הסנגור טען כי אף שהאקסיומה שהנאשם הוא שהביא על עצמו את העונש נכונה "עדיין במקרים המתאימים הערכאות השונות מחליטות שלא למצות את הדין ועל הימנעות משליחת נאשם למאסר מאחורי סורג ובריח (יצויין שההחלטה לשליחת נאשם, חסר כל עבר פלילי, בגיל 50, לראשונה בחייו, לבית הסוהר, בד"כ תיעשה רק במקרים בהם עונש אחר, לא יוכל להשיג את מטרת המאסר)".
הסנגור טען כי מסכת העבירות שעבר הנאשם נעשו כולן בשבוע אחד.
"הלכה היא, כי מצבו הרפואי הרעוע של מי שהורשע בדין, אין בו כדי להביא לשחרורו מעונש המאסר, מקום בו העבירה ונסיבותיה מחייבות הטלתו של עונש כזה. כדברי השופט דב לוין, בהתייחסו לטענה בדבר מצבו הבריאותי הרעוע של מערער שאף הוא סבל מחוליים רבים וקשים, ושגם לגביו נטען כי שבתו במאסר עלולה להחמיר את מצבו ולגרום לו נזק גופני ונפשי, שספק אם ניתן יהיה לרפאם, לאמור:
על שום כך חשוב שיצא מכאן מסר חד וברור: הנוטל שוחד – פותח לעצמו את שערי בית הכלא לתקופה ממשית ומשמעותית! ז. כידוע, ערכאת העירעור אינה ממצה את הדין, גם מקום שהיא מקבלת ערעור על קולת העונש.
...
לדבריו – "השוחד הוא רקבון חברתי ופגיעתו בשירות הצבורי מסוכנת. הקלת ראש בחומרת התופעה תביא להיתמוטטות השרות הציבורי ולהפיכתנו למדינת "עולם שלישי".
בנסיבות אלה, אין מנוס אלא לגזור על הנאשם מאסר לריצוי בפועל, למען יראו אחרים ויראו, ואם פגיעתו של מאסר כזה קשה עד מאוד לנאשם, יש לזכור שהוא הביא את עצמו לסיטואציה זו, ולא מדובר בגזירת גורל שרירותית".
סבורני כי שומה על בית המשפט, בבואו לגזור את עונשו של נאשם, לשוות לנגד עיניו את מידת העונש שהמחוקק קבע בצד העבירות אותן עבר הנאשם ולתת למידת העונש האמורה את משקלה הראוי.
סבורני כי בהטילו את העונשים שפורטו לעיל הקל בית המשפט קמא עם הנאשם במידה המחייבת את התערבותנו.
אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מציע לחברי הנכבדים כדלקמן:
לדחות את ערעורו של הנאשם בע"פ 5674-12-08.
