ערעור על פסק דין של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

השופטת עינת רביד: בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק) [כבוד השופטת (בדימוס) ר' גרינברג, פרופ' י' זהבי, עו"ד י' ארבל] מיום 16.11.15, בגדרה היתקבל ערעור המשיב על החלטת המערערת (להלן: הרשות) ונקבע כי על הרשות לשלם ליורשים את התגמולים שהגיעו לי. ח. ז"ל (להלן: המנוח) מיום הגשת תביעתו לרשות ועד לפטירתו.

לעניין זה נזכיר בקצרה, כי בפסקי הדין בעיניין מרלן שכטר ולאחר מכן בעיניין גולדה חיימוביץ, קבע בית המשפט, כי הואיל והרשות לא שלחה את החלטותיה בדואר רשום כנדרש בחוק, הרי שיש מקום להפעיל את "כלל ההמצאה" להבדיל מ"כלל הידיעה" וזאת במקרה המיוחד של ניצולי השואה והחוק הנושא עמו יעדים סוצאליים מובהקים, שיש לפרשו ברוחב לב ובפרשנות ליבראלית, מתוך רצון להיטיב עם הנכה וזאת בהתבסס על הפסיקה הרבה כגון: השופט מ' חשין בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים פ"ד ס(3) 88, 115, השופט א' רובינשטיין ברע"א 2620/07 מד"י-הרשות המוסמכת נ' ארלזוב (10.6.07), השופט י' דנציגר ברע"א 1021/08 מרסל אבירם נ' הרשות המוסמכת (29.5.08), והשופט ר' ריבלין ברע"א 5512/09 הרשקו חיים נ' הרשות המוסמכת (24.11.09)].

...

סוף דבר לו דעתי תשמע כי אז יתקבל הערעור ופסק דינה של ועדת הערר יתבטל.

עינת רביד, שופטת ישעיהו שנלר –סג"נ, אב"ד אני מסכים ומצטרף למסקנת חברתי כב' השופטת רביד לפיה דין הערעור להתקבל מחמת האיחור בהגשת הערעור לוועדה קמא.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט, אב"ד השופטת שלומית יעקובוביץ: אני מסכימה ומצטרפת לקביעה כי דין הערעור להתקבל מחמת האיחור בהגשת הערר לוועדת העררים.

בפנינו ערעור על פסק דינה של וועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: "חוק נכי הרדיפות") של בית המשפט השלום בחיפה (יו"ר הועדה כב' השופט א. שדה, חברי הועדה ד"ר נ. אפטר ועוה"ד צ. בלאושטיין), מיום 08/05/18, בתיק ו"ע 61265-02-17, לפיו נדחה הערר שהגיש המערער על החלטתה של המשיבה לדחות את תביעתו להכרה בזכויותיו לפי חוק נכי הרדיפות.

הועדה קבעה כי במועד בו נפגשו הוריו בפריז, הייתה פריז משוחררת לפחות שבעה חודשים; הועדה קבעה שלא הוכח כי בפריז של מרץ- מאי 1945 (מועדים רלוואנטיים להתעברותה של אם המערער) היתנהלה רדיפה נאצית של יהודים, רדיפה לה אחראית גרמניה בהתאם לדינים הרלוואנטיים ומשכך נשמטת הקרקע מגירסת אם התובע לפיה במאי 1945, תפסו אותה הגרמנים והיכו אותה (שו' 23-32 עמ' 2 לפסק דין הועדה).

...

בפנינו ערעור על פסק דינה של וועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: "חוק נכי הרדיפות") של בית המשפט השלום בחיפה (יו"ר הוועדה כב' השופט א. שדה, חברי הוועדה ד"ר נ. אפטר ועוה"ד צ. בלאושטיין), מיום 08/05/18, בתיק ו"ע 61265-02-17, לפיו נדחה הערר שהגיש המערער על החלטתה של המשיבה לדחות את תביעתו להכרה בזכויותיו לפי חוק נכי הרדיפות.

המשיבה טענה כי יש לדחות את הערעור על הסף – מאחר ואין ערעור על החלטת וועדת הערר, אלא בנקודה משפטית בלבד, וזאת בהתאם להוראות סעיף 6(ד) לחוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007 (להלן: "חוק ההטבות"), וכן סעיף 17(ח) לחוק נכי הרדיפות.

מסקנת הוועדה כי המערער אינו עומד בתנאי ההכרה בהתאם לחוק נכי הרדיפות, היא מסקנה המתיישבת עם חומר הראיות שהונח בפנייה ועולה בקנה אחד עם הוראות החוק.

אנו סבורים כי לא נפלה כל טעות המצדיקה את התערבותנו.

אין מנוס אלא לדחות את הערעור, וכך אנו מורים, על דחייתו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"ו 42544-03-14 לפני: כב' סגן הנשיאה יצחק ענבר, השופטת יהודית שבח, השופט שאול שוחט המערער יוסף בן בסט ע"י ב"כ עו"ד דורון עצמון ודוד ידיד המשיבה הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ע"י ב"כ עו"ד שרה שהם ושילי תורן-קרבצ'יק פסק דין

השופטת יהודית שבח: ערעור על פסק דינה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, בראשות השופטת בדימוס רחל גרינברג, מיום 18.2.14 לפיה הוכרה זכאותו של המערער לתגמולים רק החל מיום הגשת ההצהרה המפרטת את עילת התביעה, להבדיל מיום הגשת טופס התביעה.

...

ביום 4.1.09 שלחה המשיבה למערער מכתב שהוכתר בנדון לו כ"אישור קבלת מסמכי תביעה", בו ציינה המשיבה כדלקמן: "אנו מאשרים קבלת מסמכי התביעה על פי החוק שבנדון, ופתחנו תיק תביעה שמספרו 249542. מועד זכאותך לתגמולים, אם תמצא/י זכאי/ת לתגמול, יהיה יום קבלת מסמכי התביעה דהיינו 28.12.09 והתגמולים ישולמו לך החל מתאריך זה. בכל פנייה אלינו, נא ציין/י מס' תיק". חודשיים לאחר מכן, ביום 24.3.09, שלחה המשיבה למערער מכתב נוסף שבו התבקש להמציא לה את המסמכים הבאים: טופס הצהרה על תגמול ממקור נוסף; טופס הצהרה; מסמכים רפואיים; החלטה מגרמניה בגין שלילת חירות; וטופס בקשה להכרה בפגימה לפי החוק.

הוועדה הוסיפה וקבעה כי אף לו הצליח המערער להוכיח את קיומו של הנוהג, לא היה בכך לשנות את התוצאה הסופית מש"לא הניח כל תשתית עובדתית המעידה על הסתמכות על נוהג המשיבה ולנזק שנגרם לו עקב כך", שכן הוברר כי בעת הגשת טופס התביעה "לא היו בידו עובדות היסוד המהוות את עילת התביעה, לא ברור איזה נזק ואי צדק נגרם לו". לאחר דחיית טענת הנוהג, נפנתה הוועדה לבחון את היבטה המשפטי של טענת המערער לפיה מועד הזכאות נקבע כבר ביום הגשת טופס התביעה, ודחתה אף אותה, משלטעמה נוסח התביעה לתגמול, כפי שנקבע בתקנות הינו "...נוסח פורמאלי המכיל את הנתונים הדרושים למשיבה לשם קבלת החלטה וביניהם כמובן עילת הנרדפות הנדלית מסיפור קורותיו של התובע בתקופת השואה והיא בסיס בלעדיו אין להשתכללות התביעה... אנו מקבלים את דברי המשיבה כי רק במקרים אלה ולאחר השלמת התביעה כנדרש מועד התשלום ייקבע מיום הגשת הטופס הנ"ל". כפועל יוצא נקבע "כי הטופס החלקי שהגיש העורר בדצמבר 2008, ללא פירוט עילת נרדפות, לא היה בגדר תביעה עד להשלמתה ביוני 2011". הטענות בערעור גם בטיעונו לפנינו השתית המערער את טיעוניו על אותם שני אדנים מרכזיים: האחד – הסתמכות על נוהג, שהוכח לשיטתו כדבעי בעדויותיהם של עו"ד שפיר ושל עו"ד פורת.

בהינתן שהתביעה המתוקנת התקבלה לגופה בסופו של יום, אין לאפשר למשיבה לפקוד על התובע את עוון הגשת התביעה באופן פגום, על דרך "קיצוץ" בסעדיו והגבלת זכאותו רק למועד התיקון.

(רע"א 2620/07 הרשות המוסמכת נ' סטלה ארלזוב ואח') וכן דברי כבוד השופט שוהם בפסק דין מימון: "ראוי אף להידרש לאמרת האגב של השופט א. רובינשטיין בעניין ארלזוב בעניין מועד הזכאות לקבלת התגמולים, ולפיה אם יתקבלו ערעורי המבקשים, בהתאם להלכה החדשה בעניינם, הללו 'לא יזכו בפיצוי למפרע ממועד התרחש העוולות הקשות אלא ממועד הגשת התביעות (1998 – 2000) וגם בכך יש מעין איזון'. דברים אלו מחזקים את המסקנה כי מועד הגשת התביעה הוא המועד הראוי לתחילת תשלום התגמולים למבקשים, משום שמועד זה מאזן נכונה בין מועד התרחשות הנזק לבין העובדה כי התביעות לקבלת התגמולים מוגשות זמן ניכר לאחריו" (רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת).

זאת ועוד אחרת: כמו חברתי אף אני סבור, כי חששה של המשיבה, לפיו מימוש התחייבותה דלעיל ייצר תמריץ להגשת תביעות נטולות עילה שמטרתן "לתפוס תור" תוך ציפייה לשינוי חקיקתי או פסיקתי - הנו חשש שווא.

בפסק הדין נדחה ערר שהגיש המערער על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק).

כב' הרשם הבהיר בפתח החלטתו את הרקע להגשת הבקשה כדלקמן: "בתמצית שבתמצית אציין כי המבקש הוכר כנכה רדיפות הנאצים מכוח החוק, ומשכך היה זכאי לגימלה חודשית. בשנת 2013 אישרה המשיבה את בקשת המבקש להמיר את הגימלה החודשית במענק חד פעמי, אשר שולם למבקש. זמן קצר לאחר מכן פנה המבקש בבקשה לבטל את ההחלטה המאשרת את המרת הגימלה במענק חד פעמי. בקשה זו נדחתה. על החלטה אחרונה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וזו נדחתה על הסף ביום 27.3.2014 מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת ערר לועדת עררים שהוקמה מכוח החוק (בג"ץ 8842/13, להלן: העתירה). ואכן, בעקבות דחיית העתירה הגיש המבקש ערר לועדת העררים. הערר נדחה ביום 30.10.2014, והמבקש המשיך והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. העירעור נדחה כאמור ביום 20.1.2015, תוך שבית המשפט ציין כי נוכח הוראתו הברורה של סעיף 15 לחוק, לא ניתן לבטל את ההחלטה בעיניין המרת הגימלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי 'למעשה בערעורו בפנינו עותר המערער לכך שאנו נעניק לו הענקה שהמחוקק שלל אותה בחוק, ולמרבה הצער לא נוכל להעתר לבקשתו'". הוסיף הרשם לשלמות התמונה כי: "ביום 2.2.2015, בסמוך לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה נוספת במסגרת העתירה (אשר נדחתה כזכור עוד קודם לכן), ובגדרה ניסה לתקוף את פסק הדין. בקשתו נדחתה ביום 10.2.2015, תוך שנקבע כי על המבקש לנקוט הליך השגה מתאים על פי דין. בחודש פברואר 2017 פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי בבקשה כי תייצגו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בהמשך אותה שנה נעתרה הלישכה לסיוע משפטי לבקשת הייצוג ומינתה עורך דין שייצגו בהליך. ואולם, ביום 3.5.2018 - עוד טרם שהוגש הליך כלשהוא - הודיעה הלישכה לסיוע משפטי כי הוחלט להפסיק את הייצוג וזאת מחמת 'חוסר סיכוי משפטי'. בקשת הארכה שלפניי (בצרוף בקשת רשות העירעור גופה) הוגשה ביום 24.5.2018. לטענת המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך דנן, הצורך במתן ארכה נעוץ בסחבת בטיפול בעיניינו על ידי הלישכה לסיוע משפטי. המבקש מוסיף ומציין כי לאחר שנודע לו על ביטול הייצוג, פנה למספר גורמים בעיניין". הרשם דחה את הבקשה בשים לב לכך שפסק הדין ניתן 20.1.2015 ואילו הבקשה להארכת המועד הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מכן, רק ביום 24.5.2018.

...

כב' הרשם הבהיר בפתח החלטתו את הרקע להגשת הבקשה כדלקמן: "בתמצית שבתמצית אציין כי המבקש הוכר כנכה רדיפות הנאצים מכוח החוק, ומשכך היה זכאי לגמלה חודשית. בשנת 2013 אישרה המשיבה את בקשת המבקש להמיר את הגמלה החודשית במענק חד פעמי, אשר שולם למבקש. זמן קצר לאחר מכן פנה המבקש בבקשה לבטל את ההחלטה המאשרת את המרת הגמלה במענק חד פעמי. בקשה זו נדחתה. על החלטה אחרונה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וזו נדחתה על הסף ביום 27.3.2014 מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת ערר לוועדת עררים שהוקמה מכוח החוק (בג"ץ 8842/13, להלן: העתירה). ואכן, בעקבות דחיית העתירה הגיש המבקש ערר לוועדת העררים. הערר נדחה ביום 30.10.2014, והמבקש המשיך והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה כאמור ביום 20.1.2015, תוך שבית המשפט ציין כי נוכח הוראתו הברורה של סעיף 15 לחוק, לא ניתן לבטל את ההחלטה בעניין המרת הגמלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי 'למעשה בערעורו בפנינו עותר המערער לכך שאנו נעניק לו הענקה שהמחוקק שלל אותה בחוק, ולמרבה הצער לא נוכל להיעתר לבקשתו'". הוסיף הרשם לשלמות התמונה כי: "ביום 2.2.2015, בסמוך לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה נוספת במסגרת העתירה (אשר נדחתה כזכור עוד קודם לכן), ובגדרה ניסה לתקוף את פסק הדין. בקשתו נדחתה ביום 10.2.2015, תוך שנקבע כי על המבקש לנקוט הליך השגה מתאים על פי דין. בחודש פברואר 2017 פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי בבקשה כי תייצגו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בהמשך אותה שנה נעתרה הלשכה לסיוע משפטי לבקשת הייצוג ומינתה עורך דין שייצגו בהליך. ואולם, ביום 3.5.2018 - עוד טרם שהוגש הליך כלשהו - הודיעה הלשכה לסיוע משפטי כי הוחלט להפסיק את הייצוג וזאת מחמת 'חוסר סיכוי משפטי'. בקשת הארכה שלפניי (בצירוף בקשת רשות הערעור גופה) הוגשה ביום 24.5.2018. לטענת המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך דנן, הצורך במתן ארכה נעוץ בסחבת בטיפול בעניינו על ידי הלשכה לסיוע משפטי. המבקש מוסיף ומציין כי לאחר שנודע לו על ביטול הייצוג, פנה למספר גורמים בעניין". הרשם דחה את הבקשה בשים לב לכך שפסק הדין ניתן 20.1.2015 ואילו הבקשה להארכת המועד הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מכן, רק ביום 24.5.2018.

הערעור נדחה.

ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן - "החוק"), שליד בית משפט השלום בבאר-שבע, בתיק ו"ע 61481-01-15 מיום 10.6.19, שניתן על-ידי כבוד השופטת בדימוס, דרורה בית-אור וחברי הועדה ד"ר גדעון רוזנטל ועו"ס שלום שגב, בו נדחתה תביעת המערערים, יוצאי מרוקו להכיר בהם כזכאים לתגמול מכוח החוק.

האמת המשפטית כפי שאושרה בפסה"ד אבגיל, בביהמ"ש העליון קובעת גם היסודות לפסה"ד בעירעור זה; וכך נקבע על ידי כבוד המשנה לנשיאה, השופט נ. הנדל: "הפגיעה בקהילה היהודית במרוקו היתמקדה, בעיקרה, בהצרת יכולתה להישתלב בשוק העבודה ולרכוש השכלה מחוץ לקהילה היהודית, לצד פגיעה באפשרותם של חלק מחברי הקהילה לבחור את מקום מגוריהם. מיגבלות אלה, שלא הוטלו בשטחי הרייך הגרמני אלא על אדמת מרוקו, אינן עונות על דרישות הדין הרלוואנטיות לצורך הכרה במבקשים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים (ראו למשל ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(1) 253, 256 (1974); רע"א 954/99 הרשות המוסמכת נ' שטיינפלד, פ"ד נה(1) 617, 620 (1999); רע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, [פורסם בנבו] פסקה 11 (24.11.2009)). זאת ועוד, הנתונים שהוצגו מלמדים כי השילטון במרוקו ניהל מדיניות אכיפה וחקיקה נפרדת מזו של משטר וישי המרכזי, והשפעתה של גרמניה על שילטון וישי במרוקו הייתה חלשה. אף לא הוצג בסיס עובדתי מספיק לטענה כי ניתן לראות במשטר וישי במרוקו "גרורה" של גרמניה, בין היתר משום עצמאותו בקבלת החלטות שלטוניות ודחיית חלק מן הבקשות הגרמניות שהגיעו אליו בתקופה זו (ראו והשוו דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד ס(3) 88, 97-96 (2005)).

...

השופט אלרון סבר שאמנם מבחינה מעשית דין הערעור להידחות, אך הוסיף   "יש קושי לא מבוטל בעמדתה המוצהרת של המדינה לפיה המחוקק הגרמני הוא שיכתיב את המדיניות הישראלית בסוגית מעגל הזכאים לפיצויים בשל היותו של אדם נרדף בתקופת המשטר הנאצי. זאת בפרט כאשר המחוקק הגרמני ראה בחוק הפיצויים הפדראלי "חוק פנים-גרמני", שנועד להעניק פיצוי לאזרחים ממוצא גרמני, ולא ל"זרים", ומתוך תפיסה זו עוצבה דרישת הזיקה הטריטוריאלית לגרמניה.

חרף קביעותיו של בית משפט זה בעבר בסוגיה זו, אני סבור כי קשה להלום שהמדינה תסתתר מאחורי חקיקה זרה אשר יש בה, הלכה למעשה, כדי להביא להפליה בין קורבנות המשטר הנאצי.

סוף דבר – פס"ד אבגיל מיצה הנושא ולא באו בפנינו עובדות חדשות שיש בהן לסטות מפס"ד אבגיל, כשמדובר באותו מסד נתונים.