ערעור על פסק דין של תביעות קטנות צרכנות

לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בימ"ש לתביעות קטנות בעפולה (כב' הרשם הבכיר מרט דורפמן) מיום 7.4.22, בו התקבלה חלקית תביעת המשיב נגד המבקשת לתשלום פיצויים בגין איחור במסירת דירה, תוך חיוב המבקשת בתשלום פיצויים בסך 15,750 ש"ח למשיב.

הדבר משקף גישה צרכנית של המחוקק אשר נועדה לחזק את מעמדו של רוכש הדירה על רקע פערי הכוחות הניכרים בין הצדדים האופייניים להתקשרויות מסוג זה (רע"א 6605/15 אילנה שמש נ' ספייס בניה ויזמות בע"מ (21.2.16)).

...

כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, תינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד; "נקבע לא אחת כי בשל טבעם של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים, תינתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות רק במקרים חריגים שבחריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר (ראו: רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל, פסקה ו' (2007); רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.03.2015); רע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן, פסקה 6 והאסמכתאות המובאות שם (26.12.2016)". לא שוכנעתי כי ענייננו הוא בגדר מקרה חריג כאמור המצדיק מתן רשות ערעור על פסק-דינו של בימ"ש לתביעות קטנות.

מסקנה זו מקובלת עלי.

נוכח כל המקובץ, הבקשה נדחית.

שאלה זו נבחנה ברת"ק (חיפה) 37261-12-15 אסף מאיר נ' גאלא טורס בע"מ (פורסם בנבו), ערעור ברשות שהוגש על פסק-דין של בימ"ש לתביעות קטנות, לביהמ"ש המחוזי.

פסיקות רבות של ערכאות שונות דנו בעיניין זה ונקבע ברע"א 292/93 אריה סרבוז נ' נ. אופק בע"מ, פ"ד מח  (3), 177: "מוסד התביעות הקטנות נועד לסייע לאזרח ולצרכן הקטן, ולמעשה לכל אדם אשר חש כי נגרם לו אי-צדק, אלא שבשל הקשיים הכרוכים בפנייה לבתי המשפט האזרחיים הרגילים אינו יכול או אינו מעוניין להביא את עניינו דרך צנורות השיפוט המקובלים. ד"ר ס' דויטש, במאמריו "בית המשפט לתביעות קטנות כמגן הצרכן" עיוני משפט ח (תשמ"א - מ"ב) 345-347, מבהיר את הקשיים שמערימה מערכת השיפוט הרגילה בפני הצרכן הקטן: "הקושי העקרי של הצרכן שניפגע אינו באיתור זכותו המהותית כי אם במימושה של זכות זו במערכת המשפטית, כיוון שגם כאשר החוק מקנה סעדים לצרכן לא תמיד ניתן להפעילם הלכה למעשה... נקיטת הליכים משפטיים דורשת יוזמה, כרוכה בהוצאות ניכרות, גוזלת זמן רב ותוצאותיה אינן ברורות. לא פלא הוא שהצרכן מעדיף, במקרים רבים, לוותר על זכותו המשפטית ובילבד שלא לפנות לערכאות.

...

בנדון דנן הגיע הטכנאי שעה לאחר השעה שתואמה ולכן הדרישה לחייבו בתשלום 300 ₪ נדחית.

התובעת דרשה פיצוי בסך 8,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לה, בשל כל הנסיבות שתוארו לעיל, אלא שהן נדחו ולכן נדחית גם טענתה לפיצוי בגין עוגמת נפש.

סיכומו של דבר: התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

עם זאת, בימ"ש קמא לא קיבל את טענות המשיב בנוגע להפרת חוק הגנת הפרטיות וחוק הגנת הצרכן הואיל והן נטענו בעלמא מבלי שהמשיב פירט (בכתב התביעה או בדיון) את העובדות והעילות המשפטיות המבססות פיצוי בגין הפרות אלו.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור, הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להדחות אף ללא צורך בתשובה וזאת מהנימוקים כדלקמן: רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, ובכלל זה בתביעות מכוח חוק התיקשורת – ניתנת במקרים חריגים במיוחד.

ניתן היה שלא להדרש כלל לבקשת רשות העירעור במתכונתה הנוכחית, אך לא מצאתי לנכון להורות למבקשים להגיש מיסמך מתוקן, גם בשים לב לכך שאינני מוצאת לנכון לבקש את תשובת המשיב לבקשה, כך שהוא אינו צריך להדרש לטענות שהועלו בבר"ע. מקובלת עלי גם מסקנת בית משפט לתביעות קטנות בנוגע לאחריות עובדיה ונראה כי טענת המבקשים לפיה בימ"ש קמא העתיק בשגגה מפס"ד אחר שאינו קשור לתיק, אינה נכונה.

...

סעיף 30 א (ב) לחוק התקשורת קובע כי: "לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מראש מפורשת של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת; ... ". מסקנת בימ"ש קמא בנוגע לזיקת המשיב למספר בו התקבלו ההודעות והעדר הצורך להידרש לחוות דעת המומחה מקובלת עלי.

ניתן היה שלא להידרש כלל לבקשת רשות הערעור במתכונתה הנוכחית, אך לא מצאתי לנכון להורות למבקשים להגיש מסמך מתוקן, גם בשים לב לכך שאינני מוצאת לנכון לבקש את תשובת המשיב לבקשה, כך שהוא אינו צריך להידרש לטענות שהועלו בבר"ע. מקובלת עלי גם מסקנת בית משפט לתביעות קטנות בנוגע לאחריות עובדיה ונראה כי טענת המבקשים לפיה בימ"ש קמא העתיק בשגגה מפס"ד אחר שאינו קשור לתיק, אינה נכונה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

מבוא לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת קרן מרגולין - פלדמן) מיום 21.5.2020 בת"ק 27031-12-19 בגדריו דחה בית משפט תביעה כספית שהגיש המבקש נגד המשיבה (להלן: "פסק הדין").

המשיבה נענתה לבקשת המבקש לביטול המנוי בכפוף לנכוי דמי ביטול בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 37), התש"ד – 2014 (להלן: "החוק").

...

המשיבה טענה כי דין התביעה להידחות משום שלא הפרה את התחייבותה כלפי המבקש.

כמו כן אני סבורה כי בצדק קבע בית משפט קמא כי נסיבות העניין חייבו את ביטול המנוי תוך חיוב המבקש בדמי ביטול כנדרש על פי החוק.

משכך אני דוחה את כל הטענות בעניין.

מכאן אני סבורה כי צדק בית משפט קמא במסקנתו ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

לטענת המבקשים, מדובר בשאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור על פסק הדין של בימ"ש לתביעות קטנות.

אוסיף לעניין זה באשר לתום הלב בבצוע הדרוג על ידי המשיב כי בעידן זה, כאשר כל צרכן יכול לפרסם את השקפתו בתפוצה רחבה וכאשר ביקורתו הנה אישית ומבוססת על התנסותו הישירה עם המבקשים, גם אם ביצוע הדרוג נבע מכעס, אין זה מאיין את תום לבו שעה שביצוע הדרוג מבוסס על חוויה אישית.

...

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת טלי מירום) שניתן במסגרת ת"ק 66926-05-22 + ת"ק 67027-05-22 ביום 01.09.22, ובמסגרתו נדחו תביעותיהם של המבקשים נגד המשיב, במסגרתן ביקשו לחייב את המשיב לפצותם מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסום שפרסם המשיב בעמוד העסקי של כל אחד משני המבקשים במנוע החיפוש "גוגל". בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

אמנם בענייננו אין מדובר בישיבה פומבית, אלא דיון שהתקיים מן הסתם בדלתיים סגורות, אך כפי שציין גם בימ"ש קמא, מכיוון שאין מדובר בפרסום המתייחס לתוכן הדיונים, אלא בדירוג כוכב בלבד, סבורני כי הגנה זו חלה גם בענייננו.

על כן, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית.