ערעור על צו הריסה מנהלי שבוצע, לצורך תביעה עתידית

לפניי ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ד' מ' דמביץ) מיום 19.3.20 בצ"ה 19898-09-19 (להלן: "בית משפט קמא") במסגרתה דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 239 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן:"החוק") (הסעיפים המצוינים בפסק הדין הם לאחר תיקון 116 לחוק, שניכנס לתוקף ביום 25.10.17).

בעירעור שכנגד נטען, כי יש לקבוע שלמשיבים זכות קניין, ולכל הפחות כי טענותיהם הקנייניות שמורות להם והם יוכלו להעלותן בעתיד בדיונים אחרים, לרבות בתביעה לקבלת פיצוי בגין פינוי.

בצו הריסה מינהלי מדובר על הצורך המיידי בהריסת המבנה בכדי לאפשר לרשויות להיתמודד, במהירות וביעילות עם תופעת הבנייה הבלתי חוקית ומניעת "קביעת עובדות בשטח" נוכח ריבוי עבירות הבנייה והיקפן ללא מעורבות של בית המשפט, בעוד שבצו הריסה ללא הרשעה מדובר באנטרס הצבורי שנולד מכורח המציאות החדשה המצדיקה את ביצוע הצוו לשם הגשמת האנטרס הצבורי החדש.

סעיף 239 לחוק קובע כדלהלן: "(א)  בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובילבד שיש עניין צבורי מיוחד במתן הצוו ומתקיים אחד מאלה:

...

בהליך זה נבחנת רק פתיחת שער כניסה להליך,כמובן שדברים יכולים להתברר לעומקם בגדרי הליך אחר, ככל שמי מהצדדים יבחר לילך בדרך זו. כמו כן צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה אין במסקנה בדבר היעדר זיקה קניינית של מתנגדים למקרקעין כדי להביא לאישור אוטומטי של הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, שכן חובה על בית המשפט לשקול את הבקשה ללא תלות בזכויות הטיעון של אחד מהצדדים, והמחוקק קבע ש"רשאי" בית המשפט לקבל את הבקשה, כך ששיקול הדעת הנתון לו הוא רחב.

אשר לקיומו של עניין ציבורי מיוחד, אני סבורה שצדק בית-משפט קמא במסקנתו, לפיה לא התקיים תנאי זה. במקרה דנן, לא קיים אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה ללא הרשעה, זאת הואיל והמערערת לא הוכיחה כי אם המבנה יישאר על כנו, אזי לא ניתן יהיה לקדם את בניית בית הספר.

מטעמים אלה, אני סבורה, כי התנאים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 239 לא התקיימו, וכי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ומשכך דין הערעורים להידחות.

בהחלטה שניתנה ביום 27.06.18 הורה בית המשפט ( ס.הנשיא, כב' השופט זיאד סאלח ) על ביטול צו ההריסה המינהלי הנ"ל. המאשימה הגישה ערעור על ההחלטה הנ"ל, ובית המשפט המחוזי דחה את העירעור, בפסק דין מיום 23.12.18, ואימץ את הממצאים העובדתיים ואת הנימוקים שציין בית משפט קמא בהחלטה מיום 27.6.18.

הליך פלילי כגון זה שבפניי עניינו בירור אשמה, בעוד שהליך מינהלי, כפי זה שהתנהל בעיניין צו ההריסה המינהלי הנ"ל, עניינו סעד הצופה פני עתיד.

כמו כן, קיים הבדל עמוק בין נטל הראיה הנידרש לצורך קביעת ממצאים במסגרת הליך פלילי לבין זה הנידרש לצורך מתן סעד מינהלי, לרבות צו הריסה מינהלי, וכך גם מיתקיים שוני באשר לסדרי הדין הרלבאנטיים לכל אחד משני ההליכים הנ"ל. מהטעם הנ"ל אני מאמץ את גישת המאשימה לפיה ממצאים אשר נקבעו במסגרת הליך מינהלי שעניינו בקשה לביטול צו הריסה מינהלי, לא אמורים להוות מעשה בית דין אשר יביא לביטול כתב אישום במסגרת טענה מקדמית, בבחינת מניעה בפני רשות התביעה להעמיד לדין אדם שמתקיימות בעיניינו ראיות לכאורה לבצוע מעשה עבירה בעל זיקה לנושא של צו ההריסה המינהלי.

בית המשפט ציי כי צו הריסה מינהלי מיועד להסרת בניה חדשה בעודה בראשיתה וכי הרשות המנהלית לא רשאית לנצל ביצוע שיפוצים לשיחזור בניה שהייתה קיימת שנים, כדי להוציא צו הריסה מינהלי של אותה בניה, שעה שלא נקטה בהליך דומה במשך שנים בטרם גרימת הנזק המשמעותי שבעקבותיו בוצעו השיפוצים.

...

במידה ויקבע כי המבנה הוקם ללא היתר כדין, יעלה הצורך להכריע בשאלה נגזרת, האם עבודת בניה שהוקמה כתוספת למבנה כאמור, תחשב כעבודת בניה לא חוקית, בהיותה חלק מהמבנה הנ"ל, גם בהנחה והמדובר בתוספת הפטורה מהיתר לפי התקנות הרלבנטיות, או שמא הפטור שנקבע בתקנות אמור להביא למסקנה כי אותה תוספת הוקמה כדין, אף שהמבנה העיקרי הוקם ללא היתר.

סוף דבר לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום בעניינם של הנאשמים 4 עד 7.

אני קובע ישיבת הקראה בעניינם של כל הנאשמים (1 עד 7) ליום 22.10.20 שעה 09.00.

ערעור על החלטת בית משפט עניינים מקומיים בהרצליה, מיום 21.7.21, בגדרה אושר לבצוע צו הריסה מינהלי.

לפי שהצו בוצע בנתיים, עתר ב"כ המערער לפסק דין אשר יסלול דרך להגשת תביעה אזרחית כנגד המשיבה: "הצוו בוצע בנתיים, אך עניין לנו בתביעה עתידית שתוגש בשל עילות נזיקיות מרובות ויתכן שאף זדון מאת מי אורגאני עריית הרצליה". ביקשתי מב"כ המערער הבהרה מדוע יש לידון בעירעור שעה שמדובר במעשה עשוי ולכאורה מדובר בדיון תאורטי.

...

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על הנמקותיה ובהבהרה שהוגשה לי, אני רואה לדחות הערעור אף בלא קיום דיון ובלא קבלת תגובת המשיבה.

סעיף 229 לחוק, "תוחם באופן מוקפד את שיקול הדעת של בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול צו הריסה מנהלי בשלוש עילות בלבד כאשר אחת מהן הינה שהעבודה בוצעה כדין". בנסיבות מקרה זה, וכמאמר בית משפט קמא "בעניין זה לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהבריכה שהונחה בחצר ביתו של המערער אינה מעוגנת בהיתר כלשהו". עוד הפנה בית משפט קמא לדרישות למתן הצו.

כאמור לעיל, החלטתי לדחות הערעור אף ללא קיום דיון או קבלת תגובת המשיבה, באלה הנימוקים: אכן, זכות הגישה לערכאות הינה בבחינת זכות חוקתית, אין ולא הייתה מחלוקת אודות סוגיה זו ואין מקום להאריך בכך.

רקע כללי: בחודש 10/18 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים הגישה נגד המערער (התובע שם) תביעה בסדר דין מהיר בה עתרה לחייב את המערער בסכום של 2,341.86 ₪ בגין הריסת קונסטרוקציה לא חוקית שהמערער בנה בשטח של כ- 35 מ"ר, אשר בעיניינה ניתן צו הריסה מינהלי אותו ביצעה הועדה לתיכנון ולבניה על חשבונה (תא"מ (שלום י-ם) 23084-10-18) (להלן: "ההליך הראשון").

אשר על כן, מצאתי לקבל את העירעור ברכיב זה. החלטת ביניים בדבר תשלום אגרה: בכל הקשור לערעור על ההחלטה בדבר תשלום אגרה, ככלל, מיתחם ההתערבות של ערכאת העירעור בהחלטות על פטור מתשלום אגרה דומה למיתחם ההתערבות בהחלטות על הוצאות בסיום הליך, שהוא צר. היתערבות זו מוגבלת למקרים של חריגה מסבירות ומקרים של פגם או טעות יסודיים שנפלו בשקול הדעת של הערכאה המבררת, דוגמאת אי מתן משקל הולם לשיקולים השונים או כשנוצר חשש לעיוות דין.

זאת, אף שלא נעלם מעיניי כי כאן הטענה הועלתה והוכרעה כבר בערכאה הדיונית (בנגוד למצב שהיה בעיניין לנדא הנ"ל, שם הטענה הועלתה לראשונה בערכאת העירעור), אולם הגיונה של הילכת לנדא נכון גם למקרה זה: טענת הפסלות לא צפתה פני עתיד, שכן פסק הדין כבר ניתן ועל כן, נכון הוא לבררה במסגרת ערכאת העירעור.

...

במצב דברים זה,טענתו של המערער לפיה ההחלטה התקבלה במעמד צד אחד, נדחית.

ההחלטה בתיק האחר נומקה בהתאם לנסיבותיו, והעובדה שבשני תיקים המותב הגיע למסקנה מנומקת כי אין מקום לפטור מאגרה, אין בה כדי להעיד על משוא פנים כלפי המערער.

סיכום: נוכח האמור לעיל: אני דוחה את הערעור על ההחלטה שלא לפטור מאגרה ועל ההחלטה של המותב קמא שלא לפסול את עצמו.

אני מקבלת באופן חלקי את הערעור באופן שיוארך המועד לתשלום האגרה על ידי המערער.

בבית המשפט העליון רע"פ 8327/21 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקשים: 1. יוסף נימר סלמאן אבו נימר 2. ענאן אבו נימר 3. אמירה אבו נימר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - היחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"א 11073-11-21 מיום 14.11.2021 שניתן על ידי השופטת ע' ורבנר בשם המבקשים: עו"ד יואל גולדברג בשם המשיבה: עו"ד קרן שטרית ][]החלטה

מכאן בקשת רשות העירעור שלפניי, במסגרתה טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, לפיה אין מקום לידון בבקשה לביטול צו הריסה לאחר ביצועו.

השאלה האם יש לקיים דיון בבקשה לביטול צו הריסה מנהלי לאחר ביצועו במטרה לבסס תביעת פיצויים עתידית, נדונה והוכרעה בעבר בבית משפט זה ברע"פ 4048/06 קרבסי נ' מדינת ישראל (18.10.2007) (להלן: עניין קרבסי).

בסופו של דבר, ההריסה בוצעה מאחר שהמבקשים לא הפקידו את הערבות.

...

לכך אוסיף שמקובלת עליי קביעת הערכאות הקודמות כי לא היה מקום לקיים דיון בהליך לביטול הצו כאשר הסעד של מניעת ההריסה איננו אפשרי עוד.

בסופו של דבר, ההריסה בוצעה מאחר שהמבקשים לא הפקידו את הערבות.

בהתאם לכל האמור, הבקשה נדחית.