בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4513/23
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופטת ר' רונן
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.4.2023, בתפ"ח 19928-10-20, שניתן על-ידי השופטים ר' בן-יוסף; א' הימן ו-ש' זמיר
...
המערער שב ומכחיש את אשמתו; לדידו, "ניתוח גרסאותיה של [נפגעת העבירה], לרבות נסיבות האירועים המתוארים בהן, באמצעות שיקולי סבירות והגיון, מובילים למסקנה, שאין בתשתית הראייתית כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר". עוד טוען המערער, כי נפגעת העבירה מסרה גרסה מתפתחת, בעקבות שאלות מדריכות, הלוקות באי-אלו סתירות.
באת-כוח המשיבה, מנגד, הבהירה כי המערער הורשע בעבירות לאחר ניהול הוכחות, בפסק דין מפורט ומבוסס היטב, שניתן פה אחד: "הרשעת המערער התבססה על עדות הקטינה, בה נתן בית המשפט אמון מלא, ואשר לה נמצאו חיזוקים רבים – פנימיים וחיצוניים [...] מסקנתו של בית המשפט קמא מבוססת ומעוגנת היטב בחומר הראיות ואינה מצדיקה כל התערבות". בנוגע לסתירות בגרסת נפגעת העבירה, שהמערער טוען לקיומן, נטען כי הן אינן יורדות לשורש גרסתהּ של נפגעת העבירה, ואין בהן כדי לשנות מהמסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.
אוסיף ואציין, כי עיון בפסקי דין נוספים שהוזכרו בגזר הדין, מעלה כי אף הם תומכים במסקנה שלפיה העונש שנגזר על המערער – אינו סוטה לחומרה, באופן המצדיק את התערבותנו.
לפיכך, סבורני כי דינו של הערעור על גזר הדין – להידחות גם הוא.
סוף דבר
מעשיו החמורים של המערער – מזוויעים, נוראיים; הפגיעה המתמשכת – הותירה בנפגעת העבירה את רישומה הקשה.