ערעור על קביעת סמכות בית הדין בענייני מזונות

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1250217/3 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב יעקב זמיר, הרב ציון לוז־אילוז המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מאיה רוטנברג) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד איתן קוהלי) הנידון: סמכות בית הדין בעיניין מזונות הילדים לאחר הילכת שרגאי – בחינת ההלכות המשפטיות הותיקות והחדשות ומעמדן פסק דין

מה יכול להיות יותר ברור מכך! משמעות זו של כוונת המחוקק, עולה בבירור גם מפרוטוקול דיוני ישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שהתקיימה ביום ט"ו באלול תשי"ג (26.8.1953) בעיניין סעיף זה. יותר מכך, פסיקות בית המשפט העליון אשר ניתנו בסמוך לאחר כניסתו של החוק לתוקף, קבעו ברורות כי סמכות בית הדין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לכרוך באופן ישיר את עניין "מזונות הילדים" אל תביעת הגירושין, ולא כ'השבת הוצאות האשה' בלבד.

לעניין זה של סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, אין לנו אלא מה שהורה החוק, וכאמור חוק-יסוד: השפיטה אינו מכפיף את בית הדין הרבני להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בהליך ערעור על פסק בית המשפט, ולא ביושבו כבית המשפט גבוה לצדק בעתירה על פסק בית הדין הרבני.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האיזורי ירושלים כי הסמכות לידון בשאלת חלוקת רכושם של הצדדים נתונה לו ולא לבית המשפט לעינייני מישפחה.

בהמשך לאמור ולמחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים בסוגיית הסמכות – בנוגע לסמכות לפסוק את מזונות הילדים – קיים בית הדין האיזורי הליך שבסופו נתן את ההחלטה מושא העירעור שלפנינו שבה נאמר: [.

כתב תביעה מתוקן הגיש המערער לבית המשפט רק בכ' באדר (4.3) – שבועיים לאחר הדיון בבית הדין שבו עלתה התביעה כאמור, ומכאן: אם גם נקבל את הטענה כי כתב התביעה שהגישה המשיבה אינו עולה כדי כתב תביעה כרוכה ואינו מקים את סמכות בית הדין לידון בחלוקת רכושם של הצדדים, הרי במקביל יש לומר כן במשנה תוקף בנוגע לכתב התביעה הראשון שהגיש המערער לבית המשפט שלגביו אף קיימת החלטה שיפוטית שקבעה כי לוקה הוא בחסר כאמור, ואם כך ייאמר הרי תהיה התוצאה כי קנה בית הדין את הסמכות – גם אם לא מעת הגשת התביעה – משעה שעלתה התביעה הרכושית במהלך הדיון בבית הדין, ועדיין קודם להגשת התביעה המתוקנת לבית המשפט.

...

לאחר בחינת הטענות האמורות באנו למסקנה כי דינו של הערעור להידחות.

סוף דבר: הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח שייגבו מן הערובה להוצאות שהפקיד בקופת בית הדין.

במסגרת העתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה על ביטול החלטותיו של בית הדין הרבני האיזורי אשדוד (להלן: בית הדין האיזורי) אשר ניתנו בימים 6.4.2022 ו-26.5.2022 בעיניין מזונות זמניים לילדיו, וכן על ביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 10.8.2022, אשר דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי מיום 26.5.2022.

בעניינינו קבע בית הדין האיזורי כי הוקנתה לו סמכות הן מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין – נוכח כריכת תביעת מזונות הילדים בתביעת הגירושין; והן מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין – נוכח הסכמתו של העותר לקיום ההיתדיינות בשאלת מזונות הילדים בפני בית הדין האיזורי.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

לסיום אציין שמקובלת עליי טענת המשיבים לפיה כפירתו של העותר בסמכותו של בית הדין האזורי נעשתה בחוסר תום-לב, רק לאחר שבית הדין האזורי דחה את עמדתו; כן מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה עתירתו של העותר נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן הצגת הדברים בעתירה נעשתה באופן מגמתי ומטעה.

סוף דבר – העתירה נדחית בזאת על הסף.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1297135/4 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ג'רמי שטרן) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד משה יעקב קרו) הנידון: גבולותיו של 'סעד זמני דחוף' בעיניין מזונות הניתן בבית הדין למרות קביעתו כי אינו מוסמך לידון במזונות הקבועים פסק דין

] פסיקת בית הדין נשואת העירעור בעיניין המזונות (וכך גם החלטתו מתאריך ב' בניסן התשפ"א – 15.3.21 שניתנה לאחר מכן) יכולה להנתן רק כסעד זמני המוגבל לזמן מינימאלי, לצורך הגשת תביעה בערכאה המוסמכת או למתן החלטה בשאלת הסמכות למזונות קבועים.

...

מסקנות והוראות בהתאם לאמור, ומשיקולי הצדק, בית הדין קובע כלהלן: הערעור מתקבל.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת לורן אקוקה, בתלה"מ 33155-01-2), מיום 8.6.2022 .

ביום 8.6.2022, לאחר שביהמ"ש קמא קיבל את העידכון בדבר החלטת ביה"ד הרבני האיזורי הנ"ל, החליט ביהמ"ש קמא לבטל את הדיון שקבוע לפניו וקבע, כי "כל עוד לא הוכרעה שאלת הסמכות העניינית, אין התביעה בשלה להמשך בירור....נקבע לת.פ. לעוד 30 ימים לבירור האם הסתיימה ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית וזו בידי בית הדין הרבני, אם לאו". על החלטה זו מלין המבקש במסגרת בקשת רשות העירעור שלפניי.

יצוין כי בעניינינו אף בית הדין הרבני האיזורי לא קבע אחרת – בית הדין הרבני האיזורי במודע בחר שלא לקבוע שתביעת מזונות הקטינים שנכרכה לתביעת הגירושין מצויה בסמכותו ובחר שלא לידון ולהדרש לתביעה, ואף לא לידון בה בעתיד הנראה לעין ( ובטרם יכריע ביהמ"ש העליון בבג"ץ 7880/21 התלוי ועומד לפניו, אותו אזכר כאמור ביה"ד הרבני בהחלטתו מיום 14.2.2022).

...

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה בחירת בית המשפט קמא להימנע מלדון בתביעה למזונות הקטינים תואמת את הוראת סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, או עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבג"ץ פלמן.

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה תביעת מזונות הקטינים שהגיש המבקש לביהמ"ש קמא היא "תביעה רכושית בתחפושת" ומכאן שהיא בגדר ענייני הרכוש שנכרכו לתביעת הגירושין אותה הגישה לבית הדין הרבני האזורי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.