ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון (כב' הש' ח. שירה) מיום 15.1.23, במסגרתו דחה בית המשפט את תביעת התובעת לקבלת זכויות בבית המגורים של הצדדים בשוהם (להלן – בית המגורים) ובשתי חברות הרשומות על שם המשיב.
ובסע' 4.3 להסכם צויין –
"השבחות אשר יעשו במהלך החיים המשותפים בכל הקשור לנכסים ו/או לזכויות הרשומים בסעיפים 4.1 ו – 4.2 לעיל (בגין : הכנסות משכר דירה, הפקדות כספים כלשהן לרבות לחשבונות הבנק ו/או לקרנות ו/או תכניות חיסכון , השקעות בנכסי דלא ניידי וכיו"ב), או לנכסים ו/או זכויות שיהיו בבעלות הבלעדית של מי מבני הזוג ואשר שווין לא יאוזן בין הצדדים, על פי חוק ו/או על פי הסכמת הצדדים – לא יאוזנו בין הצדדים ויחולו על הצוו שהנו הבעלים של הנכס או הזכות"
ההסכם אושר על ידי הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן.
בחודש 1/20 פתחה המערערת הליך של יישוב סיכסוך.
בסופו של יום נידרש בית המשפט לתובענות רבות של הצדדים ובכללן - תביעת המערערת למזונות הקטינים (תלה"מ 37506-03-20); תביעה רכושית והצהרתית שהגישה המערערת במסגרתה עתרה לקבוע כי כל הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים הן משותפות ובכלל זה הזכויות בשתי חברות הרשומות על שם המשיב והזכויות בבית המגורים או לחלופין לקבוע כי היא זכאית למחצית ההשבחה של נכסים אלו שבאה במהלך נשואי הצדדים, ולחלופין כי יעשה איזון לא שיווני של רכוש הצדדים (תלה"מ 22159-04-20); תביעה לפינוי ולסילוק יד שהגיש המשיב בנוגע לדירת המגורים ופינוי המערערת ממנה (תלה"מ 33730-04-20); תביעה לדמי שימוש ראויים שהגיש המשיב כנגד המערערת (תלה"מ 33741-04-20); תביעה לפירוק שתוף בנוגע לדירה אחרת המשותפת לצדדים בשוהם, ברכב הצדדים ובמטלטלין שלהם (תלה"מ 23029-09-20).
הדיון בהליך הנזכר עוכב לעת עתה, לבקשת המערערת, על אף שלכאורה שורת ההגיון מלמדת כי תחילה תוכרע תביעה זו.
נאמר כבר עתה כי אנו מוצאים שלא לעכב את מתן פסק הדין שבנידון, למרות שכל כולו מבוסס על קיומו של הסכם ממון תקף, וזאת בהתייחס להתרשמותנו מהשמוש לרעה שנעשה לכאורה על ידי המערערת בעצם הגשת התובענה לביטול הסכם הממון בשלב בו הוגשה.
הוכח כי הבית נרכש ביום 27.3.09 בסכום של 2,697,000 ₪ הוריו שילמו סך של 1,363,300 ₪, היינו כמחצית התמורה, וכן את מס הרכישה בסך של 121,748 ₪, הכול כאשר המערערת כלל לא נוכחה במעמד חתימת הסכם המכר ושמה אינו נזכר כרוכשת, והיתרה שולמה באמצעות הלוואת משכנתא, כאשר הוכח שהחזריה אומנם הועברו מחשבון הבנק המשותף של הצדדים ואולם זאת מכספי שכ"ד שהתקבלו בגין נכס השייך למשיב עובר לנישואין, כאשר החשבון המשותף משמש אך ורק כצנור להעברת הכספים –דמי השכירות מנכסיו של המשיב, שנרכשו עובר להכרותו עם המערערת, מועברים לטובת המשכנתא.
...
ובלשונו של בית המשפט -
"ככל שהייתה מחשבה מסוימת למכירת הנכסים, היא לא הבשילה דיה. גם לא ברור כיצד היה נרשם הנכס החדש, אם היה נרכש, והאם הייתה למקורות המימון הייתה השפעה על הרישום. כאמור, ככל הנראה רק בוצעה שיחה מקדימה עם נציג הבנק לגבי גובה המשכנתא, ולאחר מכן שיחה נוספת עם גב' תשובה. לא מעבר לכך"
מכלל האמור, היינו – ההוראות הברורות של הסכם הממון, רישומו של המערער כבעלים יחידי בדירת המגורים, מימון רכישת מחצית הדירה על ידי הורי המשיב ומחציתה השנייה ממשכנתא שהוחזרה מדמי שכירות השייכם לו, שיפוצים בסכומים שאינם חריגים, העובדה שהצדדים דנו בסוגית השיתוף במהלך נישואיהם אך לא באו להסכמות בעניין והרישום לא שונה – מצא בית המשפט כי יש לדחות את טענות המערערת ביחס לדירת המגורים.
ובהלכה ותיקה שנשנתה חזור ושנֹה מזה זמן בעניין ת"א (ת"א) 1179/92 פלונית נ' פלוני (1993) מצאנו אף את הדרישה לאישור ההסכם המבטל, היינו אין להסתפק בביטול בכתב אלא שיש לאשר אף את אותו ביטול בפני ערכאה מוסמכת –
" שינוי טעון כתב ואישור בית המשפט כך אף ביטולו של הסכם הממון, וזאת מקל וחומר. הסכם הממון שנעשה בכתב ובאישור של בית המשפט מצביע על גמירות דעת של בעלי הדין ומכאן ואילך ברור לכל אחד מהם מה סוכם וכיצד עליו לפעול. לו ניתן היה לייחד את דרישת הכתב והאישור רק לשינוי, ולפטור מהם את ביטולו של ההסכם, היו לדבר תוצאות בלתי רצויות והעניין שבפניי חידד פן זה. התנהגות בני זוג אחרי הסכם גירושין, במקרים רבים שבהם מסכימים בני הזוג על גירושיהם, נמשכים הקשרים ביניהם... חמור ביותר יהיה לבוא לאותם בני זוג ולומר כי ביחסיהם, לאחר חתימת הסכם הגירושין, עליהם להיזהר שאלו לא יתפרשו כוויתור על האמור בהסכם הגירושין. לו כך היה, הרי כל אחד מבני הזוג צריך היה ללוות כל מעשה ומחווה בהצהרות ובהודעות שאלו נעשים מבלי לפגוע בזכויות או כיוצ"ב... אם יאמר כי ניסיונות אלו יתפרשו כהסכם מכללא לביטול ההסכם שנחתם ואושר, יהיה על עורך דינו של כל בן זוג, להזהירו הזהר היטב, מפני כל מגע עם בן זוגו שמא מגע זה יתפרש כביטול של הסכם שהושג ביגיעה ובממון רב. תוצאה זו אינה רצויה ויש למנעה. עניין לחברה בשיקום היחסים שבין בני הזוג, שיקום שעשוי למנוע התפוררותה של משפחה על כל הכרוך בכך לבני הזוג ולילדיהם" (הדגשה שלנו - ראו לעניין זה גם – בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (2008); עמ"ש 31306-01-19 פלונית נ' פלוני (2020)).
איננו מקבלים את הסבריה המאולצים של המערערת באשר לכוונתה באמירות הנזכרות ואנו סבורים, כפי שהתרשמה הערכאה הדיונית, כי הן מלמדות על כך שבפועל המשיב לא הראה כל כוונת שיתוף בבית המגורים או בחברות למרות דרישתה של המערערת לעניין זה. ואכן כאשר היה נכס בו כיוונו הצדדים לשיתוף הם דאגו לרשום הזכויות בו על שם שני הצדדים כמו הדירה הנוספת אותה רכשו הצדדים במשותף בשוהם.
כמו כן, ומעבר לנדרש, שוכנענו כי בית המגורים נרכש ממקורות כספיים של המשיב ומשפחתו.
כך מצאנו, כדוגמה, בעניין תמ"ש 28400-03-15 פלונית נ. אלמונים (2016) –
"הפסיקה שהכירה בכוונת שיתוף ספציפי בדירה שהיתה רכוש נפרד, אם היא שופצה או שולמה משכנתא בגינה, חלה ככלל, כאשר לצדדים לא היה הסכם ממון שמחריג במפורש את הדירה. הכרה בכוונת שיתוף ספציפי, אף לאחר שצדדים חתמו על הסכם ממון שאושר כדין, תסכל את מטרתו של ההסכם. שהרי, הסכם ממון נועד לקבוע בפירוש אילו נכסים לא יאוזנו. אם למרות ההסכם, יוכל צד לאמר כי קיים שיתוף ספציפי, מה הועילו חכמים בתקנתם? ... אחרת, תגבר אי הוודאות ביחס למשטר הרכושי שבין הצדדים כאשר כבר כיום, עקב מתן האפשרות להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, נפגעה ועומעמה הוודאות המשפטית ביחס למשטר הרכושי שבין בני זוג. החתירה לוודאות משפטית, היא מטרה חשובה שיש לה תועלת ציבורית רבה, שהרי בלעדיה, יתקשו בעלי הדין להגיע להסכמות" (הדגשה שלנו).
דומה כי "זעקת ההגינות" מתעוררת דווקא לעניין זה. לפיכך אנו מורים כי יהא זה ראוי לפטור את המערערת מדמי שימוש ככל שתפנה את בית המגורים תוך 5 חודשים ממועד פסק דיננו זה, שאם לא כן ישוב ויעמוד חיובו של בית משפט קמא לעניין זה על כנו (למכלול השיקולים בקביעת דמי שימוש בין בני זוג הצורך בראיית "התמונה בכללותה" ראו כדוגמה - תמ"ש (ת"א) 13251/03 פ.ד.נ'.ד.ד. (2005); תמ"ש (י-ם) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. (2009)).
סוף דבר
הערעור בעניין התביעה הרכושית נדחה זולת לעניין איזון הזכויות הסוציאליות שנצברו על ידי הצדדים במהלך תקופת הנישואין, אשר יאוזנו בין הצדדים בחלקים שווים.
