לפני ערעור על החלטת ועדת ערר (ילד) מיום 27.1.2019 (להלן – הוועדה) אשר קבעה אינו זכאי לגימלה בשל תלות בזולת או בשל הצורך בהשגחה קבועה.
על פי תקנות ביטוח נכות (ועדות עררים לשירותים מיוחדים ולילד נכה) התשנ״ה – 1995 "ילד הזקוק להשגחה קבועה של הזולת" מוגדר בתקנות כך :
"ילד שמלאו לו 90 ימים, אשר רופא שהמוסד הסמיכו לכך, קבע כי בשל ליקוי, מחלה כרונית, בעיית היתנהגות או הבנה לקויה של הילד, הוא זקוק לנוכחות של הזולת בקירבתו, כדי למנוע מצבי סיכון לעצמו או לאחרים וזאת באופן החורג במידה ניכרת מילדים בני גילו;"
מעיון בפרוטוקול עולה כי הועדה שמעה את טענות ההורים באשר להיתנהגות שתיארו ההורים בפנייה ורשמה את הדברים.
...
המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור מחמת התיישנות מהטעם שההחלטה נשלחה להורי המערער ביום 3.2.2019 ואילו הערעור הוגש רק ביום 25.6.2019.
בהתייחס לטענות המערער לגופם של דברים, טוען המשיב כי הוועדה נתנה דעתה לפעולות היומיום והגיעה למסקנה כי המערער עצמאי בביצוען וכי אין עדות להתנהגות מאתגרת המופיע באופן רציף וקובע אשר מצריכה התערבות לשם מניעת סכנה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקול הדיון המוקדם ובמסמכים שבתיק, לא מצאתי כל טעם מיוחד להארכת המועד, וזאת משעה שדין הערעור להידחות לגופו של עניין, כפי שיובהר בתמצית להלן.
סוף דבר – משלא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה הערעור נדחה.
