול", אשר דינו להתקבל.

ביום 1.11.2004 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו פסק דין בתובענה זו (כבוד השופטת עפרה סלומון צ'רניאק) לפיו בוטלה הצוואה השנייה, ובית המשפט הורה על קיומה של הצוואה הראשונה במלואה (ע"ז (מחוזי ת"א) 7695/94 קשאני נ' אלופי (1.11.2004)) (להלן: תיק העזבון).

לצד זאת, תוצאה זו הייתה חסרת משמעות אופראטיבית רבה, שכן בהנתן התוצאה בתיק המכר, ופסק הדין בתיק לוד, הרי שלמעשה עזבון המנוחה וההוראות לחלוקתו (החלקי) בצוואה הראשונה – לא כללו, עוד, את הדירה עצמה.

התובעת הוסיפה, כי הנתבע ייעץ לתובעת לערער על פסק הדין בתביעת לוד, ואף הגיש בשמה הודעת ערעור לבית המשפט העליון.

...

במסגרת זו, מונה גם מנהל עיזבון, עוה"ד ארז יצחק בי-עזר בייזר (להלן: מנהל העיזבון)), לאחר שבית המשפט מצא לנכון למנות מנהל עיזבון ניטרלי ולא מטעם אחד הצדדים, בהינתן המחלוקת איזו צוואה, אם בכלל, בתוקף (החלטת כבוד השופט המנוח אמנון הומינר מיום 9.2.1995).

סיכום: בהינתן האמור, דין התובענה להידחות.

משזו התוצאה בתובענה העיקרית, דין ההודעה כנגד מנהל העיזבון להידחות אף היא.

סיכום מהטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית התובענה.