ערעור על צו לחיוב בדיקת אבהות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 151/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותרים: 1. אהרן יניר 2. אברהם רונד 3. מינה מירום 4. מנחם קריגר 5. אברהם קריגר 6. משה קריגר 7. ציפורה פורת נ ג ד המשיבים: 1. אהרון ליכטפלד 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד מיקו מנחם; עו"ד יוסף מנחם פסק-דין

נגד החלטות אלה של בית הדין הרבני האיזורי הגישו העותרים ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שנסב על חוסר סבירותה של הקביעה שבנסיבות הענין המשיב הוא אכן בנו של המנוח; על כך שבית הדין האיזורי נתן קביעותיו מבלי לקבל תוצאות של בדיקת ריקמות; ועל היבטים דיוניים שונים נוספים.

לגישתם, המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהוא הבן הביולוגי של המנוח, והיה על בית הדין האיזורי לחייבו לבצע בדיקת ריקמות ולהסיק את המסקנה המתבקשת מעצם סרובו לעמוד לבדיקה זו. עוד נטען כי בית הדין האיזורי ניהל את ההליך באופן שפגע בזכויותיהם הדיוניות, ובתוך כך מינה מומחה מבלי שהתבקש לעשות כן – מומחה שנפגש עם המשיב בלבד ומיאן להפגש עם העותרים או עם באי-כוחם, לא קיים דיון הוכחות במלואו, ולא חקר את המומחה שהעמידו העותרים בדבר אמינותה של בדיקת ריקמות.

...

לגישתם, המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהוא הבן הביולוגי של המנוח, והיה על בית הדין האזורי לחייבו לבצע בדיקת רקמות ולהסיק את המסקנה המתבקשת מעצם סירובו לעמוד לבדיקה זו. עוד נטען כי בית הדין האזורי ניהל את ההליך באופן שפגע בזכויותיהם הדיוניות, ובתוך כך מינה מומחה מבלי שהתבקש לעשות כן – מומחה שנפגש עם המשיב בלבד ומיאן להיפגש עם העותרים או עם באי-כוחם, לא קיים דיון הוכחות במלואו, ולא חקר את המומחה שהעמידו העותרים בדבר אמינותה של בדיקת רקמות.

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא ועמה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים – ודומה כי טוב היה לו לא היו מוגשות כלל.

בשנת 2004 נעצר המערער על-ידי המשיבה והוצאו כנגדו צוי משמורת והרחקה.

ביום 31.1.2017 הגישו המערערים ערר פנימי, ובמקביל ניהלו תביעה בבית-המשפט לעינייני מישפחה לבדיקת אבהותו של המערער.

בהחלטתה ציינה ראש הדסק כי אין ברצון המשפחה לחיות ביחד כדי להביא למתן מעמד למערער או לחייב כי המשפחה תגור בישראל דוקא.

...

בהתייחס לטענה זו, אני סבורה כי ראוי לבחון את הדברים על ציר הזמנים: בית-הדין לעררים קבע כי לא הוכח קיומו של קשר ממשי בין המערער לבין המערערת והקטין משנת 2004 (אז הורחק המערער מישראל) ועד שנת 2010.

בשים לב לכל אלה, אין לומר כי המסקנה אליה באה דעת-הרוב בבית-המשפט העליון בעע"מ 9890/09 נוואה הנ"ל תקפה לענייננו, שכן נסיבות שני המקרים שונות.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים האמורים, הערעור נדחה.

וכך קבע הדיין הרב לאו: "יש לדחות את העירעור בענין בדיקת האבהות. למרות שסירוב האישה לערוך את הבדיקה מעורר תמיהה, אין אפשרות לחייב זאת. טענת המשיב-המערער בענין הכרת האבהות תדון בביה"ד האיזורי מבלי בדיקת D.N.A.

ביום 18.1.01, במעמד הצדדים, הוצאנו צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם "מדוע לא יימנע בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב מלדון בעינייני הרכוש של העותרת והמשיב, והעניין יידון בבית-המשפט לעינייני מישפחה כפי שנקבע בפסק-דינו שאושר בעירעור על-ידי בית-המשפט המחוזי, קודם שניתנה החלטתו של בית הדין הרבני בעיניין זה". ביום 2.8.01 שמענו השלמת טיעון בעל-פה של באי-כוח הצדדים.

...

נוכח המסקנה בדבר העדר הכנות בתביעת הגירושין, איננו רואים לדון בשאלת התקיימותם של שאר תנאי הכריכה ובטענות הצדדים בנוגע לכך.

מכל מקום, על-פי אמות-המידה שנקבעו בפסיקה, דין הבקשה - אף לו הוגשה כדין - היה להידחות (ראו: ביד"מ 3414/00 מעטוף הנ"ל; ביד"מ 8377/01 ראם נ' ראם, (טרם פורסם)).

כמוה אף אני סבורה, כי הגם שלערכאה שיפוטית הסמכות להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לדון בתביעה שבפניה, הרי שעקרון הכיבוד ההדדי מחייב שמקום בו הכריעה הערכאה האחת כי נתונה לה הסמכות, תימנע הערכאה השניה מלדון בתביעה.

בתביעה נטען כי הנתבעים (שבעה במספר) הוציאו במירמה צו ירושה על שם המנוח [אלמוני] בעוד שלטענת התובע הוא אביו, ועל כן נידרש מבית הדין לבטל את צו הירושה ולחייב את הנתבעים להשיב אליו את הכסף שנטלו והוצאות משפט.

הנתבעים וב"כ לא הרימו את נטל ההוכחה לערעור על הראיות הרבות שהוצגו לפנינו פרט לטענות חוזרות ונישנות של חיוב התובע בבדיקת ריקמות בהתאם להתחייבותו.

...

לשאלה האם בשטרות הכשרים בערכאות הצריכו חז"ל שיעשו כתיקון שטרי ישראל כמו בשטר שאינו יכול להזדייף ועוד פרטי דינים? מצאנו בזה מחלוקת הפוסקים.

כעין מחלוקת זו מצאנו מחלוקת נוספת לפוסקים הסוברים ששני התירוצים אינם חולקים זע"ז ונאמר דינא דמלכותא דינא.

ממצאי הבירור פורטו בארוכה בחוות דעתו של הרב בירנבוים ומהם עולה המסקנה שהתובע הוא בנו היחיד של המנוח.

השופט נפתלי שילה: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 11.12.22 (כב' השופט ליאור ברינגר בתמ"ש 45240-02-22) שמחק את תביעת המערערים מחוסר מעש ועל החלטת בית המשפט מיום 8.11.22 שדחה את בקשת המערערים לבצע בדיקת ריקמות אנונימית לזיהוי ריקמות, כך שלא ניתן יהיה לדעת מי מבין המערערים הוא אביה הגנטי של הקטינה שנולדה בהליך פונדקאיות בחו"ל. רקע עובדתי המערערים הם בני זוג גברים שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל בשנת 2018 וביום 9.3.20 נולד להם בן (להלן: הקטין) בהליך פונדקאיות בקנדה.

בפתח הדיון בעירעור שאלנו את ב"כ המערערים מי מהמערערים יקבל פס"ד הצהרתי לפיו הוא אבי הקטינה ומי יקבל צו הורות פסיקתי? לכאורה, לשיטת המערערים שהבדיקה תהיה עוורת, כיצד יידע בית המשפט מי ההורה שביחס אליו יינתן פסק דין הצהרתי אודות אבהותו ומי ההורה שיקבל צו הורות פסיקתי? ב"כ המערערת השיבה שמי שיקבל את צו ההורות הפסיקתי הוא ההורה שאינו גנטי (עמ' 1 שורות 24-25).

לפיכך, אציע לדחות את העירעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪.

...

איני מקבל את טענת המבקשים כי תצמח טובה לקטינה מהסתרת המידע ממנה.

תמצית טענות המשיבה יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבור שדין הערעור להידחות.

סיכומו של דבר: לא ניתן לקבוע הורות ערטילאית.