לפניי ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ד' מ' דמביץ) מיום 19.3.20 בצ"ה 19898-09-19 (להלן: "בית משפט קמא") במסגרתה דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 239 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן:"החוק") (הסעיפים המצוינים בפסק הדין הם לאחר תיקון 116 לחוק, שניכנס לתוקף ביום 25.10.17).
בעירעור שכנגד נטען, כי יש לקבוע שלמשיבים זכות קניין, ולכל הפחות כי טענותיהם הקנייניות שמורות להם והם יוכלו להעלותן בעתיד בדיונים אחרים, לרבות בתביעה לקבלת פיצוי בגין פינוי.
בצו הריסה מינהלי מדובר על הצורך המיידי בהריסת המבנה בכדי לאפשר לרשויות להיתמודד, במהירות וביעילות עם תופעת הבנייה הבלתי חוקית ומניעת "קביעת עובדות בשטח" נוכח ריבוי עבירות הבנייה והיקפן ללא מעורבות של בית המשפט, בעוד שבצו הריסה ללא הרשעה מדובר באנטרס הצבורי שנולד מכורח המציאות החדשה המצדיקה את ביצוע הצוו לשם הגשמת האנטרס הצבורי החדש.
סעיף 239 לחוק קובע כדלהלן:
"(א) בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובילבד שיש עניין צבורי מיוחד במתן הצוו ומתקיים אחד מאלה:
...
בהליך זה נבחנת רק פתיחת שער כניסה להליך,כמובן שדברים יכולים להתברר לעומקם בגדרי הליך אחר, ככל שמי מהצדדים יבחר לילך בדרך זו.
כמו כן צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה אין במסקנה בדבר היעדר זיקה קניינית של מתנגדים למקרקעין כדי להביא לאישור אוטומטי של הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, שכן חובה על בית המשפט לשקול את הבקשה ללא תלות בזכויות הטיעון של אחד מהצדדים, והמחוקק קבע ש"רשאי" בית המשפט לקבל את הבקשה, כך ששיקול הדעת הנתון לו הוא רחב.
אשר לקיומו של עניין ציבורי מיוחד, אני סבורה שצדק בית-משפט קמא במסקנתו, לפיה לא התקיים תנאי זה. במקרה דנן, לא קיים אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה ללא הרשעה, זאת הואיל והמערערת לא הוכיחה כי אם המבנה יישאר על כנו, אזי לא ניתן יהיה לקדם את בניית בית הספר.
מטעמים אלה, אני סבורה, כי התנאים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 239 לא התקיימו, וכי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ומשכך דין הערעורים להידחות.