התשתית הנורמאטיבית
חוק איזור סחר חופשי באילת מגדיר מיהו תושב איזור אילת, אשר זכאי להנות מההטבות הקבועות בו. החוק מבחין בין תנאי התושבות הנדרשים מיחיד לבין אלו הנדרשים מחבר-בני-אדם.
פסק דינו של בית המשפט קמא
המנהל מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"מ 356-08) שניתן ביום 9.2.2012 (השופטת מ' מזרחי), אשר קיבל את ערעורה של ר.ד.מ.פ על החלטתו בהשגה ועל סרובו לרשום את סניפה באילת למפרע כעוסק אילתי וכן ביטל את החיוב הכספי בתשלום המע"מ. בית המשפט קבע כי ר.ד.מ.פ לא נרשמה במע"מ אילת בטעות ובתום לב ועל כן יש לרשמה כעוסקת באילת, ככל שעמדה בתנאים המהותיים אשר היו מצדיקים את רישומה אילו היתה מגישה בקשתה בזמן אמת.
וראו לעניין זה את דבריו של חברי השופט י' דנציגר ב-ע"א 3067/11 קבוץ אילות נ' מנהל מע"מ אילת, פסקה 12 לפסק דינו (20.11.2012):
"הגדרת איזור אילת כאיזור סחר חופשי נועדה לאפשר לו להתחרות בשווקים הבינלאומיים תוך פיתוח הסחר הבנלאומי והייצור המקומי, לפתח את התיירות הבינלאומית והפנים-ארצית לאיזור וליצור מיגוון הטבות מס שיעודדו עוסקים, מעסיקים ועובדים להתגורר באיזור אילת [ראו: ע"א 10251/05 ברשף אילת בע"מ נ' פקיד שומה אילת (19.12.2007) (להלן: עניין ברשף) והציטוט מדברי ההסבר להצעת החוק שמובאים בפיסקה 8 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל]. מטבע הדברים, נוכח העובדה שמדובר בחוק שקובע שורה של פטורים ממס והטבות, מתעוררת היתדיינות משפטית בשאלות של פרשנות סעיפי החוק ביוזמתם של בעלי דין שמעוניינים 'להיתפס' באחד מסעיפיו ולהנות מהטבות המס הקבועות בו."
החוק מעניק הטבות מס במטרה להביא לשגשוגה של העיר אילת.
תקנה זו קובעת, כאמור, כי "עוסק תושב איזור אילת, שיש לו עסק או יחידת עסק (להלן – עסק) גם מחוץ לאיזור אילת, וכן עוסק הרשום כאחד עם עוסק שיש לו עסק מחוץ לאיזור אילת, ינהל פנקסים ורשומות ויגיש דו"חות, לגבי העסק שבאיזור אילת, בנפרד מהעסק שמחוץ לאיזור אילת". אין ספק כי תקנה זו רלוואנטית לשני הערעורים שלפנינו, בשל היותן של שתי הנישומות בהן עסקינן עוסקות רב-סניפיות, אשר להן סניפים או יחידות עסק הרשומות מחוץ לאיזור אילת.
...
מבלי להביע כל עמדה בשאלה האם יש לרשום את סניף ישראייר באילת כיום, הרי שלאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה הרישום במע"מ אילת הינו קונסטיטוטיבי לצורך תושבות באזור אילת, לא ניתן לראות בסניף ישראייר כתושב אזור אילת לצורך ההטבות הקבועות בחוק.
לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, אני סבורה כי לא ניתן להכיר בר.ד.מ.פ כתושבת אזור אילת למפרע.
סוף דבר
אציע לחברי לדחות את ערעורה של ישראייר ולקבוע שהיא אינה תושבת אזור אילת, וכן לקבל את ערעורו של המנהל, כך שר.ד.מ.פ תחויב במע"מ בעבור התקופה מושא ערעור זה. ישראייר תישא בהוצאות המדינה בסך 30,000 ש"ח; ר.ד.מ.פ תחויב בהוצאות המדינה בסך 20,000 ש"ח.
המשנָה לנשיא
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
