מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

ערעור על קולת עונש בעבירת יציאה שלא כדין לאיראן

בהליך רע"פ (רע"פ) שהוגש בשנת 2014 בעליון נפסק כדקלמן:

המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על קולת העונש שהושת על המבקש.
ביום 6.7.2014, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה בציינו, כי: "הענישה, בהתאם, אינה תלויה בתוצאות היציאה, כאשר החומרה היא בעצם היציאה שלא כדין; בעצם העמדת סיכון ביטחוני. ויוער, כי המשיב [המבקש] היה מודע לסכנות העלולות לנבוע מיציאתו שלא כדין מהמדינה, ואף הוזהר על-ידי הרשויות עקב כך, אך בחר לעשות דין לעצמו ולהתעלם מהדברים, ואף בכך יש כדי להוות נסיבה להחמרה בעונשו". לפיכך, השית בית המשפט המחוזי על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות, וזאת בנוסף לעונשים שנגזרו עליו בבית משפט השלום.
לעניין חילוט דרכונו האיראני של המבקש, ציין בית המשפט, כי אין חולק שדרכונו האיראני של המבקש הוא בבחינת חפץ ששמש לבצוע העבירה, ועל כן יש לקבל את ערעורה של המשיבה גם בכל הנוגע לשאלת חילוטו הדרכון, ולהורות על חילוט דרכונו האיראני של המבקש במסגרת העונש שהושת עליו.
לפיכך, מתבקש בית המשפט לבטל את עונש המאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות, שהושת על המבקש, ולהשיב לו את דרכונו האיראני, או לחילופין, להקל בעונשו.
...
לעניין חילוט דרכונו האיראני של המבקש, ציין בית המשפט, כי אין חולק שדרכונו האיראני של המבקש הוא בבחינת חפץ ששימש לביצוע העבירה, ועל כן יש לקבל את ערעורה של המשיבה גם בכל הנוגע לשאלת חילוטו הדרכון, ולהורות על חילוט דרכונו האיראני של המבקש במסגרת העונש שהושת עליו.
בנסיבות אלו, דין הבקשה להידחות (רע"פ 7600/14 לב נ' מדינת ישראל (23.11.2014); רע"פ 7224/14 פרנסקי נ' מדינת ישראל (10.11.2014); רע"פ 6692/14 כראדי נ' מדינת ישראל (5.11.2014)).
סעיף 1 לפסד"פ קובע, כי: "'חפץ' - לרבות תעודה, מסמך, חומר מחשב או בעל חיים". סבורני כי, דרכונו האיראני של המבקש עונה על הגדרת "חפץ", ולפיכך ניתן לחלטו, בין אם מכוח סעיף 39, ובין אם מכוח סעיף 34 לפסד"פ, כמוצע על-ידי המשיבה.
לפיכך, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2016 בעליון נפסק כדקלמן:

במסגרת יחידתו זו הישתתף בפעולות לחימה באתרים שונים בעירק נגד כוחות הצבא העיראקי וכוחות איראניים ושיעיים.
בגין מעשיו המתוארים לעיל הואשם מהראן בעבירות של מגע עם סוכן חוץ ואימונים צבאיים אסורים (לפי סעיפים 114(א) ו- 143(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), וכן בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת (לפי סעיפים 185(1)(א) ו- (ט) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, להלן: תקנות ההגנה), יציאה מהארץ שלא כדין (לפי סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954) ופעולה ברכוש טירור (לפי סעיף 9(א)(2) לחוק איסור מימון טירור, התשס"ה-2005).
כמו כן, נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו המקילות ובכללן הנסיבות המשפחתיות הקשות שבהן גדל; הודאתו ושתוף הפעולה שלו עם גורמי הבטחון; הנזק הכבד שניגרם לו ולמשפחתו נוכח פרסומים בכלי התיקשורת, מהם היתקבל הרושם המוטעה כאילו הוא ביקש לפגוע בבטחון המדינה, וההרשעה בעבירה בעלת אופי ביטחוני, הנושאת קלון כבד; ופציעתו הקשה, המהוה עונש "כפול ומכופל" שאת תוצאותיו יישא משך כל חייו.
אם השתכנעתי, בסופו של דבר, שיש להשאיר את העונש על כנו חרף שיקולים אלה, הרי שהדבר נבע בעיקר מן הטעם שהחמרה במדיניות ענישה צריכה להיות הדרגתית (ראו למשל: ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.12.2011); ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן, פסקה 23 (29.4.2013)), כמו גם מתוך היתחשבות בכך שבית משפט זה אינו נוהג למצות את מידת ההחמרה בעירעור על עונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית.
...
סוף דבר: לא מצאתי כי נפלה שגגה בגזר דינו של בית משפט קמא המצריכה את התערבותנו, ולפיכך אציע לחברותיי כי נדחה את הערעורים משני הצדדים ונותיר את גזר דינו של בית משפט קמא על מכונו.
אם השתכנעתי, בסופו של דבר, שיש להשאיר את העונש על כנו חרף שיקולים אלה, הרי שהדבר נבע בעיקר מן הטעם שהחמרה במדיניות ענישה צריכה להיות הדרגתית (ראו למשל: ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.12.2011); ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן, פסקה 23 (29.4.2013)), כמו גם מתוך התחשבות בכך שבית משפט זה אינו נוהג למצות את מידת ההחמרה בערעור על עונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית.
אולם, אין בהערכה זו כדי לשנות מן המסקנה במקרה דנן, בהתחשב בהגינות המתחייבת באשר למהלך השינוי במדיניות הענישה (וראו האמור בפסקה 13 לחוות דעתו של חברי).

בהליך ערעור פלילי גזר דין (עפ"ג) שהוגש בשנת 2014 בהמחוזי באר שבע נפסק כדקלמן:

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני: כב' ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ עפ"ג 25495-04-14 כב' השופט יורם צלקובניק כב' השופט יעקב פרסקי המערערת: מדינת ישראל על ידי ב"כ עו"ד אליזבט אברהם, פמ"ד המשיב: רמין מזרחי על ידי ב"כ עו"ד דוד ויצטום, ס.צ. ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופט ר. סולקין) בת.פ. 29698-05-12 מיום 06/03/14 פסק דין
בימ"ש קמא בחן את החוק למניעת הסתננות, על התיקונים השונים שנערכו בו וקבע, כי "אכן, עלול אזרח היוצא למדינת אויב לגרום נזק לבטחון המדינה, הן ביודעין והן שלא ביודעין, וכן עלול להפוך נטל על המדינה, כאשר תיאלץ המדינה לנקוט מהלכים, בנגוד לאינטרסים שלה, על מנת לשחררו. ואולם, לא כל מצב של יציאה שלא כדין, יוצר סיכון דומה, וקיימים מקרים בהם מידת הסיכון אינה גבוהה, בשל נסיבות היציאה". היות וביהמ"ש סבר, כי ישנו מיגוון גדול של נסיבות בהן ניתן שתתבצע העבירה, "הן לאור מיהות מבצע העבירה, והן בנוגע למטרת היציאה", קבע מיתחם ענישה רחב "החל מעונש צופה פני עתיד וכלה במאסר בן שנתיים ימים". ביהמ"ש פירט את נסיבותיו האישיות של המשיב כפי שהועלו בפניו וציין, שעלה ארצה מטעמי ציונות על פי חוק השבות; שאביו נפטר והוא יצא לאיראן כדי לטפל במכירת רכוש המשפחה שם; ושמדובר באדם דל, שאינו עובד, ללא ידע מיוחד.
הפסיקה בעבירות כגון אלה אינה רבה, לדברי הסניגור, ובכל מקרה בימ"ש השלום לא הקל עם המשיב מעבר למקובל, שכן במקרים חמורים בהרבה הענישה הייתה אף מקלה יותר (הפנה, למשל, לת"פ 16047-01-12 (שלום נצרת) מדינת ישראל נ' עלי מועדי ואח', מיום 20/05/14, שם הסתיים תיק חמור יותר, להבנתו, בענישה ללא הרשעה במסגרת הסדר טיעון).
אמנם המשיב הודה בבימ"ש קמא בעבירה זו, ואמנם טענה זו כלל לא הועלתה עובר לדיון בעירעור, אך להבנתו נכון היה להרשיע את המשיב בעבירה הנוגעת לעצם הכניסה לאיראן (ולא היציאה מישראל) לפי תקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948 (להלן: התקנות), שם נקבע בתקנה 5 איסור גורף על כל אזרח ישראלי להכנס "בכל דרך שהיא" לארצות המפורטות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות, ללא היתר.
...
עוד נטען על ידי ב"כ המדינה, כי ביהמ"ש טעה כאשר לא נעתר לבקשה לחילוט דרכונו של המשיב, באמצעותו בוצעה העבירה.
לפיכך, לו דעתי הייתה נשמעת, יש לקבל את הערעור גם בכל הנוגע לשאלת חילוטו של הדרכון ולהורות על חילוטו במסגרת העונש שיושת על המשיב.
יעקב פרסקי, שופט אשר על כן נקבע, כי הערעור מתקבל במובן זה שבנוסף לעונשים שהוטלו על המשיב בבימ"ש קמא הוא נדון גם לעונש מאסר של 6 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות שהוגשה עליו.
כן נקבע, כי יש לקבל את הערעור גם בכל הנוגע לשאלת חילוטו של הדרכון ולהורות על חילוטו במסגרת העונש שיושת על המשיב.

בהליך תיק פלילי (ת"פ) שהוגש בשנת 2018 בשלום באר שבע נפסק כדקלמן:

כתב האישום והשתלשלות הדיון הנאשם שלפני נותן את הדין בגין עבירה של יציאה שלא כדין, בנגוד לסעיף 2א' לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד – 1954.
בפסק הדין עפ"ג 25495-04-14 מדינת ישראל נ' מזרחי (להלן: "פרשת מזרחי") הוחמר עונשו של מי שיצא את ישראל גם הוא לאיראן וגם הוא על מנת לטפל בנכסים שנותרו לו שם – לעונש מאסר בפועל בן שישה חודשים, לריצוי בדרך של עבודות שירות.
הענישה, בהתאם, אינה תלויה בתוצאות היציאה, כאשר החומרה היא בעצם היציאה שלא כדין; בעצם העמדת המדינה בסיכון ביטחוני.
לאחר מתן משקל הן לשיקולים לחומרה – גניבת הגבול והעובדה כי מטרת היציאה נוטה בערפל, הן לשיקולים לקולה - כי המדובר ביציאה למדינה, אשר מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל – מקבל בית המשפט את מיתחם הענישה, כפי שהוצע על ידי התביעה, קרי: עונש מאסר בפועל, שנוע בין 4 ועד 8 חודשים, בצרוף מאסר מותנה ועיצומים כספיים.
עותק גזר הדין יועבר לממונה על עבודות השרות בשב"ס. הודעה זכות העירעור.
...
לאחר שבית המשפט שקל הנסיבות לחומרה ולקולה – דן את הנאשם לעונשים כדלקמן: 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה, שהוגשה לתיק בית המשפט.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2022 בעליון נפסק כדקלמן:

לפיכך, לטענת המשיב, אין גם חשש לפגיעה ב"אכיפה המשולבת", ולהתרחשות תוצאה לפיה "החוטא יוצא נשכר". לצד זאת טוען המשיב כי אף אם יש לתת משקל לתכליתו המעין-עונשית של החילוט כחלק משקולי המדיניות, הרי שיש לתת משקל נגד לעקרונות בדיני המס, בהם החתירה למס אמת; לשיקולים חוקתיים, בהם מידתיות הפגיעה במשיב והעדר הוראת חוק מפורשת האוסרת על ניכוי החילוט כהוצאה; ולחובת ההגינות המוטלת על המערער.
השופט ח' ברנזון הצטרף אף הוא לעמדה זו, וקבע כי "התרת נכויים של התשלומים הנדונים מההכנסה החייבת במס יכולה רק לסכל את מדיניותו הברורה של החוק... לפיכך, אפילו לפי הפסיקה האמריקנית המקילה במידת-מה אין להתיר את הנכוי גם אם לא נכנה את התשלום הנידון קנס ממש. מטעמים שבטובת הציבור אין להתיר ניכוי ממס הכנסה, הוצאה שנעשתה תוך כדי עבירה על החוק, או שהיא עשויה לסכל מדיניות הנובעת מחוק המדינה או מפעולה לגיטימית של הממשלה בענין בעל חשיבות ציבורית" (שם, בעמוד 551).
הסדרים שכאלה קיימים, בין היתר, בחוק התקנים, התשי"ג-1953; בחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955; בחוק הזרעים, התשט"ז-1956; בחוק לפיקוח על יצוא של בעלי חיים ושל תוצרת מן החי, התשי"ז-1957; בחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968; בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת מעצר וחיפוש); בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971; בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; בחוק העונשין, בקשר עם עבירות מסוימות; בחוק הסדרים בעקבות ניוד המטבע, התשל"ח-1977; בחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979; בחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984; בחוק האיסור; בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה); בחוק חילוט רווחים מפרסומים שענינם עבירות, התשס"ה-2005; בחוק המאבק בתכנית הגרעין של איראן, התשע"ב-2012; בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016; ובחוק למניעת הפצה ומימון של נשק להשמדה המונית, התשע"ח-2018.
בע"פ 8312/17 ברהמי נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (17.4.2018) נקבע בהקשר זה, כי: "בקרבו של מוסד החילוט מתרוצצות תכליות שונות: תכלית הרתעתית; תכלית קניינית (הוצאת בלעו של העבריין מפיו); תכלית מניעתית (צימצום אפשרות ביצוע עבירות בעתיד); פגיעה במקורות מימון של תשתיות עברייניות; וכן תכלית עונשית (שלגביה ישנן גישות שונות בפסיקה). בטרם יורה בית המשפט על חילוט, עליו לבחון עד כמה פעולת החילוט המבוקשת משרתת תכליות אלה". אשר להשוואה בין קנס ובין חילוט, נקבע בע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (11.8.2019) כי "היתייחסות לחילוט כמעין קנס, עלולה לטשטש את ההבדל בין שני כלים אלה שהם נפרדים ושונים [...] קנס וחילוט אינם אמצעים עונשיים חלופיים. קנס מהוה עונש פשוטו כמשמעו, ואילו חילוט נועד להוציא מידי עבריין רכוש, או שווי רכוש, שהגיע לידיו שלא כדין" (עוד ראו לעניין זה: ע"פ 7475/95 בן שטרית נ' מדינת ישראל[, פ"ד נב(2) 385], 410 (1998)).
...
בנוסף, דחה המערער את טענת המשיב לפיה תכלית החילוט היא קניינית בלבד, וקבע, בהינתן שתכליתו היא גם הרתעתית ומעין-עונשית, כי אין לאפשר למשיב לנכות את כספי החילוט כהוצאה (בהקשר זה הפנה המערער לע"א 9283/04 צברי נ' פקיד שומה ת"א – היחידה הארצית לשומה (9.11.2006) (להלן: ע"א צברי)).
אף אם לצד תכליות אלה קיימת גם תכלית של הוצאת בלעו של הגזלן מפיו והשבת הגזל לבעליו (תכלית שאינה מתקיימת בכל מקרה של חילוט; ודי אם אזכיר בהקשר זה כי חילוט יכול שיוטל גם על רכוש בשווי של "רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך" (סעיף 21(א)(1) לחוק)), אין בכך כדי להוליך למסקנה כי מנגנון החילוט הוא בעל מאפיינים "אזרחיים דומיננטיים" כדברי חברי.
כל מסקנה אחרת תיטול את העוקץ מהשימוש במנגנון החילוט או למצער תקהה אותו (ראו בהקשר זה: עניין דמארי, פסקאות פ"ט ו-צ"א לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ופסקה 12 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל), ועם זאת לא ניתן להשלים.
סיכומו של דבר, דעתי היא כאמור כדעתו של השופט קרא לפיה דין הערעור להתקבל.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו