ערעור על פסק דין הקובע כי הסכם הלוואה הוא אישי ולא של החברה

הכנ"ר מפנה לאפשרות שמי שנטל את ההלוואות מהאחים אילוז היה אילוז עצמו שהעביר את הכספים לאחר מכן לחברה, וכך, החיוב כלפי "האחים אילוז" הוא של אילוז באופן אישי ולא של החברה.

דיון והכרעה: ההכרעה בעירעור בתיק פר"ק 49920-10-18 בעיניין סיווג האשראי שהועבר מאילוז לחברה חלה גם ביחס לאשראי שהעבירה האחים אילוז לחברה ובהתאם, נקבע כי אשראי זה הועבר בתור "השקעת בעלים" ולא "הלוואת בעלים". ראשית, יש טעם רב בטענה של הכנ"ר לפיה בהיעדר הסכם הלוואה פרטני בין האחים אילוז וביו-דיזל קיימת אפשרות יותר מסבירה שעל אף שהכסף הועבר ישירות מחשבון הבנק של האחים אילוז לחשבון הבנק של החברה, העברה זו מגלמת עסקה כפולה, לפיה האחים אילוז העבירה לאילוז כספים בתור דיבידנד, הלוואה או החזר חוב, ואילוז באופן אישי עשה שימוש בכספים והעביר אותם לביו-דיזל.

באותו פסק דין נקבע שדי בזיקה בין החברה המלווה לבעל השליטה בה כדי לקבוע כי ההלוואה ניתנה באותו מקרה על ידי "בעל מניות" ו"חבר חברה" לצרכי הסעיפים 6(ג) לחוק החברות ו- 248 לפקודת החברות.

לנוכח האמור, הערעורים על החלטות המפרק מתקבלים ונקבע כי מעמד חובות אלה הוא כשל חוב רגיל.

...

לאחר שבחנתי את הסכם העקרונות שנחתם ביום 29.1.2015 ויתר הנסיבות של הערעור הגעתי למסקנה שיש לאמץ את קביעות המפרק בהכרעת החוב לפיהן האשראי שהועבר על ידי אילוז לחברה הוא בבחינת "השקעת בעלים" ולא "הלוואת בעלים". בחינת של הסכם העקרונות מלמדת שמאחורי הסכם זה קיימות שתי תכליות עיקריות: התכלית הראשונה והעיקרית היא גיוס מימון בסך 5.5 מיליון ₪ מתוך מטרה לפרוע חלק מחובותיה של ביו-דיזל לנושיה.

התוצאה היא שהחזקה הקבועה בסעיף 29(ב) לפקודת השטרות לפיה: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה" לא נסתרה בענייננו, ודרך הים נהנית ממעמד של "אוחז כשורה" ביחס לכל השטרות ועומדת לה הזכות לפירעונם.

לאור כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת החוב מתקבל.

סוף דבר התוצאה היא כי חלק מהערעורים התקבלו וחלקם נדחו, כמפורט לעיל.

בבית המשפט העליון רע"א 7847/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: אברהם אבי בדלוב נ ג ד המשיבים: 1. בנק אוצר החייל בע"מ 2. מרים דדון 3. קוקי קפה בע"מ 4. משה דדון 5. נטלי דדון הוורדי 6. אבי דדון 7. ש.ב.מ.נ.א השקעות בע"מ בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ש' דברת) בע"א 25022-02-21 מיום 20.8.2021

ראשית, נקבע שההלוואה השנייה ניתנה במעורבותה של קרן נס לפיתוח עסקים בנגב (להלן: קרן נס), ואולם האישור שנתנה למתן ההלוואה היה לבעלי המניות באופן אישי, ולמרות זאת הבנק העמיד את ההלוואה לחשבון הבנק של החברה.

המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי גם בקביעתו כי אין לראות בהסדר החוב כשינוי מהותי של ההלוואה, שכן ההוראות אליהן הפנה בית המשפט המחוזי בכתב הערבות ובתנאים הכלליים מהוות תניות מקפחות על פי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982.

...

לפיכך מצא בית המשפט שסעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות לא חל במקרה דנן.

לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

באשר לטענות המערערים בנוגע להשתק שפוטי ומצב כוזב שהוצג בהליכים קודמים לעניין מצבה האיתן של חברת הבנייה, נקבע כי מדובר במצגים שאינם רלוואנטיים לשאלה השנויה במחלוקת בתיק זה. עוד נקבע כי אם הטענה נטענת רק כדי לתמוך בטענת המערערים כי פסקי הדין בהליכים הקודמים הושגו במירמה או בהטעיה, על המערערים היה לפעול לביטולם, כנדרש, במסגרת אותם הליכים.

עוד נקבע כי טענה זו היא חרב פיפיות משום שגם הוכח כי לא קיים הסכם הלוואה בין החברות לצורך תמיכה בטענת המערערים כי הכסף שולם מהלוואה שניתנה לחברת הבנייה ולא למנוח.

בית משפט קמא סמך את פסק דינו, בו נקבע כי המנוח לווה באופן אישי כספים מהחברה האחרת כדי לפרוע חובו האישי למערערים, על סמך שלוש ראיות: תצהירים לרבות תצהיר המנוח, תצהיר המשיב ועדות המשיב.

רואה החשבון בעדותו הודה כי אין לו מידע אישי שיכול לאשר החזרת ההלוואה והוא לא חיפש או עיין בכרטסת רלוואנטית כדי למצוא אישור לטענה זו. במצב עניינים זה, כאשר בפנינו עדות המנוח שנסתרת מאליה בנקודה מהותית, כאשר אין בידי המשיב ורואה החשבון להבהיר הסתירה, וכאשר קיימת טענה לעניין מצגים שאינם נכונים שהוצגו על ידי המנוח בהתדיינויות קודמות, אפילו אינה רלוואנטית לענייננו, איני סבורה שדי היה ברישום בכרטסת על מתן הלוואה כדי להוכיח במידה הנדרשת טענת המנוח והמשיב.

...

במצב עניינים זה ולאור הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, לא היה מקום למסקנה כי נטל הראיה הכבד, שאין מחלוקת שמוטל בעניין על המשיב, הורם.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא ודחיית תביעת המשיב נגד המערערים.

המשיב ישלם למערערים הוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.

במסגרת הליך זה הגיש החייב כאן תביעת חוב על סך358,161 ₪ מכוח ערבותו האישית של המערער להשיב לו ההלוואה לפי ההסכם השני.

בית המשפט המחוזי בתל אביב העיד את החייב ואת המערער בפניו במסגרת הליך העירעור על הכרעת הנאמנת וקבע כי אמנם החייב לא חתם על ההסכם הראשון אך בית המשפט מקבל טענות המערער כאן, כי נוסח ההסכם השני מלמד על כך שההסכם הראשון היה בתוקף.

פסק הדין למעשה קובע בדיעבד את המצב החוזי והמשפטי שבין המערער לבין החייב ומכוחו על נקלה אמור היה הנאמן לקבוע כי ההסכם הראשון מחייב.

בנסיבות המקרה גם בהעדר חתימה של החייב על ההסכם הראשון, ברור לאור פסק הדין בעירעור כי הוא חייב את הצדדים ולמעשה לאחר חתימת ההסכם השני החליט החייב בליבו שלא לקיים את התחייבויותיו לרכוש החברה.

אף כאשר בית המשפט קובע כי נאמן לא היתנהל באופן מיטבי קיימת זהירות רבה מלהטיל אחריות אישית על בעל התפקיד שכן מדובר בסעד חריג וחמור זאת בשל החכמה שבדיעבד ומהרתעת יתר של בעלי התפקיד אשר יגרום לעורכי דין פוטנציאליים מלקבל עליהם תפקידים (ראו למשל פש"ר (ת"א) 2116/03 עו"ד אורי **** בתפקידו כמנהל מיוחד של חברת י.פ. יוניטסטרס בע"מ נ' עירית פתחת תקוה (נבו 6/5/2007) ועוד ראו רע"א 7160/06 חנית וביטחון בע"מ נ' עו"ד גולדנברג (נבו 26/3/2007)).

...

סיכומו של דבר פסק הדין בהליך האחר מקים בפני הנאמן מחסום בלתי עביר בדרכו לדחות את תביעת החוב של המערער מהטעם שלא נכרת חוזה (ההסכם הראשון) בין החייב לבין המערער.

למרות שמתקבל הערעור אין מקום לאשר תביעת החוב על כל רכיביה וגם ב"כ המערער הסכים עם השבת הערעור לבחינת הנאמן.

לאור כל האמור אני מקבל את ערעור המערער ומבטל הכרעת הנאמן בתביעת החוב ומורה לו לדון בה מחדש ולבחון את רכיבי הנזק הנטענים על ידי המערער בתוך 30 יום מהיום.

בתוך כך נקבע, כי "הגרסה של ה[מבקשים] לחתימתם על ההסכם כנגד התחייבות [יוסף] להשקיע במיזם עדיפה על גרסת [יוסף], לפיה ההסכם עומד בפני עצמו ונכתב בעקבות בקשת ה[המבקשים] להסדיר חובם ל[יוסף]"; וכי אין היגיון בגירסתו של יוסף, שכן "אדם סביר שהנו איש עסקים ופועל למטרת רווח, לא יתקשר בעיסקה בה יצטרך להחזיר כפל ההלוואה שכלל לא לקח וכלל לא היה חייב בפרעונה, ובתוספת ריבית שנתית בשיעור 24%". לבסוף נקבע, כי ממכלול הראיות עולה, כי "בעת שחתמו [המבקשים] על ההסכם ועל השיטריות, סברו, על סמך מצג של [יוסף] והתחייבות שנתן בעל פה, כי חתימתם מותנית בהתחייבותו של [יוסף], להשקעת מיליון דולר ארה"ב בחברה שבבעלותם, לטובת המיזם הנוסף שהחלו לקדם, וראו בהשקעתו העתידית תמורה. [יוסף] לא השקיע, לאחר החתימה על השיטריות, במיזם של [המבקשים] ולא נתן התמורה המובטחת"; משכך, חל "כשלון תמורה בגין השיטריות", ואין מקום להורות על ממושם.

נקבע, כי קביעת בית משפט השלום, שלפיה התביעה בגין החוב בסך של 160,000 דולר, צריכה היתה להיות מופנית כלפי דרגו, ולא כלפי המבקשים – "עומדת בסתירה מובהקת לאמור בהסכם". זאת, שכן בהסכם נכתב במפורש, כי "ה[מבקשים] התחייבו להחזיר ל[יוסף] בגין השקעות במיזם סך של 350,000 דולר", וכי "רון סלע ותמיר פורמגיו שניהם ביחד וכל אחד לחוד מתחייבים לשלם לשוחט סך של 350,000 דולר"; מה גם, שהמבקשים חתומים באופן אישי על ההסכם ועל שטרי החוב, והתנהלותם לאחר ההסכם מעידה כי "ראו בחוב [...] כחוב אישי". בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, בהקשר זה, כי "גם אם – טכנית – הסכום הועבר על ידי [יוסף] לדרגו, אין כל מניעה לראות בכך כהעברה ל[מבקשים] אישית, כשמדובר בחברה שבשליטתם, וכשהדבר נעשה כך לבקשתם (ודאי ש[יוסף] לא עשה כך על דעת עצמו)". בהתייחס להסכם, קיבל בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, שלפיה ההסכם הוא חלק ממערכת הסכמות בין הצדדים, אשר כללה גם התחייבות בעל פה מצד יוסף – שלא מומשה – להשקיע מיליון דולר במיזם.

לטענתם, "תיכתובות אלה נשלחו בגוף ראשון רק בשל היותם [של המבקשים] שלוחי החברה"; מה גם, שבית המשפט המחוזי היתעלם מקיומם של ציטוטים אחרים, אשר מבהירים את הקשר הדברים, שלפיו המבקשים ראו את החוב כחובה של החברה.

לשיטתם, טרם כריתת ההסכם, לא היתה יריבוּת בין יוסף לבינם, והם לא חבו כל חיוב אישי כלפיו, שכן ההשקעה הראשונית לא נעשתה "על בסיס ציפייה או התחייבות לקבלת הכספים מהמבקשים באופן אישי". חיובם האישי נוצר, אם בכלל, רק עם חתימת ההסכם; משכך, מצב הדברים שאליו יש להשיב את הצדדים, הוא זה שבו "מחד, [יוסף] לא נידרש להשקיע מיליון דולר במיזם, ומנגד, המבקשים אינם ערבים באופן אישי לחובות החברה, ככל שישנם". לשון אחר, התנאי להשתכללות חיובם האישי, כחלק ממערכת ההסכמות שבין הצדדים, היה השקעה של יוסף במיזם, בסך של מיליון דולר; משתנאי זה לא קוים, חיובם האישי לא השתכלל, ומכאן, שלא ניתן היה לחייבם באופן אישי בהשבת הכספים.

אציע איפוא כי נקבל את העירעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, נבטלו, ונקבע שפסק הדין שניתן בבית משפט השלום, יעמוד בתוקפו.

...

אשר לערעור שכנגד שהגישו המבקשים, לגבי פסיקת ההוצאות, נקבע, כי דינו להידחות, וכי גם בערעור, אין מקום להשית הוצאות על הצדדים.

דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל.

עם זאת, סבורני כי גם בשלב זה, טוב יעשו הצדדים אם יגיעו לפשרה, ויחדלו מההתנצחות המשפטית המתמשכת ביניהם.