ערעור על קביעת הממונה על הטלת עיצומים ברשות להגנת הצרכן

בפני ערעור על החלטה של הממונה על עצומים כספיים ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (להלן- "הרשות") מיום 15/11/15 לפיה הוטל עיצום כספי על המערערת בשל הפרות של הוראות חוק הגנת הצרכן , התשמ"א -1981 (להלן-"החוק").

יפה הדבר בפרט משעסקינן באכיפה מנהלית ולא באכיפה עונשית, אשר בעיניינה מצינו בפסק הדין בעתמ(י-ם) 45126-05-14 דרך הים התפלה בע"מ נ' הממונה על האכיפה במשרד להגנת הסביבה (1.12.14) שקבע: "השאלה האם יש לנקוט בפרשנות העיצום הכספי כפרשנות סנקציה עונשית ובהתאם לעקרונות המשפט הפליליים, אם לאו, נדונה בפסיקה וממנה עולה כי הנטייה היא להשיב לכך בשלילה". עוד מצינו בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33), התשע"ב-2011: "... יתרונה של האכיפה המנהלית לעומת האכיפה הפלילית, ובמיוחד מנגנון העיצום הכספי, הוא שמדובר במנגנון גמיש המאפשר תגובה מהירה. מטרתה של האכיפה החלופית היא כפיית ציות הוראות הדין, מניעה ישירה של ההפרה והרתעה של הפרט באמצעות שלילת התמריץ הכלכלי להפרה." זאת, ללא הטלת אות קלון פלילי על העוסק (כמובא בהנחיות הרשות מיום 22.1.15) ובילבד, שהאכיפה תהא שיויונית, מידתית, מאוזנת ויעילה.

...

בנסיבות אלו, אין בשילוט משום קיום ההוראה בנוגע לסימון מחיר ודין הטענה של המערערת לסימון כדין , להידחות.

לאור האמור ובהתחשב בתכלית החוק להבטיח הצגת מחיר על גבי מוצרים לטובת הצרכן , אני קובעת כי דין הערעור להידחות ואין להתערב או לשנות מהקביעות של הממונה בהחלטה בהשגה, בנוגע להפרות של החוק (ע"א 1326/91 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ' מרקוס פ"ד מו (2) 441; פרשת חצי חינם שערעור עליו נידחה ברע"א 33172/02/17 כל בו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל (6.4.17)).

סוף דבר, הערעור נידחה.

לפני ביהמ"ש ערעור על קביעת הממונה על הטלת עיצומים ברשות להגנת הצרכן כי המערערת ביצעה כחמישים הפרות של חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981.

...

הקף הבקורת השיפוטית בגדרי ערעור על החלטה להטיל עיצום כספי לפי חוק הגנת הצרכן סעיף 22ג לחוק הגנת הצרכן מסמיך את הממונה על הגנת הצרכן (שהוא מנהל המשיבה, בהתאם לסעיף 19א(ב) לחוק) להטיל על עוסק עיצום כספי בגין הפרת הוראות של חוק הגנת הצרכן, כמפורט בסעיף.

מכך עולה כי יש לממונה שיקול דעת בשאלה אם להטיל עיצום כספי (ראו, עש"א (שלום ראשל"צ) 13277-09-18 סלקום ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל – הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, פסקה 22 (29.07.2019)‏‏; עש"א (שלום ראשל"צ) 15571-11-20 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, פסקה 73 (29.9.2021)‏‏).

בעניינינו, אין חולק שהושת על המערערת עיצום כספי בשנת 2017, וממילא לא מתקיימים התנאים המזכים אותה בהפחתה של 20% לפי תקנה זו. עוד טוענת המערערת, כי היא זכאית להפחתה של 30% בהתאם לתקנה 2(3) לתקנות ההפחתה, העוסקת במקרה בו "המפר נקט פעולות למניעת הישנות ההפרה ולהקטנת הנזק, להנחת דעתו של הממונה". בהקשר זה טוענת המערערת, כי היא מפעילה מאמצים רבים לצורך מניעת הפרות, וכי כבר ביום בו קיבלה את ההודעה על כוונת חיוב היא הפיצה בקרב מינהלי הסניפים מיסמך המחדד את הנהלים וקובע חובות בדיקה יומיות למנהלים וחובת דיווח שבועית למטה החברה.

...

לאור האמור, יש לקבל את הערעור על ההחלטה להטיל שני עיצומים בגין אי הצגת מחיר בסניף ירושלים.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו, כך ששני עיצומים שהוטלו על המערערת בגין אי הצגת מחיר כולל על גבי טובין לפי סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן – מבוטלים.

לפניי ערעור לפי סעיף 22כ(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: החוק או חוק הגנת הצרכן), על החלטת הממונה לעיצומים כספיים ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (להלן: הממונה), לפיה הוטל על המערערת עיצום כספי בסך של 486,000 ₪.

הממונה קבע כי המערערת פירסמה את פרסומיה המטעים באמצעי תיקשורת הפונים לקהל צרכנים רב. בהתאם לסעיף 22ד(2) לחוק, פירסום זה נחשב להפרה בנסיבות מחמירות, וניתן להטיל בגינו עיצום כספי בשיעור של פי אחד וחצי מסכום העיצום הכספי שניתן להטיל בשל אותה הפרה לפי סעיף 22ג לחוק.

...

דיון והכרעה תחילה אקדים ואציין, כי אף אם נאמץ את הגישה המרחיבה להיקף הביקורת השיפוטית בערעור על החלטת הממונה, סבורני כי בנסיבות דנן אין מקום להתערבות בהחלטתו.

אין בידי לקבל את טענות המערערת בדבר האכיפה הבררנית, השיהוי וחריגת מחוקק המשנה מסמכותו, וזאת מהנימוקים המפורטים בתגובת המשיבה לערעור, נימוקים המקובלים עלי במלואם.

לאור האמור, ולאור כל נימוקי המשיבה, המקובלים עלי במלואם, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות, וכך אני מורה.

המבקשת הגישה ערעור לבימ"ש השלום לפי סעיף 22כ(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") על החלטת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן אגף עיצומים כספיים מיום 23.8.22 לפיה נדחתה בקשתה לביטול העיצום הכספי שהוטל עליה בסך 5,598,720 ₪ בטענה כי הפרה את הוראת סעיף 2 (א) לחוק הגנת הצרכן.

התיק הוא ערעור על החלטה מנהלית של ממונה העיצומים ברשות להטיל על המבקשת עיצום כספי בשל הפרת הוראות החוק.

למעלה מן הדרוש, נקבע כי: "...יאמר שחוות הדעת, כנטען בבקשה, באו ללמד לטענת המבקשת על בסיס ניתוח מחירונים וניתוח כלכלי שאין הבדל בשווי הרכב הנמכר ביחס למקורו כרכב ליסינג או השכרה. מכאן שהמבקשת סבורה שעמדת המשיבה לפיה יש ליידע הצרכנים בעיניין מקור הרכב מוטעית. ספק אם ערכאה זו היא שאמורה לקבוע זאת, שכן הזירה הראויה לתקוף מדיניות המשיבה הייתה אמורה להיות בליבון עתירה מינהלית ביחס למדיניות זו מיד לאחר שהמשיבה הינחתה ביום 9.11.11 לגלות מקור המכונית בעת רישום, האם בהחכר או בשכירות. ככל שסברה המערערת שהזירה הראויה היא באמצעות תקיפה עקיפה במסגרת היתגוננות מפני הטלת עיצום, היה עליה לצרף את חוות הדעת לתגובה להודעה על הכוונה לחייב אותה בהטלת עיצומים. זאת, לנוכח מרכזיותה בעיניה לביסוס הגנתה". בימ"ש קמא דחה את טענת המבקשת שלא הבינה את משמעות טענות המשיבה כשהגישה את תגובתה להודעה על כוונה לחייב אותה בהטלת עיצומים.

...

בהחלטה מיום 5.1.23 בימ"ש קמא נעתר לבקשת המשיבה (בקשה מס' 18) והורה להוציא את נספחים 16 ו- 17 שצורפו לערעור על החלטת הממונה.

בנסיבות אלה ובשים לב לתוכנה של ההחלטה מיום 5.1.23 כפי שפורט לעיל, אני סבורה שהחלטת בימ"ש קמא מיום 5.1.23 אכן הכריעה בסוגיית צירוף ראיות חדשות בערעור ובקשה מס' 20 בנוגע לצירוף ראיות חדשות בערעור מהווה למעשה השגה על ההחלטה מיום 5.1.23 וניסיון למקצה שיפורים.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.