]השופט י' אלרון:[
לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' ליפשיץ, ג' ציגלר ו-ש' מנדלבום) ב-תפ"ח 61910-06-20, מיום 26.4.2021 – ערעור המדינה על קולת העונש (ע"פ 4124/21) ומנגד ערעור על חומרתו (ע"פ 4133/21).
מכל מקום, משמקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי ראוי להבחין בין עבירות הרכוש שהמשיב ביצע לעבירות המין והאלימות, ולראותן כשני "מעשים" נפרדים (פסקה 23 לגזר הדין), הרי שאין מניעה כי הרף העליון של מיתחם העונש ההולם יעלה על 20 שנות מאסר, כפי שבית המשפט המחוזי קבע.
...
יוצא אפוא, כי בנוסף לעבירות המין בהן המשיב הורשע, יש להשית עליו ענישה הולמת בשל עבירות הרכוש, אשר העונש המרבי הקבוע בחוק בגינן הוא 7 שנות מאסר עבור עבירת הכניסה והתפרצות למקום מגורים, ו-7 שנות מאסר בגין הפריצה לרכב.
נוכח זאת, בין אם נתמקד בכך שעונשו של המשיב מוקם בחלקו התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי; ובין אם נבחן את גבולות מתחם העונש ההולם שנקבעו – נגיע לכדי מסקנה כי התוצאה העונשית הסופית שהתקבלה, חמורה ככל שתהא, מקלה עם המשיב יתר על המידה במקרה מזוויע זה. זאת גם בהתחשב בבחירת המשיב להודות במעשיו שלא במסגרת הסדר טיעון, ובכך לחסוך את עדות הקטינה ומשפחתה.
בהינתן הענישה שהושתה בעניין פלוני ומקרים חמורים אחרים (ראו בין היתר: ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749 (1997); ע"פ 2361/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.3.2011)) – אני סבור כי החמרת העונש שהוטל על המשיב, בהתחשב בנסיבותיו הפרטניות של המקרה שלפנינו, עולה בקנה אחד גם עם מדיניות הענישה הנוהגת.