ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי דין

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 11/20, 14/20 מיום 14.9.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אריה רוטר, עו"ד יעקב אמסטר, עו"ד אילן דסאו; להלן- פסק הדין), אשר ניתן בעירעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בירושלים (להלן- בית-הדין המחוזי) בתיק בד"מ 41/19, 17/19, מיום 19.2.2020(עורכי הדין אב"ד עו"ד יהושע קרמר, עו"ד עמיר אברהמי, עו"ד דני נווה).

...

בפסק-הדין נדחה ערעורו של המערער על הרשעתו וחומרת העונש ונתקבל ערעור המשיבה על קולת העונש.

עם זאת, בענייננו, נחה דעתי כי בית-הדין הארצי גזר את עונשו של המערער תוך התחשבות בתקופת מעצרו.

בנסיבות אלה, לא מצאתי להידרש, בנסיבות תיק זה, לשאלת פרשנות סעיף החוק, שכן, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הנוגעים בעניין, לא שוכנעתי כי נפל בגזר הדין פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

כללי לפניי שני ערעורים מטעם הצדדים, שנידונו במאוחד, על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 20/20, 30/20 מיום 2.8.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אבידן רומנוב, עו"ד בנימין לבנטל, עו"ד דוד טורק; להלן- פסק הדין).

...

בנסיבות אלה, לאחר עיון ובחינה נוספת, נחה דעתי כי לא נפל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-הדין המחוזי בעניין זה, משלא שוכנעתי כי יש בגרסת המתלונן סטייה מהותית ובולטת משורת ההיגיון והשכל הישר.

מכל מקום, ולאחר שבחנתי את הפסיקה הרלוונטית, ונתתי דעתי לנסיבותיו האישיות של המערער ולנסיבות ביצוע העבירה, שוכנעתי, כי אין בעונשו כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה ותכליותיה, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, דין הערעור על גזר הדין, להידחות.

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 24/20 מיום 30.8.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אופיר סטרשנוב, עו"ד גיורא אלוני, עו"ד פנינה הרניב קפלן; להלן- פסק הדין).

...

לאור כל האמור, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-הקובלנה.

ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

לשון אחר, משנבצר מחבר המותב לחתום באופן פורמלי על הכרעת הדין, המקובלת עליו ועשה כן באמצעות הסמכה מלאה ומפורשת של ראש ההרכב, לחתום בשמו, אין בכך פסול לא כל שכן, כזה היורד לשורש העניין.

סוף דבר, ומכל הטעמים שהובאו לעיל, הערעור על הכרעת-הדין נדחה.

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 71/18 מיום 22.7.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד יורם סמואל, עו"ד מיכל רזיאל עמוסי, עו"ד ערן מרינברג; להלן- פסק הדין), אשר דחה את העירעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בחיפה (להלן- בית-הדין המחוזי) בתיק בד"מ 16/13, הכרעת-הדין מיום 26.3.2018 וגזר-הדין מיום 16.7.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד פתחי פוקרא, עו"ד פרופ' מוחמד ותד, עו"ד ג'ידט עספור-שאהין).

...

במכלול הדברים, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין וכי ענייננו לא נופל לאותם מקרים חריגים בהם הכשל בייצוג, ככול שהיה, עולה כדי טקטיקה של התנהלות נפסדת בסדרי-הדין שתכליתה לסכל הליכי משפט ומשכך, אין בה כדי להקים עילה להתערבות ערכאת הערעור, ומכל מקום, וכאמור, משלא שוכנעתי כי נגרם למערער עיוות דין משמעותי.

במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, לא שוכנעתי כי יש בעונשו של המערער כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

בסיכומו של עניין, במצב המשפטי הנוהג, ובגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות ערכאת המשמעת, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק-הדין במידההמצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

בפסק הדין, היתקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין, מיום 11.9.2022, בבד"א 15/22 (עורכי הדין מ' קורדובה, נ' הורוביץ ו-א' בירגר) (להלן: בית הדין הארצי), שבגדרו היתקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין, מיום 22.6.2021 ומיום 31.5.2022, בבד"מ 32/19 (עורכי הדין א' וייסברג, נ' בוג'ו ו-א' ברטל) (להלן: בית הדין המחוזי).

...

נקבע, תחילה, כי אין מקום להתערבות בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי; לצד זאת, בהתייחס לגזר הדין, נפסק כי "לאור העובדה ש[המבקש] שילם ל[לקוח] את הכספים נשוא הקובלנה, גם אם רק לאחר מתן פסק הדין בבית הדין קמא, ולאור חלוף הזמן הרב, בין ביצוע המעשים להתחלת ההליך המשמעתי כמו גם קביעתו של בית הדין קמא בגזר דינו כי 'אין מדובר בעבירה שבוצעה בתחכום, ואף לא מתוך כוונת מרמה' [...] מצאנו לנכון להקל בעונשו של [המבקש]. אנו קובעים כי [המבקש] יושעה מפעילותו כעורך דין, למשך 3 שנים [...] שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם". ביום 19.10.2022, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין של בית הדין הארצי, לבית המשפט המחוזי בירושלים.

נקבע, כי אמנם "צודקת המשיבה בטענתה בדבר מידת הריסון הרבה בה נוהג בית משפט זה בהתערבותו במידת אמצעי המשמעת בהליכים משמעתיים בכלל, ובהליכים משמעתיים 'בגלגול שלישי' בעניין עורכי דין בפרט", אלא ש"המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש להתערב ולהפחית את משך תקופת השעיית [המבקש] בפועל מעיסוק בעריכת דין"; כך, "נוכח השגגה שנפלה בנימוק הערכאות דלמטה", אשר היתה "אחד האדנים עליהם נסמכה הקביעה בדבר מידת אמצעי המשמעת". בהינתן האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי המקרים שאליהם מתאים לדמות את מעשיו של המבקש, לגבי העמידה על "סטנדרט אמצעי המשמעת הנוהג במקרים דומים", הם מקרים של "התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, מחמת עיכוב כספי לקוח – להבדיל ממקרים של שליחת יד בכספי לקוח". בעשותו כן, מצא בית המשפט המחוזי, כי "מתחם אמצעי המשמעת" הרלבנטי, "נע בין השעיה על תנאי לבין השעיה בפועל למשך שנה וחצי" – מתחם שהוא קל בהרבה מזה "הנוהג במקרים של שליחת יד בכספי לקוח, המגיע אף כדי הוצאה מלשכת עורכי הדין". בהתחשב בכלל המתואר, ובשים לב גם לשיקולים נוספים – בהם עברו הנקי של המבקש, כמו גם משך הזמן הניכר שחלף ממועד הגשת התלונה ועד להגשת הקובלנה – פסק בית המשפט המחוזי, כי "יש להפחית את משך תקופת השעיית [המבקש] בפועל באופן משמעותי, ולהעמידה על שנה אחת בלבד", כשלצד זאת, אין מקום "לשנות מיתר אמצעי המשמעת שהושתו על [המבקש] בידי בתי הדין דלמטה". מכאן הבקשה שלפנַי.

אין בידי לקבל טענות אלה.

עוד תואר, גם הקשר הענייני ההדוק שמתקיים בין שני סוגי עיכוב הכספים הנ"ל, שכן, בסופו של דבר, עסקינן בעורך דין שמשהה אצלו כספים ששייכים ללקוחו (ראו: שם, פסקה י(1)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.