ערעור על צו מניעה האוסר גישת רכב לבית

בית המשפט המחוזי בחיפה 02 אוגוסט 2020 עש"א 24779-03-20 עמית ואח' נ' נגר לפני הרכב כבוד השופטים: רון שפירא, נשיא [אב"ד] בטינה טאובר נאסר ג'השאן המערערים .1 גלעד עמית, ת"ז 029747367 .2 אילנה עמית, ת"ז 027464155 ע"י ב"כ עו"ד עומר חלמיש המשיב מיכאל נגר, ת"ז 053589719 ע"י ב"כ עו"ד אלי מור פסק דין

במסגרת התביעות שהתבררו בפני המפקחת עתר המשיב למתן צו עשה אשר יחייב את המערערים לאפשר לו לשתול צמחייה בתווך בין השביל המוביל מהרחוב אל חניות הצדדים; למתן צו עשה אשר יחייב את המערערים להקים ביחד עמו גדר אבן מצידה המערבי לצידה המזרחי של החלקה, שתפריד בין חצרות הצדדים להליך; למתן צו עשה שיורה למערערים להסיר את כל המצלמות שהתקינו, אשר מכוונות לשטחו של המשיב; למתן צו מניעה שיאסור על המערערים להחנות את רכבם מול שער הכניסה לביתו של המשיב, במרחק שלא יפחת מ-1 מטר מכל צד של שער הכניסה; למתן צו מניעה שיאסר על המערערים להחנות את הקטנוע שלהם, או כל כלי תחבורה אחר, בצד המערבי של החלקה, בסמוך לחנייתם; למתן צו עשה אשר יחייב את המערערים לשמור על ניקיון שביל הגישה לחנייה, ויורה על סגירת פח האשפה המשותף; למתן צו עשה אשר יחייב את המערערים לשנות את תואי קו הביוב המשותף, שעובר בשביל הגישה, באופן שהוא לא יעבור דרך חצר המשיב, אלא ימשיך ישירות משביל הגישה לרחוב.

לאור האמור והגם שהמדובר ברכוש משותף, התירה המפקחת למשיב לשתול על חשבונו צמחיה ברצועה או להעמיד ברצועה אדניות ובילבד שהצמחייה לא תשתרע מעבר ל-70 ס"מ מערבה מקיר דירתו של המשיב, ויוותר שביל גישה ברוחב של כ-5 מטר.

...

נקדים ונציין כי מקובלת עלינו קביעתה של המפקחת כי מהוראות הסכם המכר שנקשר בין משפחת בר והמשיב ולאחר שהמערערים לא הגישו לבית משפט קמא את התשריט המבסס לטעמם את העובדה כי המערערים רכשו זכויות במחצית מסוימת מן השביל, כי השביל הנדון מהווה רכוש משותף של הצדדים, מסקנה הנתמכת גם מאופן התנהלות הצדדים במקום לאורך השנים, כפי שציינה המפקחת בפסק דינה.

משסבורים אנו כי לא נפלה שגגה בפסק דינה של המפקחת, אשר ניתחה באופן מפורט את העדויות אשר הובאו בפניה, נתנה דעתה לראיות הרלוונטיות, ונימקה את כל אחת מן המסקנות אליהן הגיעה, ואלה מעוגנות היטב בתשתית הראייתית שהונחה בפניה, וכן מנומקות ומבוססות על אדני הדין וההיגיון, אנו מאשרים את פסק דינה של המפקחת בהתאם לתקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ודוחים ערעורם של המערערים.

בכפוף לאמור לעיל אנו מורים על מחיקת הערעור.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8330/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערת: מרים הראל נ ג ד המשיבים: 1. דוד קובה 2. יוכבד קובה 3. שלום בוזגלו 4. אילן כל בו לרכב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' וילנר) ב-ה"פ 48918-01-15 מתאריך 06.08.2017 תאריך הישיבה: י"ד באייר התשע"ט (19.05.2019) בשם המערערת: עו"ד יובל טילינגר בשם המשיבים 2-1: עו"ד עידן גולדנברג ][]פסק-דין

בתאריך 23.01.2015 הגישו המשתמשים בקשה לצוו מניעה האוסר על המשיבים להקים כל גדר או מיכשול, אשר ימנעו או יעכבו את המעבר לחלקה 144 מהרצועה.

באשר לגובה דמי השמוש, גישת המשיבים היא כי הרף העליון לאלה צריך לעמוד על סך של 3,270 ש"ח לחודש (על פי חישוב של הפסד ישיר בסך של 4,000 ש"ח פחות 730 ש"ח המשולמים על-ידי המשיבים 4-3), בתוספת מע"מ, וכי הרף התחתון אמור שלא להיות פחות מסך של 1,500 ש"ח לחודש (שווי דמי שכירות על פי חוות דעת שמאי, שהמערערת צרפה לבקשתה לצוו זמני), בתוספת מע"מ (והפרשי הצמדה וריבית מתחייבים).

...

ג) המערערת תשלם איפוא למשיבים את הסכום הכולל של תקופת החיוב (84 חודשים) x דמי השימוש לעבר (2000 ש"ח לחודש) ובסה"כ: 168,000 ש"ח – בתוספת מע"מ כדין.

כל האמור לעיל בא בנוסף לשאר התנאים שנקבעו במתווה המוסכם, שקיבל כאמור תוקף של החלטה.

לפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ג' אוסי שרעבי), שבו ניתן לבקשת המשיבים, צו מניעה קבוע האוסר על המערערים והבאים מכוחם להכנס באמצעות כלי רכב לחניון שבבעלותם, דרך כניסה לחניון שכן שבבעלות המשיבים.

בקומות התחתונות של בית אלון קיימים שני חניונים המכילים יותר מ- 50 מקומות חנייה (להלן: "חניון סמילנסקי"), המקרקעין כוללים גם דרך גישה לחניונים (להלן: "הדרך").

...

לאחר עיון בטענות הצדדים אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי מכתב המנוח הקנה זיקת הנאה לטובת מקרקעי חניון קראוזה, באופן שכל החונים בו מורשים להיכנס לחניון דרך כניסת סמילנסקי.

נקבע שם: "בחינה ראויה של השימוש שנעשה בחלקה 22 (החלקה הסמוכה) תביא למסקנה, שזיקת ההנאה שנוצרה ... היא לטובת מקרקעין. זכות המעבר וזכות החניה הן זכויות הקשורות קשר הדוק לבעלותם של המערערים בחלקה 23. הן משרתות את המערערים באופן שאינו ניתן להפרדה מזכות הבעלות שלהם בחלקה 23 ...". אין בידינו לקבל את פרשנותו של בית משפט קמא לנסיבות מתן מכתבו של המנוח ולמסקנותיו המאיינות את תוקפו.

יפה היו עושים הצדדים אילו הגיעו להסכמה בדבר השתתפות המערערים בהוצאות אחזקת המעבר, אך עניין זה אינו בגדר המחלוקת שהובאה לפני בית משפט קמא, שעל כן לא נעסוק בו. לפיכך אנו מבטלים את עיקרו של פסק דינו של בית משפט קמא וקובעים כי מכוח מכתבו של המנוח נוצרה זיקת הנאה לטובת מקרקעי חניון קראוזה עבור ציבור המשתמשים בו. אנו סבורים כי לנוכח הממצאים שקבע בית משפט קמא יש להותיר את הצו האוסר על המערערים או מי מהם לחסום את דרך הכניסה ואת המעבר לחניוני סמילנסקי בכל דרך שהיא בין בעצמם ובין על ידי אחרים וכן את הצו המורה למערערים לפנות כל חסימה מטעמם בכניסת סמילנסקי.

כתוצאה מהנמכת מפלס הקרקע, טענו המערערים כי הם לא יכולים להשתמש בשביל הגישה הדרומי לצורך תנועת רכבים וספקים לבית המלאכה, ואין מנוס משימוש בשביל הגישה בחלק המקרקעין בשטח המריבה שנימצא בשימוש ייחודי של המשיב לפי הסכם 2005.

המערערים שטענו כי השמוש בשטח המריבה נעשה בהסכמה, הגישו תביעה בבית משפט השלום בקריות (ת"א 64138-03-18) ובה עתרו בין היתר לצוו מניעה שיאסור על המשיב לחסום את דרך הגישה בחלקה לבית המלאכה העוברת בשטח המריבה.

אני סבורה שניתן לקבוע שיש ממש בטענת המערערים וכי הצדדים שינו בדרך של היתנהגות את המוסכם ביניהם בהסכם, וזאת לאור הנימוקים הבאים: המשיב פתח בהליכים משפטיים נגד המערערים כאן רק בשנת 2019, שבע שנים לאחר שהמערערים הניחו את תשתיות החשמל והביוב הרלוואנטיות במבנה בכלל ובבית המלאכה בפרט, והשתמשו בשטח המריבה כשביל גישה לבית המלאכה.

עוד מצאתי ממש בטענת ב"כ המערערים כי גם אם היה מקום להורות על תשלום דמי שימוש ראויים, הרי אופן קביעתם בבית המשפט קמא שגוי, משום שכאמור אין מחלוקת ששני הצדדים עושים שימוש בשטח המריבה, ולכן אין להטיל את חובת תשלום מלוא דמי השמוש הראויים על המערערים.

...

כתוצאה מהנמכת מפלס הקרקע, טענו המערערים כי הם לא יכולים להשתמש בשביל הגישה הדרומי לצורך תנועת רכבים וספקים לבית המלאכה, ואין מנוס משימוש בשביל הגישה בחלק המקרקעין בשטח המריבה שנמצא בשימוש ייחודי של המשיב לפי הסכם 2005.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא ודחיית תביעת המשיב נגד המערערים בכל הנוגע לחיוב בתשלום דמי שימוש ראויים.

לאור תוצאת ההליך ובהתחשב בגובה ההוצאות שהוטלו בבית המשפט קמא, אני מורה כי כספים ששולמו על פי האמור בסעיף 21 לפסק הדין קמא יושבו למערערים באמצעות בא כוחם, בתום 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד ההשבה בפועל.

בנוסף ישלם המשיב למערערים הוצאות בסכום מדוד בלבד, בהתחשב בתוצאת ההליך ובעובדה שטרם הסתיימו כל ההליכים בין הצדדים, בסך של 5,000 ₪.

א. המבקש טען בבית משפט קמא שיש לו זכות מעבר ברכב וברגל בכביש "השהיד פאיז סייד אחמד" המצוי בחלקה 126 בגוש 19313 בסחנין (להלן "הכביש" או "כביש המריבה"), וכי אין לו גישה אחרת ברכב לביתו.

בגדריו של ת.א 14708-08-23 הגיש הוא בקשה לצוו מניעה זמני שיאסור על המבקש לעשות שימוש בכביש המריבה, השייך לבני מישפחת המשיב.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות העירעור על צרופותיה, וכן בתיקים המאוחדים בבית משפט קמא, מסקנתי הינה כי יש לדחות הבקשה בלא צורך בתשובה, וכך אני מורה מכוח סמכותי בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן "התקנות").

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, וכן בתיקים המאוחדים בבית משפט קמא, מסקנתי הנה כי יש לדחות הבקשה בלא צורך בתשובה, וכך אני מורה מכוח סמכותי בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן "התקנות").

נדרש היה לגלות ולציין מדוע, חרף מצב דברים זה, יש להיעתר לסעד.

ההחלטה משמרת מצב, משני העברים, על פי תמונת הראיות הלכאורית שהוצגה, הנכונה לשלב זה. הבקשה נדחית אפוא.