בבית המשפט העליון
רע"א 5415/18
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט ד' מינץ
המבקש:
המוסד לביטוח לאומי
נ ג ד
המשיבות:
1. חד אסף מתכות בע"מ
2. מנורה חברה לביטוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק עא 041082-10-17 שניתן ביום 11.06.2018 על ידי כבוד השופטים י' כהן, א' טובי ונ' ג'השאן
בשם המבקש:
עו"ד מיכל פוירשטיין-ריינפלד
בשם המשיבות:
עו"ד מארק שירין
][]פסק-דין
בפסק הדין ברע"א 9823/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (27.12.2004) (להלן: עניין המגן) עמד בית המשפט בהרחבה על תכליתו של סעיף 329 ועל כן לא אאריך בדברים ואפנה את הקורא לאמור שם. בתמצית שבתמצית, ולאור ההלכה לפיה הנפגע אינו רשאי לוותר על גמלאות המל"ל, ניתן לומר כי דרך המלך שעל המל"ל לנקוט היא תביעת שבוב על פי סעיף 328 לחוק, ואילו סעיף 329 קובע הסדר שיורי שאין להפעילו כדבר שבשיגרה אלא במקרים יוצאי-דופן.
יפים לענייננו דברי בית משפט זה בעיניין עריית רמת גן:
"הסכם הפשרה שערך המזיק עם הניזוק מבוסס על הערכתו של כל צד את הסכויים ואת הסיכונים הכרוכים בניהול התביעה עד תומה. במסגרת אלה, כלול גם סיכונו של המזיק, כי העריך את גובה הפיצויים ביתר, וכי אילו היה מנהל את התביעה עד לקבלת פסק-דין מנומק, היה סכום הפיצויים נמוך יותר מכפי ששילם במסגרת הסכם הפשרה. סיכון דומה ניצב לפני הניזוק, אשר עשוי להעריך את סכום הפיצויים בפחות מכפי שבית המשפט היה מעריכם, ועל-כן עלול הוא להתפשר על סכום שהוא נמוך אף בהיתחשב בכך בהעדר הוודאות כי התביעה תיתקבל. ואמנם, במסגרת הסכם פשרה עשוי מזיק לשלם יותר מכפי הנזק שגרם גם במקרה שבו אין בנמצא מיטיב אשר לו עומדת זכות שיפוי. במקרה כזה, לא יישמע המזיק מאוחר יותר בטענה כי שגה בהערכת הסיכונים וכי יש להפחית מן הסכום שבו הוא חייב. מבחינה עקרונית, אין הדבר צריך להיות שונה מקום בו קיימת ברקע הפשרה תביעת שיפוי של המוסד (או של מיטיב אחר). תביעת השיפוי אך חושפת באופן בולט יותר את קיומו של הסיכון, שכן בלעדיה היה נותר המזיק באפילה ביחס לשאלה כיצד היה פוסק בית המשפט אילמלא התפשר – ואולם תביעת השיפוי אינה משנה את אופיו העקרוני של אותו סיכון, כסיכון שבצידו גם סיכוי וככזה שנלקח מרצון" (שם, בפיסקה 8).
...
במקרה זה אמנם לא עמדה למל"ל זכות הזקיפה, מאחר שהנפגעת לא הייתה צפויה לקבל עוד גמלאות בעתיד, אך החשוב לענייננו הוא ההנמקה בגינה נקבע כי אין לקזז את הסכום שקיבלה בהסכם הפשרה מסך החבות של המזיקה כלפי המל"ל:
"[...] עולה באופן ברור מן ההסכם כי הפשרה הושגה ביחס לסכום הפיצויים שהיה זכאי הניזוק לקבל לאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי – כלומר, סכום הפיצויים 'נטו'. בהסכם הפשרה נקבע במפורש כי התשלום הוא מעבר לגימלאות המוסד לביטוח לאומי 'על כל הנובע מכך'. המסקנה היא כי המזיק והניזוק התפשרו על הסכום שהניזוק היה עשוי לקבל בתביעתו לאחר ניכוי הגימלאות, והמזיק ידע וצפה כי הוא עשוי לחוב בנפרד בשיפוי המוסד לביטוח לאומי. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי למזיק ציפייה לגיטימית כי סכום הפשרה יובא בחשבון במסגרת תביעת השיפוי".
בכך הבחין המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין בין מקרה זה לבין המקרה שנדון בעניין כפר ויתקין, והדברים יפים לענייננו.
סיכומו של דבר – נוכח טיבו של ההסכם בין המזיק לניזוק, המקרה דנן אינו נכנס לגדרי המקרים החריגים המצדיקים את הפעלת סעיף 329 לחוק.
בית המשפט המחוזי התייחס בפסקה 48 לפסק דינו לאפשרות לקבוע כי המל"ל זכאי רק ל-75% מהנזק, אך לבסוף לא מצא לעשות כן מאחר שהגיע למסקנה כי למל"ל עומדת זכות הזקיפה לפי סעיף 329 לחוק.
