ערעור על פסק דין לסילוק יד מנכס מקרקעין בבית צפאפא

בצד דחיית התביעה, הוריו של העותר חוייבו בהוצאות משפט, ובשכר-טירחת עורך-דין בסך של 50,000 ש"ח. הוריו של העותר הגישו ערעור על פסק הדין השני לבית משפט זה. בתאריך 31.08.2009, הורתה חברתי, השופטת (כתארה אז) א' חיות, כי הוריו של העותר לא יפונו מן הנכס עד להכרעה בעירעור.

בהחלטתה נקבע כי יש לדחות את הבקשה (מבלי להידרש לשאלת הוכחת דרישת המגורים הרציפה, נושא החלטת הממשלה) גם בשל פלישת העותר והוריו לנכס, וכך נאמר על ידה בהקשר זה: "... בהתאם לפסקי הדין השונים שניתנו, מרשך (העותר – ח"מ), הוריו ואחיו, פלשו לבית בבית צפאפא, למרות היותו בבעלות אחרים והתגוררו בו שלא כדין עד למועד פינויים בשנת 2010... מבלי להדרש לשאלת קיומן או העדרן של ראיות אובייקטיביות מהימנות למגורים רצופים של מרשיך במזרח ירושלים משנת 1987, כנדרש בהתאם לתנאים הקבועים בהחלטת הממשלה, מתן היתר שהייה למי שפלשו לבית במזרח ירושלים והחזיקו בו ללא כל זכות במקרקעין, גם לאחר שניתן נגדם צו לסילוק יד ממקרקעין, ונדחתה תביעתם למתן סעד הצהרתי כי הם בעלי הבית, ועתה טוענים לזכאות מכוח החלטת הממשלה בשל מגורים רצופים באותו בית משך למעלה משני עשורים, אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של ההסדר הקבוע בהחלטת הממשלה. בשל נסיבות אישיות אלה הוחלט לסרב את הבקשה שבנידון..." (ראו: מש/9; ההדגשה שלי – ח"מ).

...

נוכח כל האמור לעיל – סבורני כי דין העתירה להתקבל, ודין הצו-על-תנאי שהוצא להפוך למוחלט, במובן זה שהמשיב יאשר את בקשת העותרים לקבלת היתר שהייה זמני בהתאם להחלטת הממשלה, וכל זאת בכפוף להעדר מניעה פלילית, או ביטחונית, שנוצרה לאחר הגשת העתירה, וכך אציע לחברתי ולחברי לעשות.

הנשיאה (בדימ') מ' נאור: אני מצטרפת בהסכמה למסקנה אליה הגיע חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר.

מכל מקום, בין אם ייתכנו שתי פרשנויות אפשריות מבחינה לשונית ובין אם לאו הרי שנכונה בעיניי הפרשנות שהתקבלה על ידי חברי בסופו של דבר בעניין זה. אף לטעמי לסכסוך האזרחי לגבי נכס המקרקעין בו התגוררו העותרים לא צריכה להיות משמעות לענייננו.

פסק הדין של כב' השופט אלכסנדר רון פסק הדין מיום 20.2.11 היתייחס למספר נכסים.

על הקביעה כי אביו של התובע צריך לסלק ידו מהמקרקעין הנ"ל, וכי ירש אותו מוצטפא לא הוגש ערעור (הוגש ערעור על חלקים אחרים בפסק הדין).

המותב הקודם שדן בתביעה, כב' השופטת אנה שניידר קיבלה הבקשה ודחתה התביעה על הסף, וכך קבעה: "יש רגליים לסברה כי התובע כאן, שיש בינו לבין אביו בנוסף לקרבה המשפטית וזהות האינטרסים גם קרבה משפחתית מדרגה ראשונה, משמש ככלי בלבד בידי אביו, אשר עניינו הוכרע לגבי בית צפאפא הקטן בהליך הקודם. זאת ועוד, בעניינינו חל גם הכלל בדבר השתק פלוגתא המונע מהתובע להעלות לדיון משפטי סוגיה שכבר הוכרעה לגופה בהליך הקודם, שם נטענו ונדחו טענות הזהות במהותן ובטיבן לטענות שמועלות בתביעה דנן". (פסק דין מיום 16.5.13).

הצדדים הסכימו כי יש לקבל את העירעור וכך נכתב: "לבקשת ב"כ המערער ובהסכמת ב"כ המשיבים, יושב הדיון לבית משפט קמא לבירור השאלה העובדתית, האחת והיחידה, הנטענת על ידי המערער, והיא כי היה נתק בין המערער לבין אביו – המשיב 4 חסן אבו דאלו, ולפיכך לא היה מקום לקבוע השתק שפוטי כפי שנקבע. בית משפט קמא לאחר שישמע את הראיות, יתן פסק דין מחדש כחוכמתו". (הדגשה לא במקור).

...

טענה חמורה זו לא התבררה כאמור, עו"ד סיף ויתר על העדת העד בתואנה כי עדותו אינה רלוונטית לשאלת הנתק, ואני סבורה כי לו היה מדובר בשקר גס, היה פועל התובע להפריכו, שהרי מדובר בפגיעה ישירה גם במהימנותו.

הכרעה התובע לא שכנע אותי כי לא ידע על הליכי המשפט שהתנהלו במשך עשור בין אביו לבין יתר אחיו, לא שוכנעתי כי מעת שחזר התובע לישראל בשנת 2000 היחסים בינו לבין אביו היו לא טובים ובוודאי שאיני מאמינה להצהרתו לפיה מדובר ביחסים עכורים ובנתק כמעט מוחלט.

אשר על כן אני דוחה את התביעה מחמת מעשה בית דין ומחייבת את התובע בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בירושלים לפני כבוד השופט רפאל יעקובי ה"פ 7962-06-13 ת"א 11051-06-13 9 בנובמבר 2015 בה"פ 7962-06-13: 1. חנה בת אנטון זמירי ז"ל 2. מריה בת אנטון אזמירי ז"ל באמצעות מנהלת העזבון אליסיא אזמירי ע"י ב"כ עו"ד ג'וני שחאדה המבקשות 1. רשות מקרקעי ישראל 2. רשם המקרקעין 3. נאסר פרזינפור 4. עיסא בהרוזי 5. הימנותא חברה בע"מ המשיבים 1, 2, 5 ע"י ב"כ עו"ד מיכל מזרחי (פ"מ י-ם, אזרחי) המשיבים בת"א 11051-06-13: בהא אלדין אסעיד ח'אלד אסעיד התובע 1. יורשי המנוח חוסין מחמד אחמד מריני 2. תמאם עות'מאן עבד אלהוואב עבדללה 3. חלימה עת'מאן עבד אלוואב עבדללה 4. מרין בת אנטון אזמירי באמצעות מנהלת העזבון אליסיא אזמירי 5. האפוטרופוס לנכסי נפקדים 6. לישכת רישום המקרקעין הנתבעים פסק דין בה"פ 7962-06-13

א. ההליכים שהביאונו עד הלום עניינו של פסק דין זה בתובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, שהסעד המבוקש בה הוא "להורות למשיבה 1 למחוק את שתי הערות האזהרה אשר נרשמו בלישכת המקרקעין בירושלים לטובת המשיבים 4-2 על המקרקעין הידועים תחת גוש 30282 חלקות 10+9 מאדמות בית צפאפא". לנוכח התמורות בעיניין המשיבים לתובענה, הרי שהיא מכוונת כנגד המצוינים לעיל כמשיב 2 (כמי שמבוקש להורות לו למחוק את ההערות) וכמשיבים 5-3 (כמי שההערות רשומות לזכותם).

בהמשך לקביעות הנ"ל ובשלב שבו נערך סיכום של הנושא האמור במסגרת פסק הדין, חזר בית המשפט העליון ואמר כי הוא מקבל את העירעור שכנגד שהתייחס להשעייה החלקית שנותרה בקובעו: "הייתי מקבל את העירעור שכנגד ברוח הדברים שאמרתי לעיל" (ע' 27 לפסק הדין).

בסמוך לאותם דברים וכפועל יוצא מהם קובע בית המשפט העליון (שם): "התובעים בת"א 341/75 (זמירי – ר.י.) מודים שהם העבירו מכח הסכם, את החלקות לחב' הימנותא בע"מ. לכן, ולאור האמור עד כה ניתן להעביר את הבעלות בחלקות לחברה הקונה ובילבד שהקנייה תעמוד באותם קני-המידה המקובלים על ידי רשם הקרקעות וכפוף לתשלום כל אגרה בסכום שייקבע על ידו". מכל שהובא ושנאמר לעיל בהרחבה עולה כי פסקי הדין הנ"ל קבעו את שמבקשי הסילוק טוענים שהם קבעו ולא את שהמבקשות טוענות שנקבע שם. די בדברים הברורים שבפסקי הדין האמורים ובעולה מהם, כדי להוביל לדחיית התובענה על הסף.

...

מעיון בפסקי הדין שבהם מדובר (שצורפו כנספחים ה'-ו' לתשובת מבקשי הסילוק לתובענה) עולה כי אכן יש להגיע למסקנה האמורה.

לגבי ההשעייה שבוטלה, ציין בית המשפט העליון בפסק דינו כי "החלטתו זו של בית המשפט מקובלת גם עלי ואין להרהר אחריה. כל טיעון שהועלה מטעם המערערים בנושא זה דינו להידחות" (ע' 12 לפסק דינו של בית המשפט העליון).

סוף דבר כאמור, התובענה נדחית על הסף.

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' אייכנשטיין שמלה) מיום 10.10.17, לפיו הורה בית המשפט על סילוק ידם של המערערים מנכס מקרקעין המצוי בבית צפאפא.

לפיכך, בטרם נקבע כי המשיב רכש זכויות בעלות בנכס, בין אם ברישומו כבעלים במירשם המקרקעין ובין אם בפסק דין שניתן ע"י בית המשפט המוסמך, טרם התגבשה זכותו של המשיב לסילוק ידם של היג'ר ודאוד מן הנכס.

...

אנו מורים, אפוא, על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא בכל המתייחס להיג'ר ודאוד, והתביעה לסילוק ידם מן הנכס תידחה.

עוד אנו מורים על ביטול חיובם של המערערים בהוצאות משפט.

המשיב ישלם למערערת היג'ר סלמאן, ולמערער דאוד סלמאן, לכל אחד מהם, את הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪.

][ השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 7.7.2009, בו נדחתה תביעת המערערים למתן פסק דין המצהיר כי הם הבעלים של נכס מקרקעין בכפר בית צפאפא הידוע כחלקה 15 בגוש 30283 (להלן: הנכס).

קדמה לה תביעה שהגיש המשיב בשנת 1993 לבית משפט השלום בירושלים בה עתר לסילוק ידם של המערערים מהנכס בטענה כי הוא בעליו הרשום וכי המערערים ובני משפחתם פלשו אליו ותפסו בו חזקה שלא כדין (להלן: הליך הפינוי).

למעלה מן הדרוש הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי מכל מקום גוטסמן רכש את הנכס מיורשי הארמני בתמורה ובתום לב וכי בנסיבות העניין ונוכח רכישת הנכס ורישום הבעלות בו על שם גוטסמן ואחריו על שם המשיב כמי שקנה אותו מידיו, לא עמדו המערערים בנטל להפריך את החזקה הקבועה בסעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) לפיה "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". בית משפט קמא דחה, איפוא, את התביעה ואף חייב את המערערים לשלם למשיב שכר טירחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

...

המערערים טענו כי ההסכם שנוסח תחילה כהסכם הלוואה הקנה להם בסופו של דבר את הבעלות בנכס, שכן הארמני (אשר נפטר בשנת 1966) מעולם לא השיב להם את סכום ההלוואה.

הנה כי כן, בהינתן כל האמור לעיל ונוכח הסתירות הרבות שבהן לקו עדויות המערערים, בצדק דחה בית משפט קמא את גירסתם ואת התביעה שהגישו להצהיר עליהם כבעלים של הנכס, בהעדיפו על פניהם את גירסת המשיב כבעליו הרשום.

משכך, דנו בערעור והחלטנו לדחותו מן הטעמים המפורטים לעיל.

עם זאת, ראינו לנכון להותיר על כנו את הסעד הזמני שניתן בערעור (ראו החלטתי מיום 31.8.2009) למשך 120 ימים נוספים שתחילתם היום, על מנת לאפשר למערערים להיערך לפינוי הנכס.