ערעור על פסק דין הצהרתי בדבר מועד פירעון חובות ומימוש משכנתא

בעקבות ההליך בהוצאה לפועל, הגישו המבקשים ביום 3.9.2019 תובענה במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט, בין היתר, כי המבקשים לא הפרו את הסכמי ההלוואה ובהתאם המשיבה אינה זכאית לתשלומים בגין פיגורים, קנסות והוצאות; כי בית המשפט יורה כי ככל שהמבקשים ישלמו את הסכום הנקוב בתובענה (1,296,370 ₪) תמחק המשכנתא והשיעבוד המוטל על הדירה יוסר; כי בית המשפט יורה כי על המשיבה להנפיק מכתב כוונות לפיו בכפוף לתשלום הסכום הנקוב בתובענה, היא תמחק את המשכנתא שנרשמה לטובתה על זכויות המבקשים בדירה; וכי בית המשפט יורה על סגירת ההליך בהוצאה לפועל אשר ניפתח לבצוע המשכנתא.

במסגרת הדיון, ולאחר חקירת המצהירים וסיכומי הצדדים, הגיעו הצדדים לכלל הסכמות, אשר הועלו על הכתב במסגרת הפרוטוקול ולפיהן: "1. בסיס החוב יעמוד על הסכום של 1,413,195 ₪, בצירוף הסכום ששולם לאגרת ההוצל"פ ובתוספת של 10,000 ₪, להוצאות משפטיות. על הסכום המצטבר הנ"ל תיזקף החל מיום 20.4.2017 ועד למועד הפירעון הנדחה 4.10.2020 ריבית שנתית בשיעור של 25% בצירוף מע"מ המצטרפת אל הקרן.

ככל שלא יסולק החוב במלואו במועד, כי אז ימסרו המבקשים את החזקה בבית נשוא הליכי הכנוס, נכס הידוע גוש 4536 חלקה 61 (חלק), מיגרש 61/2 לפי הסכם שתוף ברח' מששוילי מנחם 10 ב' רחובות לידי כונס הנכסים עו"ד טורקלטאוב והליכי המימוש ימשכו לגביית מלוא החוב בתיק ההוצל"פ ללא היתנגדות כלשהיא מטעם המבקשים.

לטענת המשיבה, לבית המשפט לא קיימת סמכות עניינית להורות את המבוקש, ולשנות מפסק דין מוסכם, אלא על המבקשים להגיש תביעה חדשה או ערעור על פסק הדין.

הטענה בדבר נכונות כלשהיא של קרוב מישפחה לקנות את הדירה אף היא לא נתמכה בתצהיר של אותו קרוב מישפחה שיש בו כדי ליתן ממשות להבטחה ערטילאית זו. כאמור, המועד לתשלום החוב והריבית, אשר תשלומם נדחה לארבעה חודשים- עד ליום 4.10.2020- נקבע במסגרת הסכמות הצדדים מיום 2.6.2020.

מעבר לכך, ולמעלה מן הצורך אציין כי התוצאה המתבקשת של טענת הסיכול היא ביטולו של ההסכם, ואילו כאן המבקשים אינם מבקשים לבטל את ההסכם, אלא להאריך את המועד לבצוע חיוביו, ועל כן לא ברור כיצד טענת הסיכול תואיל לתוצאה הסופית אליה הם חותרים בבקשה זו. בהקשר זה אציין כי פסק הדין בעיניין הים אינו לגמרי מתאים לענייננו.

מעבר לכך, לא ניתן להיתעלם מכך שגם הנסיבות האישיות של החייבים בעיניין הים, אינן דומות לענייננו, הן לעניין מצבם המשפחתי והן לעניין הרצון לתשלום החוב (וראו בפיסקה 24 לפסק דין בעיניין הים).

...

בעקבות ההליך בהוצאה לפועל, הגישו המבקשים ביום 3.9.2019 תובענה במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט, בין היתר, כי המבקשים לא הפרו את הסכמי ההלוואה ובהתאם המשיבה אינה זכאית לתשלומים בגין פיגורים, קנסות והוצאות; כי בית המשפט יורה כי ככל שהמבקשים ישלמו את הסכום הנקוב בתובענה (1,296,370 ₪) תמחק המשכנתא והשעבוד המוטל על הדירה יוסר; כי בית המשפט יורה כי על המשיבה להנפיק מכתב כוונות לפיו בכפוף לתשלום הסכום הנקוב בתובענה, היא תמחק את המשכנתא שנרשמה לטובתה על זכויות המבקשים בדירה; וכי בית המשפט יורה על סגירת ההליך בהוצאה לפועל אשר נפתח לביצוע המשכנתא.

אשר על כן ומכל האמור לעיל, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

]השופט י' אלרון: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (השופט א' יקואל) בת"א 55047-11-17 מיום 23.12.2019, בגדריו דחה תביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלות הסכמי פשרה שקבלו תוקף של פסקי דין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 4779-12-15 מיום 29.12.2015, ובפסק דינו בת"א 35264-01-17 מיום 1.2.2017.

של 0.1% לכל יום הכל בתוספת הצמדה ומע"מ וזאת בנוסף לחיוב הריבית הקבוע בהסכם זה" ובנוסף לתשלומים אחרים שפורטו, "בגין התקופה החל מהמועד המוסכם לפרעונו של אותו סכום על פי הסכם זה ועד לתשלומו המלא". ביום 9.7.2014 נחתם לטענת המשיבה נספח להסכם זה (להלן: הנספח), שלפיו ילווה המערער מהמשיבה סכום נוסף על סך 650,000 ש"ח, "באמצעות תשלום ישיר לבנק ירושלים לצורך סילוק המשכנתא הרובצת" על אחד מנכסיו, אשר תצבור ריבית "בשיעור שנתי של 18% צמודה למדד ובתוספת מע"מ". עוד נקבע בנספח, כי תקופת ההלוואה ביחס לסכום זה "הנה עד ליום 10.3.2015", וריבית הפיגורים במקרה שההלוואה לא תיפרע עד למועד זה "תעמוד על שיעור של 36% בשנה" (להלן: ההלוואה הרביעית).

אם הסכום לא ישולם עד למועד זה, הוא יצבור ריבית משתנה (להלן: ריבית הפיגורים המוסכמת): החל מיום 1.2.2017, ועד ליום 1.6.2017, יצבור הסכום ריבית של 22% בתוספת מע"מ; והחל מיום 1.6.2017 ועד למועד פרעון החוב, "יישא סכום החוב הכולל (קרן בצרוף הפרישי ההצמדה והמע"מ) ריבית שנתית בשיעור של 13% אשר תתוסף על הקרן מדי שנה ועליה יתוסף מע"מ". כמו כן, הוסכם בין היתר כי עד ליום 18.4.2017 תמסר אחת מדירות המערער (להלן: הנכס) לידי בא כוח המשיבה, שישמש ככונס נכסים, ו"יהיה מורשה לבצע בנכס כל פעולה לצורך ממושו" אם החוב לא ישולם עד ליום 1.6.2017; וכי אם המערער או מי מטעמו ישהה בנכס לאחר ה-18.4.2017, הסכם הפשרה השני יבוטל – והסכם הפשרה הראשון יעמוד בתוקפו (להלן: התנאי המפסיק).

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי טענות המערער ורעייתו, שלפיהן לא הבינו את הוראות הסכם הפשרה השני עד למועד הגשת הבקשה לביטולו, נגועות בחוסר תום לב – וחייבם בהוצאות המשיבה על סך 20,000 ש"ח. על רקע זה, הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו בת"א 55047-11-17, בבקשה לסעד הצהרתי שיורה על ביטול הסכם ההלוואה, הסכם הפשרה הראשון, הסכם הפשרה השני, החלטות בית המשפט המחוזי שהעניקו להסכמי הפשרה תוקף של פסק דין, והפסיקתות שנחתמו בעקבות החלטות אלו.

חלף זאת, ניתן פעם נוספת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה השני, אף שגם במסגרתו נקבעו שעורי ריבית העולים על המותר: גובה החוב שנקבע, על סך 8,000,000 ש"ח גילם ריבית מופרזת שנצברה על החוב המקורי – שערכו הנומינלי כאמור 4,000,000 ש"ח; עבור התקופה שבין ה-1.2.2017, ועד ליום 1.6.2017, נקבע כי סכום זה יצבור ריבית של 22% בתוספת מע"מ העולה על המותר אף אם יש לראות בריבית זו משום ריבית פיגורים; והחל מיום 1.6.2017 ועד למועד פרעון החוב נקבע שהחוב יצבור ריבית של 13% בתוספת מע"מ – אף שכאמור, אין להוסיף תשלומי מע"מ על שיעור הריבית המרבי הקבוע בצו הריבית.

...

סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור.

ספק אפוא אם אכן נפל פגם של אי-חוקיות בהסכם הפשרה השני; ולגבי דידי, בהינתן הספק ובהינתן השלב שבו מצוי הסכסוך – ערעור בהליך לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט – סבורני כי אין מקום להידרש לשאלה זו. עקרון סופיות הדיון, מורה כי בית המשפט לא יבחן מחדש את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף, ולא יבטל פסק דין שהפך זה מכבר לחלוט.

אם לא כן, אין לדבר סוף, ואין טעם ממשי בפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה (ע"א 3255/19 פבזנר נ' שפר, פסקה 12 (30.5.2021)).

לטובת הבטחת הפרעון רשם המשיב משכנתה על זכויות החייבים בקרקע ובמה שייבנה עליה ונקבע בהסכם כי ככל שהחייבים לא יפרעו את מלוא החוב עם הגיע מועד הפרעון, יהיה המשיב רשאי לממש את הבטוחות לשם הפרעון (סעיף 9.4.1 להסכם).

ביום 16.2.2020, הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי ובגדרה עתרה, בין היתר, לסעד הצהרתי שיורה כי ההסכם הנו הסכם שותפות והשקעה (ולא הסכם הלוואה); וכי עליה לשלם למשיב את הסכום הנפרד בתוספת ריבית בלבד ולא את מלוא החוב.

המבקשת טוענת, בעקרם של דברים, כי הליכי המימוש מצויים בשלבים מתקדמים; כי דירת המגורים היא ביתם היחיד של בני הזוג וככל שיתקבל ערעורה בסופו של יום ייגרם להם נזק בלתי הפיך באופן שיש בו כדי לייתר את ההכרעה בעירעור.

כפי שנקבע בהחלטה מיום 4.11.2020, פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא קבע כי דירת המגורים תמכר, אלא – כפי שהובא לעיל – כי פרשנות ההסכם מלמדת שלצדדים היה ברור שדירת המגורים יועדה לפרעון החוב ושהמשיב יהא רשאי לממשה (השוו: ע"א 4889/16 ופריסקי נ' כונס הנכסים הרישמי, פסקה 3 (5.7.2016)).

אף אם אניח כי לפנינו ערעור על פסק דין שתוצאתו פינוי מדירת מגורים ולפיכך, ככלל, ייטה בית המשפט לעכב את ביצועו (ע"א 838/18 אייל נ' אייל, פסקה 7 (21.2.2018)), אני סבור כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן המבקשת לא הצביעה על טעם המצדיק העתרות לבקשה וזאת אף מבלי להדרש לסכויי העירעור.

...

בנסיבות אלו, איני סבור כי המבקשת עמדה בנטל להראות שמאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן שמצדיק להיעתר לבקשה.

נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

לאחר סילוק השיעבוד כאמור לטובת בנק טפחות, היה אמור המלווה להעביר את יתרת כספי ההלוואה כנגד רישום משכנתא לטובתו על הדירה, בכפוף לכך שיופעל צו קיום צוואה כך שמלוא הזכויות בדירה יירשמו על שם גב' בוזגלו לבדה, ובמקביל יעביר המלווה סכומים חלקיים מסכום ההלוואה לטובת נושים שהטילו עיקול על הדירה או שבגין החוב כלפיהם קיימת מניעה לרישום משכנתא בדרגה ראשונה על הדירה על שם המלווה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 1.6.2020 והוא הפך לחלוט, משנדחה ערעור על פסק הדין שהוגש לבית המשפט העליון (להלן: "ההליך הקודם").

מבדיקה, שערך עו"ד בראנץ', התברר שעו"ד ישראלי הגיש לבצוע את שטר הבטחון וכן בקשה למימוש משכנתה.

הלוות מפנות, בין היתר, להוראות סעיפי חוק החוזים, וחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות ועותרות למתן צו הצהרתי במסגרתו יורה בית המשפט כי כל המסמכים עליהם חתמו בטלים.

מר גבעתי צירף לתצהירו המשלים אסמכתות בדבר פירעון החובות של גב' בוזגלו, לרבות פירעון סכום הההלוואה לבנק טפחות, היינו כולל סכומים אשר טרם הגיע מועד פירעונם.

...

לאחר שנתתי את דעתי לכל האמור אני סבורה כי על מר גבעתי ועו"ד ישראלי, ביחד ולחוד, לפצות את הלוות בסכום כולל של 30,000 ₪, כאשר גב' בוזגלו תהיה זכאית לקבל סכום של 18,000 ₪ מתוך הסכום האמור, וגב' פרץ את היתרה בסך של 12,000 ₪.

סוף דבר ההתנגדות שהוגשו על ידי סיגלית פרץ וסימי בוזגלו כנגד השטר מתקבלות ביחס לסכום של 111,805 ₪.

ההתנגדות נדחית ביחס לסכום של 108,195 ₪.

]השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט דורון חסדאי) מיום 25.8.2021 בת"א 38157-06-17, במסגרתו נקבע כי הערת האזהרה אשר נרשמה על נכס מקרקעין השייך למערערת תימחק וזאת בכפוף לפרעון חוב בסך של 350,000 דולר שהמערערת חבה למשיב.

במסגרת שיחותיו עם בא-כוח המערערת, כפי שאלו תוארו בפסק הדין של בית משפט קמא (לעיל ולהלן: פסק הדין), המשיב היתנה את מתן הסכמתו למחיקת הערת האזהרה בכך שהמערערת תחזיר לו את הסכומים ששילם לשם פרעון חובותיה, וכן תפצה אותו על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההתקשרות עימה (פסקות 99-92 לפסק הדין).

התובענה בה עסקינן היא תביעה לסעד הצהרתי, כאשר בשלב הנוכחי המחלוקת האופרטיבית בין הצדדים מתייחסת לשאלה אם מחיקת הערת האזהרה צריכה להיות מותנית בתשלום חוב בסכום של 350,000 דולר, אשר המערערת חבה, על פי קביעת בית המשפט המחוזי, למשיב.

אין בכתב ההבנות היתייחסות מפורשת להתחייבות שלילית שנתנה המערערת למשיב, ואף מנסיבות המקרה, לא ניתן להעלות שהמערערת התחייבה כלפי המשיב כי המקרקעין ישמשו כבטוחה להחזר הלוואות שהעמיד לה בעבר – לא באמצעות שיעבוד חיובי, כדוגמת משכנתה, ולא באמצעות שיעבוד שלילי, כדוגמת התחייבות להמנע מעסקה עד שיפרע החוב כלפיו (לשיעבוד שלילי כאמצעי להבטחת חוב ראו: עניין הנאמן ורדי; זלצמן וגרוסקופף, בעמ' 178-175; נינה זלצמן "'שיעבוד שלילי' (התחייבות לא לשעבד נכס) ‏כבטוחה לאשראי" עיוני משפט לא 115 (1008)).

אציין כבר עתה כי בכל הנוגע למהות ההיתחייבות שבגינה מתבקשת הערת האזהרה, נאמר במסמך ההיתחייבות לצורך רישום הערת האזהרה, כי: "...צד א' [המערערת – י' כ'] התחייב להמנע מלעשות עסקה בדירה ללא הסכמת צד ב' ([המשיב – י' כ'] בכתב, ולהבטחת התחייבות זו של צד א, תירשם הערת אזהרה לטובת צד ב על הדירה". הא ותו-לא. בית המשפט קמא קבע כי מכוח מיסמך הנושא כותרת "כתב הבנות", שנחתם בין הצדדים ביום 28.8.2016 (להלן: כתב ההבנות) וייפויי הכוח הבלתי חוזר, שנחתם באותו היום, "נראה... כי לא הייתה כל מניעה משפטית כי הנתבע ירשום הערת אזהרה לטובתו, וזאת להבטחת התשלום/ההלוואה/'ההשקעה' בסך 350,000 דולר אשר לשיטתו הוא נתן לתובעת בסמוך לאותו מועד וטרם חתימת התובעת על המסמכים הנ"ל" (פסקה 55 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

הגם שהדברים לא נכתבו במפורש בכתב ההבנות, הם עולים לדעתי מסעיף 5 לו, הקובע כי: "שירה [המערערת – י' כ'] חתמה על יפוי כח כללי בלתי חוזר לטובת שמעון כדי שיוכל לטפל בנכס הנ"ל ולעשות בו כרצונו, לממש, לחייב, ולזכות" (ההדגשה הוספה – י' כ').

יצוין כי שאלת תוקפה והשלכותיה של הערת האזהרה אינה מתעוררת, בנסיבות דנן, במישור שבין בעל הנכס לבין נושיו (אגב הליך חידלות פרעון, כפי שהיו הנסיבות בפסק הדין המנחה לעניין השלכות הערת אזהרה בדבר התחייבות להמנע מבצוע עסקה, בנסיבות כאמור – ע"א 3042/19 הנאמן על נכסי יפה נ' רייכמן (29.12.2020) (להלן: עניין רייכמן)), או במישור שבין בעל הנכס לבין צד שלישי הטוען לרכישת הזכויות בו. המחלוקת בעניינינו הנה בין הצדדים המקוריים להתקשרות החוזית.

...

השופטת ר' רונן: אף אני מסכימה עם חבריי כי דין הערעור להתקבל.

במסקנה זו אין מקום להתערב ולמעשה המשיב עצמו איננו חולק עליה.

מקובלת עלי גם מסקנתו של חברי השופט י' כשר לפיה ההסכם בין הצדדים בוטל כדין על ידי המערערת בהגשת התביעה (בה נטען בין היתר כי ככל שהיה הסכם בין הצדדים, הוא בטל ומבוטל לאור ההפרות היסודיות שלו על ידי המשיב).