רקע עובדתי וההליכים אשר התנהלו בין הצדדים:
הצדדים לסכסוך, הנם שכנים בבית משותף הכולל 5 דירות, וממוקם ברח' יערות 28, חיפה, הידוע כגוש 10785 חלקה 106.
בחלוף הימים, בשנת 2013, הגישה המשיבה כנגד המערער בפני המפקחת על הבתים המשותפים בחיפה תביעה למתן צו עשה (הריסה/ התאמה להיתר; תיק מס' 280/13) בטענה, כי המערער ביצע עבודות שלא בהתאם להיתר ת/2 שניתן לו וללא הסכמת שאר הדיירים.
אין לקבל מצב שבעל דירה בבית משותף יבצע שינויים מהותיים ברכוש משותף ויבצע עבודות בניה הטעונות היתר ללא היתר, תוך הישתלטות על חלק מהרכוש המשותף ויכפה על אחרים מציאות שלא הסכימו לה.
אין בנספח ה' להסכם שנתחם בין הצדדים וגם בתוכנית שאושרה על ידי הועדה המקומית ת/2 כל זכר לבצוע עבודות חפירה, בניית קירות ובניית משטחי בטון וריצופם, לכן כל העבודות שביצע המערער מנוגדות להסכם ואינן תואמות את ההיתר שקבל והן בוצעו ללא נטילת הסכמת יתר הדיירים.
בעקבות מתן פסק הדין שלעיל, הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 552/16) במסגרתה טען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא דן בטענותיו לשהוי והתיישנות בהגשת התביעה מצד המשיבה, ובכך שהשית על המערער הוצאות בשתי הערכאות על אף שהמפקחת על הבתים המשותפים לא השיתה הוצאות על הצדדים.
אמנם, בפסיקה נקבע שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין משמש הגנה במסגרת הליכי ביזיון בית משפט, אולם, לא כך הם פני הדברים בעניינינו וטענה מעין זו (קרי – חוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין) לא עוגנה ולא זכתה לביסוס כלשהוא ולא הונח מסד עובדתי ו/או אחר שמלמד על מניעה שכזו.
...
השאלה היא, האם תכליתו ואופיו של סעיף 6 לפקודת הביזיון, מובילים למסקנה, כי ההליך שננקט הוא ההליך הנכון שמתאים לעריכת בירור שכזה והאם במסגרת אותו הליך כלום מוסמכת הייתה המפקחת להורות על קיום חלקי של פסק הדין ו/או ליתן הוראות נוספות עליו?
כאמור, מטרת סעיף 6 לפקודת הביזיון הינה אכיפתית.
כן, אין די באכיפת חלק מהוראות פסק הדין תוך התעלמות מחלק אופרטיבי אחר הקיים בו.
אמנם, סבורני, כי הצדדים יכולים להגיע להסכמות ביניהם, אף במסגרת הליך לביזיון, אולם, אין להצדיק תוצאה (של הליך בזיון) שיש בה כדי לכרסם/לשנות/לגרוע/להוסיף ו/או לבטל פסק דין שניתן כדין, אף אם הדבר נוגע רק לחלק מרכיביו המהותיים.
ברם, אין בעובדה זו לבדה כדי לנווט לקראת מסקנה שונה.
