ערעור על פסק דין שחייב שותף לשלם לשותף אחר

בקשת נתבעים 1-2 ובקשת נתבע 3 (בנפרד) לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין ומיצוי עילה, לאור קביעות פסק הדין שניתן בהליך מקביל שהתנהל בין נתבעים 1-2 לבין התובע; רקע הדברים בין התובע ושותפיו לנכס מקרקעין לבין נתבעת 1 (להלן:" הנתבעת") חברה קבלנית, נכרת הסכם לשירותי בנייה לבניית יחידות מגורים (להלן:" ההסכם").

התובע מפנה לעניין רע"א 6830/00 וטוען על יסודו כי כלל 'השתק עילה' אינו מהוה מחסום בפני נתבע שהפך לתובע, כי רק מי שהיה תובע בתביעה הראשונה יהיה מושתק מכוחו של פסק הדין שניתן בהליך קודם וכי על פי דעת הרוב בעיניין ע"א 3375/73 אין לראות בזניחת טענה בסיכומים, ללא הוכחת נסיבות אחרות נוספות כעילה לסילוק התביעה על הסף.

קביעות אלה בפסק הדין בהליך המקביל נותרו בעיינן והפכו חלוטות, לאחר שערעור שהוגש על ידי התובע על פסק הדין בהליך המקביל הסתיים בהסכמה בהפחתת סך של 35,000 ₪ מהסכום שהתובע חייב לשלם על פי פסק הדין, בלא היתערבות ביתר קביעות פסק הדין.

...

למעלה מזה, התובע היה הנתבע בהליך המקביל, משהיה לו יומו באותו הליך וטענה שהוא העלה נדחתה, אין לאפשר לתובע "לפתוח" מחדש את ההתדיינות באותו עניין למען יהיה סוף לריב ולדיונים.

עניין זה לא נכלל ולא נדון בהליך מקביל ובידי התובע להמשיך את בירור כנגד נתבע 3 במסגרת הליך זה. התוצאה, אפוא, מכל האמור היא כדלקמן: התביעה נגד הנתבעים 1-2 נדחית.

התביעה נגד נתבע 3 נדחית, למעט התביעה לחיוב נתבע 3 בהשבת סך של 10,000 ₪ שנטען בכתב התביעה ששולם לנתבע זה לאחר סיום עבודתו בחודש יוני 2016.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1446/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערת: איילון חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבה: כלל חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ש' רנר) מיום 29.12.2021 בת"א 22756-01-15 תאריך הישיבה: ט"ו בטבת התשפ"ג (‏8.1.2023) בשם המערערת: עו"ד יובל ראובינוף; עו"ד אביב שדה בשם המשיבה: עו"ד שי שחק; עו"ד ספי כהן ][]פסק-דין

]השופטת ג' כנפי-שטייניץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) מיום 29.12.2021 בת"א 22756-01-15, בגדריו נדחתה תביעת המערערת להישתתפות המשיבה בתגמולי ביטוח ששילמה, בטענה לקיומו של "ביטוח כפל" בפוליסות אחריות מקצועית שהוציאו השתיים עבור חברת סולל בונה.

כלל טענה מנגד, כי פוליסת אחריות מקצועית של איילון אינה חלה בנסיבות העניין; כי איילון שילמה את תגמולי הביטוח רק מאחר שפוליסת עבודות קבלניות שלה חלה על הארוע; וכי בחירתה להפעיל דוקא את פוליסת אחריות מקצועית שלה, נבעה כפי הנראה מרצונה "למצוא לה שותפים לתשלום". עוד טענה כלל כי פוליסת אחריות מקצועית שהוציאה לסולל בונה ממילא אינה חלה על הארוע, לנוכח תחולת החריגים המנויים בה, ולפיכך לא מיתקיים בעניינינו ביטוח כפל.

תמצית טענות הצדדים איילון עותרת לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולחיובה של כלל במחצית מתגמולי הביטוח ששילמה.

לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע אם ארוע שגרם לנזק הוא בבחינת 'מקרה ביטוח' שיש להטיל בגינו חבות על המבטח, עליו לתור אחר גבולות הסיכון עליו הסכימו הצדדים בעת כריתת החוזה, ולבחון האם מדובר בארוע הנובע מהתממשותו של סיכון כאמור (ראו: רע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 15 לפסק הדין של השופט י' עמית (4.6.2019) והאסמכתאות הנזכרות שם; דנ"א 5325/19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פיקאלי, פסקה 66 לפסק הדין של השופט ח' מלצר (7.7.2021) (להלן: דנ"א פיקאלי).

...

בטרם סיום, ובבחינת למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט כי סולל בונה לא מסרה לכלל הודעה על התביעה בתוך תקופת הביטוח, אף שלא נדרש להשלכותיה של קביעה זו. סיכומו של דבר, משמצא כי פוליסת כלל אינה חלה בנסיבות המקרה, קבע בית המשפט המחוזי כי לא התקיים ביטוח כפל בענייננו, ודחה את תביעת איילון.

לאחר עיון, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הוצאות תיקון המובל באות בגדרם של החריג לכיסוי, חריג 8 (רישא) לפוליסת איילון וחריג 11 לפוליסת כלל.

במצב דברים זה, לא מתקיים מצב של ביטוח כפל ודינו של הערעור להידחות.

סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי להותיר על כנה את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ולדחות את הערעור.

ביום 01.05.19 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בעירעור שהגישה האשה על פסק הדין לפירוק השתוף, והערעור נדחה בהסכמת הצדדים.

הבסיס לחיוב שותף במקרקעין בתשלום דמי שימוש ליתר השותפים קבוע בסעיפים 31(א) ו- 33 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969: "31(א). ... רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובילבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר... 33. שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השמוש". אמנם הצדדים לא הספיקו להתגרש, אולם ביום 11.06.18 ניתנה החלטה על ידי בית הדין הרבני האיזורי לאחר שהושגו הסכמות בדיון, לפיה "הצדדים יתגרשו זמ"ז כהסכמתם". בנוסף בוטל הצוו למדור ספציפי שניתן קודם לכן (נספח ה' לתצהיר אחות המנוח מיום 26.04.22).

...

סוף דבר מכל המקובץ לעיל נקבע כדלקמן: התביעה לדמי שימוש מתקבלת באופן חלקי.

התביעה לכתובה מן העיזבון מתקבלת באופן חלקי.

תביעת מזונות מן העיזבון מתקבלת באופן חלקי.

העירעור החמשי (עמ"ש 17503-03-23) הוגש על ידי האיש כנגד האישה, על פסק הדין של בית משפט קמא מיום 23.1.23 בתביעת דמי השמוש (תמ"ש 29522-03-14) שכונה פסק דין משלים; על החלטת בית משפט קמא מיום 26.12.22 לפיה, נדחתה בקשת האיש למתן צו להמצאת תעודת עובד ציבור; ועל החלטת בית משפט קמא מיום 3.11.22 לפיה, חויב האיש לשלם שכר עדות השמאי מטעם בית המשפט בסך של 2,340 ₪.

עמ"ש 33726-03-20 – ערעור האשה בתביעת דמי השמוש: ערעור זה נסוב, על פי כתב העירעור המתוקן, על פסק דינו של בית משפט קמא מיום 29.3.20, וזאת לאחר שבית משפט קמא נענה לבקשה לביטול פסק דין קודם מיום 2.2.20 (שני פסקי הדין על אף שהוכתרו כך על ידי בית משפט קמא, אינם פסקי דין, אלא "החלטה אחרת").

היה ולא נימנע השמוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים.

...

לפיכך, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא בתמ"ש 7881-03-21, לדון בשני החיובים המקבילים הנובעים מפסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, ולחייב את האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט, אשר ישולמו ישירות לאשה.

לפיכך, טען האיש בהודעת הערעור כי יש לקבל את הערעור ולחייב את האישה לשלם לאיש את מלוא סכום התביעה בסך של 63,704 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית בשיעור של 4%, מיום הגשת התביעה (1.3.21) ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייב את האישה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה בערעורים ההדדיים בסוגיית המשכנתה: מקובלת עלי טענת האישה כי תביעת האיש בגין חלקה של האישה בהחזרי המשכנתה בעבור תקופה המאוחרת לשבע שנים ממועד הגשת התביעה התיישנה.

קביעתי זו מייתרת את הדיון בתביעת האיש בגין החזרי המשכנתה, ואף את הכרעת בית משפט קמא בתביעה זו. בטענתה של האישה כי קיימים יחסי גומלין בין תביעת דמי השימוש לתשלומי משכנתה, מתפרצת האישה לדלת פתוחה הואיל וגם אני סבורה כי השכר הראוי המגיע לאישה מבטא את ההפרש בין דמי השימוש החודשיים למשכנתה החודשית.

לא מצאנו ממש בערעור האיש לפיו, על תשלומי המשכנתה שעל האישה להשיב לאיש, יש להוסיף ריבית בנקאית.

ואולם, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, במסגרת הערעורים בתביעת דמי השימוש, ומאחר שהצפי הוא שתביעת דמי שימוש תבלע את החיובים בגן דמי המשכנתה, אני מורה על ביטולן של כל קביעות בית משפט קמא בעניין החיוב בהחזרי המשכנתה במסגרת פסק הדין, כאשר תחתיהן יבוצע החישוב בהתאם לאמור בפסק הדין בערעורים ההדדיים בעניין דמי השימוש.

סוף דבר: סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיפים 94-85 וסעיפים 101-100 לעיל.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עמ"ש 65638-06-23 ו. נ' ו. ואח' לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט, אב"ד כבוד השופט צ. ויצמן כבוד השופטת י. מושקוביץ מערער צ. ו. ע"י ב"כ עוה"ד א. **** משיבים 1. ד. ו. 2. ר. מ (פורמאלי) פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט לעינייני מישפחה בראשון לציון שניתן ביום 31.5.24 בתמ"ש 63236-11-20 במסגרתו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב 1 לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש שעושה המשיב בנכס השייך בחלקים שוים למערער ולמשיבים (שליש לכל אחד).

דמי השמוש הראויים בגין שימוש במקרקעין עשויים לייצג את נזקיו של השותף שאינו משתמש במקרקעין מהסגת גבולו- אז מצוי מקור החיוב בדין הנזיקי- או את רווחיו של השותף המשתמש במקרקעין מן החיסכון בדמי שכירות- ובמקרה כזה מקורו של החיוב מצוי בעקרון הכללי של דיני עשיית עושר ולא במשפט" ובעניין ע"א 891/95 זידאני נ אבו- אחמד (1999) ובהמשך, שם בעמ' 777: "לגבי השמוש של שותף במקרקעין קיימת, כאמור, הוראה מיוחדת בסעיף 33 לחוק המקרקעין... בפסיקה של בית משפט זה הובעה הדיעה כי החובה לשלם שכר ראוי חלה "..

לפיכך נקבע כדלקמן: בנוסף לחיובים האחרים שנקבעו בפסק הדין, ישלם המשיב למערער דמי שימוש ראויים בסך 887 ₪ לחודש מיום 9.3.15 עד ליום 25.11.20, ובסה"כ 60,316 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד התשלום בפועל.

...

**** דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאנו כי יש ממש בטענות המערער, וכי דין הערעור להתקבל.

עם זאת פטור אני מלהכריע בסוגייה, משום שהמסקנה העובדתית היא כי זידאני השתמש בקרקע שימוש בלעדי, העולה אף כדי הסגת גבול כלפי השותפים.

משקיבלנו את טענת המערער בדבר זכאותו לדמי שימוש ראויים על פי חוות דעת השמאי, לא מצאנו מקום לדון בטענתו החלופית, לפיה המשיב הוא האחראי למצבו הירוד של הנכס.

ודוק, איננו מתעלמים מסמכותה של הערכאה קמא להפחית את דמי השימוש הראויים מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המקנה סמכות לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה "אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה לבלתי צודקת". אלא, שראשית, לא מטעם זה קבע בית המשפט קמא כי אין להיעתר לתביעתו של המערער, שנית, הטענה לא הועלתה על ידי המשיב בפני בית המשפט קמא או בפנינו ושלישית, יש לנקוט משנה זהירות בהפחתת חובת ההשבה וראו לעניין ע"א 7156/10 הנ"ל בפסקה 17 לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) חיות: "יש להיזהר מפני נקיטת אמת מידה גורפת של פטור מחובת השבה, כל אימת שהתעשרותו הבלתי מוצדקת של הזוכה איננה כרוכה בחסרונו של המזכה... גישה שכזאת עומדת בסתירה למבחנה העיקרי של עילת ההשבה: לא עצם נזקו של התובע ולא שיעור נזק זה הם המגבשים את עילת ההשבה, אלא התעשרותו הבלתי מוצדקת של הנתבע" כאמור, בעניינינו, מעבר לכך שהטענה לא נטענה ע"י המשיב בכתב הגנתו, הרי שאין חולק כי המשיב "נהנה" (שהרי מתגורר בנכס ללא תשלום), התנגד משך תקופה ארוכה (ועדיין מתנגד) לאפשר למערער לעשות שימוש בירושת הורי הצדדים, ולא הסכים לפירוק השיתוף בנכס, עד שעניין זה הפך חלוט בפסיקת בית המשפט העליון, ולמערער נגרם חסרון כיס כפי שטען בא כוחו בדיון בפנינו : "בית המשפט שואל אותי אם נוכל לוותר על הסכום בכפוף להשלמת הליכי הפירוק בתוך זמן קצוב ואני משיב שלא נוכל להסכים- סיבה ראשונה שהמשיב גורר את מרשי בעלויות עתק לאין ספור הליכים וצרפנו כבר מעל 40 תביעות שכולן נדחו וכל דבר כזה עולה למרשי כסף רב... מרשי נמצא בחסרון כיס עצום..." (עמ' 6-7 לפרוטוקול הדיון בפנינו).

נמצאנו למדים שעסיקנן במצב בו "זה נהנה וזה חסר" ויש לפצות את החסר על חסרונו.

התוצאה היא, שלא מצאנו כי קמה למשיב הגנה בפני התביעה לדמי שימוש ראויים או הפחתתם, בהינתן כי השווי הינו כפי שנקבע על ידי השמאי, היינו, שליש משווי דמי השימוש כפי שנקבע על ידי השמאי מיום פטירת ההורה השני ועד ליום הגשת התביעה, הרי שאלו עולים לסך - 60,316 ₪ (887X68).

סבורים אנו כי זוהי טענת סרק.

לפיכך נקבע כדלקמן: בנוסף לחיובים האחרים שנקבעו בפסק הדין, ישלם המשיב למערער דמי שימוש ראויים בסך 887 ₪ לחודש מיום 9.3.15 עד ליום 25.11.20, ובסה"כ 60,316 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד התשלום בפועל.