ערעור על צו מניעה לבנייה על גג בית משותף

בפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית-משפט השלום בקריות (כב' השופט שלמה מיכאל ארדמן) מיום 12.1.2020 ב-ת"א 16199-07-19, לפיהן דחה בית-משפט קמא את בקשתם של המבקשים להתיר להם, נוכח הגשמים בימי החורף, לאטום את גג הבית הבנוי, וכמו כן להתיר להם לבנות מעקה בטיחות על הגג.

צוין עוד, כי המבקשים מסתמכים על היתר בניה שלגביו לא הייתה היתנגדות מצד המשיבה, ואולם המשיבה טוענת, שבניית הקומה הנוספת סותרת את התקנון המוסכם המתוקן של הבית המשותף, כשהתקנון המוסכם המתוקן עמד ביסוד מכירת הדירה למבקשים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים בפני בית-משפט קמא, לרבות הנספחים, פרוט' הדיון שהתקיים בבית-משפט קמא ביום 21.7.2019, ההחלטה מיום 21.7.2019, לפיה ניתן צו המניעה הזמני, החלטותיו של בית-משפט קמא מיום 12.1.2020, לפיהן נדחתה בקשתם של המבקשים, הן בנוגע לבצוע האיטום על הגג, והן באשר להתקנת מעקה בטיחות על הגג, ולאחר שנתתי דעתי לבקשת רשות העירעור, ולתגובתה של המשיבה לבקשת רשות העירעור, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש מקום לידון בבקשת רשות העירעור, כאילו ניתנה הרשות והוגש העירעור על-פי הרשות שניתנה בהתאם לתקנה 410 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

...

ככל שבית-משפט קמא יגיע למסקנה, לאחר שישקול בדבר מחדש, שקיימת הצדקה עניינית לאפשר את ביצועו של האיטום, ו/או את התקנת מעקה הבטיחות על הגג, יותנה הביצוע בכך שהמבקשים יפקידו מראש בבית-המשפט ערובה מתאימה, לפי שיקול דעת בית-המשפט, שיהא בה כדי להבטיח את הריסת הגג, מעקה הבטיחות והאיטום, ככל שיינתן פסק-דין בתום ההליך העיקרי, המקבל את תביעתה של המשיבה.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מקבל את בקשת רשות הערעור, שדנתי בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על-פי הרשות שניתנה.

אני מקבל את הערעור, ומורה על החזרת התיק לבית-משפט קמא על-מנת שבית-משפט קמא יוכל לשקול מחדש את החלטתו, הן בנוגע לאיטום והן בנוגע למעקה הבטיחות על הגג, הכל כפי שפורט לעיל בפסקאות י"ד-י"ט של פסק-הדין.

ערעור על פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין (כב' המפקח יובל וסרקרוג) מיום 19/6/16 בתיק 8/372/2015, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב למתן צו מניעה קבוע האוסר על המערערים להרחיב את דירתם בהתאם להיתר בניה שקיבלו ביום 11/11/15.

הצדדים הנם דיירים בבית משותף ברחוב פנקס 5 בקרית ים, הידוע כגוש 10444 חלקה 646.

קביעות המפקח: לאחר ששמע ראיות הצדדים (ובכלל זה מומחה מטעם המשיב) וערך ביקור במקום קבע המפקח כי יש לראות בחלק מהעבודות (תוספות בנייה בקומה הראשונה של הבית במפלס בו נימצאת דירת המערערים, וכן תוספת בנייה על גג הבית מעל דירת המערערים) כ - "הרחבת דירה" כמשמעותה בסעיף 71ב לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1979 (להלן: "חוק המקרקעין"), שכן לגבי עבודות אלו מיתקיים התנאי של "סמיכות פיסית". נקבע כי בנוגע לעבודות המהוות "הרחבת דירה" קיים הרוב הדרוש (הוצגו הסכמות שני הדירים האחרים כך שקיים רוב של 75% מבעלי הדירות אשר 2/3 חלקים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם), ואולם בהסתמך על חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב, ועל ביקור במקום שערך המפקח, נקבע כי יש באותן תוספות בנייה כדי לפגוע בדירת המשיב באופן מהותי בשני אופנים: הצללה, חסימת אור ואויר לדירת המשיב, שכן המערערים מבקשים לחרוג באופן ניכר מקונטור המבנה בחזית המערבית ע"י תוספת בנייה של כ- 70 מטר מעבר לקונטור המבנה הקיים, זאת כאשר האור והאויר מגיעים לדירת המשיב בעיקר משתי חזיתות (מערבית ומזרחית).

...

כן יש לדחות את בקשת המערערים לצירוף ראיות חדשות.

לסיכום האמור לעיל יש לקבל הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של המפקח, ממצאיו התומכים במסקנה המשפטית אשר אין לגלות בה טעות שבחוק, ולפיכך אנו מאשרות את פסק דינו של כב' המפקח בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 ומורים על דחיית הערעור.

המערערים ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.

עסקינן בבית משותף ברח' פנחס לבון 19 פינת רחוב מרטין בובר 1 בחולון, הידוע גם כגוש 6043 חלקה 1878 (להלן: "הבניין").

בהחלטה שניתנה בסיומו של הדיון במעמד הצדדים, נקבע כי כל המבקשים ימציאו התחייבות עצמית ותצהירי המבקשים התומכים בבקשה יומצאו גם הם. נקבע מועד לביקור במקום בכל דירות הבית וברכוש המשותף, במהלכו יגישו הצדדים את תכנית הבניה המתארת את העבודות נושא הליך זה. לאחר מכן, המבקשים הגישו "הודעה על הגשת תצהירים וכתבי התחייבויות מטעם המבקשים ובקשה למתן החלטה". בסעיף 11 צוין כי מתן הצוו הכרחי ואינו סובל דיחוי למועד בירור התביעה והודגש כי "המשיבים כבר החלו בנייה על שטח הרכוש המשותף בפועל". בסעיף 13 צוין כי: "לאור האמור לעיל, ולאור העובדה שהמשיבים משנים את המצב בפועל ובונים על הרכוש המשותף, מתבקשת כבוד המפקחת להענות לבקשת המבקשים וליתן צו מניעה זמני שישמור על המצב הקיים עד לבירור התביעה...". בהחלטה מיום 7.12.17 נעתרה כב' המפקחת לבקשת מבקשים 1-2, 5-7 למתן צו אירעי כמבוקש בבקשה, כפוף להפקדת ערבות צד ג' או ערבות בנקאית על סך 30,000 ₪, אשר תוקפו יהיה עד למתן החלטה אחרת בתיק.

המבקשים טוענים כי החלטת המפקחת לפיה צו המניעה ניתן רק בגין בנייה ברכוש המשותף כאשר כל כתבי הטענות מצביעים על כך שהמערערים מתנגדים באופן נחרץ לבנייה מכל סוג שהוא על גג הבניין; לא ברורה.

השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, יידונו, ככלל , במסגרת ערעור על פסק הדין וזאת למעט מקרים נדירים שבהם מבקש רשות העירעור מראה כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב העירעור על פסק הדין, עלול להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלול לגרום לנזק של ממש או עלול להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי.

...

על כן דין הערעור להדחות לגופו.

לפיכך, דין הערעור להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות לערער, והערעור נדחה לגופו.

ביום 24.6.04 דחה בית המשפט העליון (כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, והשופטות ע' ארבל וא' חיות) את העירעור תוך שקבע, בין היתר, כי הפיכת הרכוש המשותף לשטחי חנייה, על מנת לאפשר לסבח לבנות על הגג, מהוה פגיעה בלתי מידתית ברכוש המשותף שאין להתירה (נספח ה' לתצהיר גרונדמן).

במצב דברים זה מהרו הנתבעות והגישו לבית משפט השלום תביעה ובגדרה בקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שיאסור על התובע לבצע כל פעולת בנייה על גג הבית המשותף (נספח י"ב(2) לתצהיר גרונדמן).

ביום 26.5.11 נדחתה בקשת הנתבעות ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (נספח 4 לתצהיר עו"ד פליישר, לתאור פסקי הדין ראו בפסקות 15-13 לעיל).

...

מכל מקום, נוכח המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הצורך להידרש לדברים מעבר לאמור.

סיכום ותוצאה נוכח כל האמור לעיל – התביעה נדחית.

בהקשר זה הבאתי בחשבון את תוצאת פסק הדין לפיו התביעה נדחית, את הסכום שנתבע שהיה משמעותי, את העבודה שנדרשה במהלך ההליכים שלא היתה ניכרת במיוחד בשים לב לגדר המחלוקת ולהיקף הראיות שהובאו, את התנהלות שני הצדדים, שלעיתים לא שיתפו פעולה זה עם זה, לא אחת ללא כל הצדקה עניינית ובכלל זה גם את התנהלות הנתבעות במישור הדיוני, ואת האסמכתאות שהוצגו בקשר להוצאות שהוצאו בפועל.

בשנת 2009, ובעקבות הפעולות למימוש זכויות הבנייה בגג, נקטו דיירי הבניין בהליך משפטי בפני המפקחת על המקרקעין, לקבלת צו מניעה לבנייה על הגג.

במסגרת אותו ההליך היתוודעו התובעים לראשונה לקיומה של תוספת נוספת לתקנון הבית המשותף, מיום 25.1.1970 (להלן: התוספת השנייה) המבטלת את הצמדת זכויות הבניה כפי שנקבע בתוספת הראשונה.

על כן, וככל שבקשת הנתבע למחיקת ההליך תיתקבל כעת, יווצר מצב בפועל בו משמעות החלטת המחיקה שניתנה בהליך הקודם, היא בפועל דחיית התביעה, לעניין זה ראו החלטת בית המשפט בת"א (מחוזי ב"ש) 50002-05-10 קרני ניסים נ' תמר מפעלי רהיטים בע"מ (01.02.2011, להלן: עניין ניסים) : "כאשר בית המשפט שדן בהליך הראשון מחליט כי יש מקום לעיצום חמור של דחיית התובענה – עשוי התובע לערער על כך, ואולי אף לזכות בערעורו; בשים לב לזכות החוקתית לגישה למשפט. אולם, אם בית המשפט שדן בהליך הראשון לא ראה לנכון, חרף מחדליו החמורים של התובע, לדחות את תביעתו, אלא רק למחוק אותה – יש בכך כדי להביא להסתמכות התובע על זכותו לחזור ולהגיש את התביעה, למצער תוך שנה (בנסיבות של היתיישנות). כלומר, תובע שתביעתו הראשונה נמחקה, ולא נדחתה – עשוי להמנע מלערער על פסק הדין, תוך הסתמכות על זכותו להגיש-מחדש את התביעה.

...

בכך יימצא בית המשפט הדן בהליך השני פוגע בציפייתו הסבירה של התובע כי יוכל להגיש מחדש את תביעתו שנמחקה, לאחר ששילם לנתבע הוצאות בגין מחדלי ההליך הראשון והטרחתו הכפולה של הנתבע.

מחיקת תביעת המנוחות לעניין זה אני מקבלת את טענות הנתבע.

סוף דבר אני מורה על מחיקת התובעות 1 ו-4 מכתב התביעה.