ערעור על פסק דין שדחה הסף את התביעה וחייב לשלם הוצאות משפט

ביום 23.6.21 ניתן פסה"ד במסגרתו נדחתה התביעה על הסף ולגופו של עניין, והתובע חויב לשלם לסקי דיל הוצאות בסך 700 ₪.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים חריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת בשל טבעם זה של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של הסכסוכים.

בעניינינו בימ"ש קמא קבע כי יש לסלק על הסף את התביעה אולם לא הסתפק בכך ודחה את התביעה גם לגופו של עניין.

...

הקביעה של בימ"ש קמא לפיה אין בידי סקי דיל כספים להשבה הואיל והכספים מצויים בידי הספקים היא קביעה עובדתית ואין מקום להתערב בה. בימ"ש שהגיע למסקנה זו לאחר שעיין בכתבי הטענות והתרשם התרשמות ישירה משמיעת העדים.

לא מצאתי כי עניינינו נכנס לגדר החריגים גם בעניין זה.   זאת ועוד; יובהר כי ממילא בימ"ש בחן את הטענה של סקי דיל לפיה התובע התרשל כאשר לא בחר לרכוש ביטוח למקרים של ביטול חופשה ממילא כטענה חלופית ואין בה כדי להשפיע על המסקנה אליה הגיע בימ"ש קמא לפיה הוסכם כי לסקי דיל לא תהיה אחריות בנסיבות המקרה דנן ואין בידיה כספים להשבה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 14458-07-19 לוי נ' ברלין ואח' בפני כבוד השופטת מיכל נד''ב, אב"ד כבוד חנה השופטת קיציס כבוד השופטת יעל טויסטר ישראלי המערער רחמים לוי ת"ז 051607687 ע"י באת כוחו עו"ד אסתר שלום המשיבים 1. עו"ד רחל ברלין ת"ז 059826123 (כונסת נכסים) 2. מדינת ישראל גופים על פי דין 513436528 ע"י באי כוחן עו"ד אלישע אטיאס ועו"ד סיוון אליס פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט א' רונן ) מיום 23.5.2019 בת"א 24283-07-18.

בפסק הדין נדחתה על הסף תביעה שהגיש המערער נגד המשיבה, כונסת נכסים ונגד מדינת ישראל, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בבצוע פסק דין בלישכת ההוצאה לפועל.

המערער חויב לשלם לבת זוגו דאז (להלן: "הזוכה") סכום של 388,000 ₪ (פסק הדין בעמ"ש 37655-09-14).

בית משפט קמא בהחלטה נושא העירעור קבע שלא ניתן לתבוע את המשיבה בהתבסס על טענה זו שכן "...ההחלטה שלא לבטל את העיקולים על נכסי התובע הייתה החלטתו של כבוד הרשם. החלטה בעקבות בקשה שהגיש התובע...החלטה שבעקבותיה החלטה נוספת לאישור מכירת הדירה ודחיית בקשת התובע לארכה נוספת לגיוס כספים לרכישתה... החלטות עליהן עמדה לו האפשרות להגיש ערעור. כך מתברר ש בטענה זו מבקש התובע לתקוף החלטות שנתקבלו בתיק ההוצל"פ. אין זה מצב המצדיק הגשת תביעה אישית נגד הכונסת בטענה זו ". דעתנו שונה.

...

לפיכך המסקנה היא שהחלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשת המערער לביטול עיקול היא החלטה מינהלית.

גם לא מצאנו שיש בהן צורך כדי למנוע עיוות דין.

לאור האמור מצאנו לקבל את הערעור בחלקו.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב – יפו (כב' השופט דן סעדון) מיום 29.5.23 בת"ק 58367-11-22 לפיו התקבלה במלואה התביעה שהגיש משיב 1 – התובע נגד המבקשת – נתבעת 1.

לפיכך, ראוי לדחות את התביעה על הסף.

נקבע כי: "במצב דברים זה ובשים לב להפרה ברורה וחד משמעית של התחייבות הנתבעת 1 כלפי התובע, זכאי היה התובע לידרוש כי ישולם לו הפצוי המוסכם על פי התחייבות נתבעת 1 ובמסגרת זו לבקש להפחית את הסכום הנתבע על מנת להביא את התביעה לגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה, כפי שעשה". בימ"ש קמא לא קיבל את טענת המבקשת בנוגע לכך שמכירת הרכב כנגד זכוי בסך 300,000 ₪ מביאה לכך שלתובע לא נגרם נזק מהפרת התחייבות המבקשת לספק לתובע את הרכיבים החסרים.

כן חויבה המבקשת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להדחות, אף ללא צורך בתשובה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבית משפט לתביעות קטנות.

...

אינני מקבלת את טענת המבקשת לפיה התובע הטעה את בימ"ש קמא לחשוב שמסמך סיכום הדברים מיום 21.3.22 מהווה הסכם פשרה.

               במקרה דנן, גם אני סבורה כי כתב התביעה אינו מקים עילת תביעה נגד נתבע 2 שמבוססת על הרמת מסך או הטלת אחריות אישית מכוח עילות חוזיות ונזיקיות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

לטענת המבקשים, נימוק זה מיתקיים בעניינינו עת במסגרת פסק הדין מיום 26.4.22 חויב התובע לשלם למבקשים הוצאות משפט בסך 7,000 ₪, סכום שמעולם לא שולם ובגינו פתחו המבקשים תיק הוצל"פ כנגד התובע ונקטו נגדו הליכי גבייה, שלא נשאו פרי.

זכות הגישה לערכאות מעולם לא נשללה מן התובע וכפי שנקבע בצדק בפסק הדין הראשון מיום 12.11.18, הרי שאין בדחיית התביעה כדי למנוע מהתובע לתבוע את העובדת ושתי הלוות הנוספות בערכאה המשפטית המתאימה.

מהשתלשלות העניינים בהליך שתוארה בתגובת התובע עולה, כי הנתבעת 3 הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת העידר סמכות עניינית, הבקשה התקבלה והתובע חויב בהוצאות הנתבעת 3 בסך 1,000 ₪ ששולמו על ידו והוחזרו לו בהמשך על ידי הנתבעת 3 "ברוח טובה ומכובדת" נוכח קבלת העירעור על פסק הדין הראשון.

...

טענות המבקשים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית נדחו זה מכבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כאשר מכלול טענות הצדדים, הן העובדתיות והן המשפטיות, לרבות שאלת היותו של התובע "חליף" העובדת ושאלת הנפקות המשפטית של המחאת הזכות עליה חתומה העובדת, העומדת בבסיס התביעה, דינן להתברר לגופן במסגרת ההליך ונראה על פניו ומבלי שיהא בדבריי כדי לקבוע מסמרות בהליך לגופו, כי אין המדובר בהליך סרק.

ודוק, בענייננו התובע נתן הסבר המניח את הדעת להיעדר תשלום ההוצאות, אשר כאמור בוטלו בסופו של יום במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 31.5.23 (ע"ע (ארצי) 52123-05-22), מה גם שטענת התובע כי הוא שילם את הוצאות הנתבעת 3 שהוטלו עליו במסגרת פסק הדין הראשון לא נסתרה (הוצאות שכאמור אף הן בוטלו במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 8.6.21, ע"ע (ארצי) 12159-01-19) ואף מטענות המבקשים עולה, כי התובע הפקיד את הערובה בסך 3,000 ₪ שבה הוא חויב על ידי בית הדין הארצי לעבודה ומכל אלה שוכנעתי בקיומה של יכולת פירעון המאפשרת למבקשים להיפרע את הוצאותיהם ככל שהתביעה תידחה.

סוף דבר על יסוד האמור - הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה נדחית.

בהחלטה מאותו יום נכתב שהבת ובא כוחה לא הופיעו לדיון ואף לא הגישו תצהיר עדות ראשית ומשכך הוחלט למחוק את תביעתה ולחייבה בהוצאות משפט בסך של 3,500 ש"ח לטובת האיש – אביה.

בנוסף חויב האיש בהוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח. בקשה לרשות ערעור על פסק הדין נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון מיום כ"ה באלול התשפ"ב (21.9.2022).

ביום י"ט בכסלו התשפ"ב (23.11.2021) קיים בית הדין דיון בתביעה, וביום י"ד באייר התשפ"ב (15.5.2022) ניתן פסק הדין מושא הערעורים שבו חויבה האשה לשלם לאיש סך של 12,000 ש"ח בלבד.

בית הדין דחה גם את טענת הסף של האשה, שלאחר אישור ההסכם בית הדין 'קם מכסאו', וכתב שהעניינים בין הצדדים לא יסתיימו עד שיתברר אם ההסכם הופר.

...

אי־ודאות זו בנוגע לסעיפים משמעותיים בהסכם (על פי פרשנות בית הדין האזורי המקובלת עלינו כדלהלן), שתעורר מן הסתם את המחלוקת בין הצדדים, מותירה את בית הדין ב'תמונת הסכסוך' בין הצדדים גם לאחר אישור ההסכם.

והראיה, שבאשר לטענה ותביעה עתידית של האישה הסתפק האיש במה שנכתב בהסכם, שלא תהיה כל טענה או תביעה מצד אחד למשנהו, ובאשר לתביעה של הבת, נכתב – ככל הנראה לדרישת האיש – שאם הבת תגיש תביעה נגדו האישה תחויב לפצותו והודגש שהבת לא תתבע את אביה "בכל עניין שהתרחש עד מועד חתימת הסכם זה". מכאן נדחית טענה נוספת של האישה, שבית הדין פירש את ההסכם על פי כוונת הצדדים ולא על פי תוכנו.

אם היה בית הדין נעתר לבקשת האיש ומבטל את ההסכם, סביר שערעורה של האישה, המבוסס על הטענות הנ"ל, לא היה בא לעולם.

החלטות והוראות לאור כל האמור בית הדין מחליט: ביצוע פסק הדין מושא הערעור יעוכב עד החלטה אחרת של בית הדין.