הרקע העובדתי:
המשיבה חתמה ביום 20.9.1960 על הסכם מול רשות הפיתוח לרכישת מקרקעין הידועים כחלקה 5 בגוש 7231, בחוף הים "סי-פאלאס" בבת ים ונרשמה לטובתה הערת אזהרה בלישכת רישום המקרקעין ביום 18.4.1982.
בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבים, זאת על מנת למנוע היתדיינות אין קץ, למתן צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או על מי מטעמם לשוב אל המקרקעין, לאחר מועד הפינוי.
נוסף על כך, נטען על ידי המערער כי פסק הדין "הכשיר" הישתלטות של המשיבה על קרקע מדינה – אגב היתעלמות ממעשים לא כשרים שבוצעו בשמה כאשר הנה "חברת רפאים" ואף הוכח לבית משפט קמא כי הערת האזהרה הקיימת לטובת המשיבה משנת 1982 נרשמה בעוד המשיבה הייתה חברה מחוקה, נעדרת כשירות לפעולות משפטיות, כאשר מאז ועד היום לא נרשמה כבעלים בחלקה.
כך גם נטען כי אין מחלוקת כי המערער מחזיק במבנה, אשר אותו המשיבה הזניחה והתעלמה מזכויותיה במשך 57 שנים, קיבל אותו לידיו, שיפץ אותו – הפך אותו לבית ראוי למגורים, שמר עליו והשקיע בו ועל כן בודאי מן הראוי היה להתנות את הפינוי בפצוי נאות בגין שמירת המבנה וההשקעה בו שאין מחלוקת שהמערער נשא בה.
כמו כן, נטען על ידי המערער כי לשיטת המשיבה היא הוקמה לשם החזקת נכסי אגודת יורדי ים זבולון (להלן: האגודה).
עוד נטען כי המערער לא סתר את זכותה של המשיבה להחזיק במקרקעין, כאשר תחילה הוזמן על ידי המערערים מוטי גור לעדות, מהיחידה הארצית לאכיפת דיני תיכנון ובניה, יחד עם תצהיר עדות ראשית מטעמם, אך לאחר מכן הוגשה בקשה על ידי המערערים לביטול זימון עד, כאשר ביטול זה יוצר הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגירסת הצד שכנגד וכי הסיבה לאי הבאתו, החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.
...
עמד על כך בית המשפט ברע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פד"י נה(3) 294 (2001):
"ההגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל שלפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה שלפיה לתובע אין זכות טובה לנכס, אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה-ius tertii אשר נשללה בשיטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה."
וכן:
"נכון לעת זו חל במשפטנו הכלל כי המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנה כלפי כל העולם פרט לבעל הזכות לנכס, וטענת ius tertii לא תישמע כנגדו מפי מסיג גבול המבקש לנשלו מחזקתו."
ראו לעניין זה גם רע"א 1798/16 אבו אלדבעאת נ' אלג'עברי (14.3.2017):
"מכל מקום, הן תביעה למניעת הפרעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין והן תביעה להשבת המקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין ... אינן נדחות בשל טענת נתבע כי אין למחזיק זכות טובה בנכס. טענה זו, המכונה ius tertii נשללה בעבר במשפט האנגלי ובעקבות כך גם בשיטת המשפט שלנו כטענת הגנה אפשרית של נתבע, שכן זו המשמעות המקופלת במתן ההגנה על השימוש וההחזקה גם למי שמחזיק במקרקעין שלא כדין ... על כן, בצדק דחה בית משפט השלום את טענות המשיב לפיהן זכותו של המנוח בנכס אינה טובה. הן הטענה כי זכות הבעלות בנכס הייתה מלכתחילה של פמ"י וסעידה לא יכול היה להשכירו בדיירות מוגנת למנוח, והן הטענה כי עם כיליון הנכס פקעה זכותו של המנוח לדיירות מוגנת, הן טענות הגנה הכופרות בזכותו המשפטית של המנוח להחזיק בנכס. טענות אלה, כאמור, לא יכולות להישמע מפי נתבע מסיג גבול שלא הוכיח כי לו עצמו יש זכות להחזיק בנכס."
באשר לטענות המערער בדבר כשרותה המשפטית של המשיבה, הוכח בפני בית המשפט קמא כי אין כל מניעה לאפשר למשיבה, שהינה חברה פעילה, לתבוע את זכויותיה בבית המשפט ונקבע כי אין במעמדה כ-"חברה מפרה חוק" כל דבר ועניין עם זכותה לעשות כן.
כמו כן, נקבע בבית המשפט קמא כי גם בעת רישום הערת האזהרה, בשנת 1982, הייתה המשיבה חברה פעילה ובהתחשב בכך שמדובר בחברה פעילה כעת, שולמו גם חובותיה לשנים 1983-1999, ובכל מקרה אין בתובענה מושא הערעור משום דיון בתקופה בה החברה הייתה בסטטוס שאיננו פעיל.
נוסיף כי לא מצאנו בשאר הטיעונים שהעלה המערער כדי לשנות את התוצאה.
סיכומם של דברים
לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות בסך 15,000 ₪.
