ערעור על פסק דין המחייב חברה לשלם סכום כסף לחברה אחרת

בתגובה הנתבע 1 ניסה לשכנעם להשקיע כסף בחברה אחרת בה הוא עצמו משקיע.

על פסק הדין החלקי הגיש הנתבע 1 (באמצעות ב"כ, הנתבע 2) ערעור אשר נמחק משלא הגיב מערער על החלטת ביהמ"ש. לנתבע 1 נשמרה הזכות לערער על פסק הדין החלקי במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי.

אני מחייבת את הנתבע בהוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ הסכום יתוסף לפסקי הדין שניתנו וישא הפרישי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

...

בהינתן שנשמעו הראיות בתיק, בהעדר סיכוי ממשי להגנת הנתבע ובהעדר סיבה מוצדקת לאי הגשת תצהיר עדות ראשית ולאי התייצבות, נוכח כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את הבקשה.

המבקשים הוסיפו וטענו, כי גם שקולי יעילות מחייבים עיכוב ביצוע של פסק הדין, שכן כזכור הם חויבו בתשלום הסכומים, יחד ולחוד, דבר שמצריך ניהול היתדיינות פנימית בין הנתבעים (המבקשים 2-1 והמשיבים 7-6 בבקשה דנן), אשר עלולה לגרום ל'ביזבוז' זמן שפוטי ומשאבי ציבור, כל זאת בשעה שישנו ערעור תלוי ועומד.

נקודת המוצא היא, כי אין בעצם הגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), ובעל הדין שזכה במשפט זכאי להנות מפרי זכייתו, מבלי להמתין עד להכרעה בעירעור.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף, כאשר עסקינן בפסק דין המטיל חיוב כספי, בו יעוכב הבצוע במקרים חריגים בלבד, שכן, ככלל הנזק שניגרם כתוצאה מבצוע פסק דין כספי אינו בלתי הפיך (ראו: ע"א 3126/22 מילוז (1989) בע"מ נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פסקה 24 (29.5.2022) ורבים אחרים).

אולם אין בכך כדי להוביל למסקנה האוטומטית, ולפיה יש בהעברת המניות כדי ליצור נזק בלתי הפיך שיצדיק עיכוב ביצוע של פסק הדין (ראו והשוו: ע"א 8147/13 ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר, פסקה 15 (25.3.2014) (להלן: עניין ונצ'ורס); ע"א 1282/15 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ, פסקה 6 (24.3.2015); ע"א 9336/16 וקסמן נ' לויט, פסקה 19 (5.1.2017); ע"א 2841/18 דגמי נ' אהרון, פסקה 8 (10.6.2018) (להלן: עניין דגמי)).

...

גם ההחלטות בעניין ונצ'ורס ועניין דגמי, עליהן נסמכו, אינן תומכות בטענתם כי יש לקבל את בקשתם לעיכוב ביצוע.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבים 4-1 את הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪: 2,500 ₪ למשיבים 2-1; ו-2,500 ₪ למשיבים 4-3.

עם זאת, לא היתה מחלוקת, כי לאחר מועד מתן צו הכנוס בעיניינו של החייב, מי שהחזיקה בנכס היתה חברה אחרת, חברת רימונים (שמניותיה נרשמו על שם אחיין של החייב ובהמשך על שם אחותו) ולפיכך ניתן פסק דין המחייב חברה זו בתשלום החובות שלאחר מועד צו הכנוס.

כך גם נטען בעירעור, כי בפסק הדין שניתן בתביעה הכספית נקבע כי חברת נ. רימונים החזיקה בנכס החל מחודש 8/2010 ולפיכך לא ניתן לחייב את החייב בגין תקופה זו. ביחס לגובה החוב נטען בעירעור, כי פירוט החוב שנימסר על ידי הנושה הוא שגוי ואינו תואם את החיובים הנכונים.

דיון והכרעה את הטענות שהועלו בעירעור על ההכרעה בתביעת החוב יש לבחון על רקע המסגרת המשפטית הנוגעת להתערבות בהחלטות בעל התפקיד בהליך חידלות הפרעון.

הדברים עולים במפורש מתוך פסק הדין שניתן בתביעה הכספית שם נקבע (פסקות 3 ו-4 לפסק הדין) כי: "בשנת 2016 פנתה הערייה לבקש דו"ח חקירה (דו"ח החקירה, מיום 13.4.16, צורף כנספח ב' לתצהירי הערייה), לברר מי הישות המשפטית שמחזיקה בפועל בנכס ומפעילה אותו, בשים לב לכך שהצטברו חובות בגין ארנונה ושירותים מוניציפאליים אחרים וכי בספרים נרשם כי המחזיקה הנה חברת באבי אשר פורקה כאמור... עוד התברר לעירייה, כתולדה מהחקירה, כי ביום 12.12.12 ניתן צו כנוס נכסים בעיניינו של הנתבע 1 כאשר צו פשיטת רגל ניתן ביום 21.7.14 (פש"ר 24348-12-12)... ". הנושה הוכיחה כי החייב הסתיר ממנה את העובדה כי חברת באבי פורקה, כאשר חרף זאת נותר הרישום שלה כמחזיקה בנכס, ולא נימסרה כל הודעה על חדילת החזקה וכך גם לא מסר החייב הודעה כי הוא קיבל לידיו את החזקה בנכס.

בהכרעת הנאמן בתביעת החוב הוא פסק באופן מצמצם והגביל את החיוב המוטל על החייב, מכוח החזקת הנכס בעצמו, רק עד לחודש 7/2010 וזאת למרות שניתן היה לחייבו בסכום גבוה יותר, על בסיס הראיות שלימדו כי העברת הפעילות לחברת נ. רימונים נעשתה רק בחודש 12/2012 (בסמוך לפתיחת הליכי פשיטת הרגל על ידי החייב).

...

על כן, לעמדת הנאמן דין הערעור להידחות.

לפיכך, טענות החייב להתיישנות וכן לשיהוי, נדחות.

נוכח המפורט לעיל, הערעור נדחה.

בית המשפט המחוזי בירושלים עחד"ת 47442-02-23 אדריס הובלות ואנרגיה נ' עו"ד פולמן ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופט אביגדור דורות ובעניין: חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, תשע"ח – 2018 להלן: "החוק" ובעניין: ע.ר.א.ר מיתקני מחזור בע"מ (בפרוק) להלן: "החברה" ובעניין: עו"ד עמי פולמן, הנאמן בעצמו להלן: "הנאמן" ובעניין: אדריס הובלות ואנרגיה ע"י ב"כ עו"ד חאלד עותמאן להלן: "המערער" ובעניין: הממונה על חידלות פרעון – מחוז ירושלים ע"י ב"כ עו"ד אורן זילברברג להלן: "הממונה" פסק דין

לעניין טענת הנאמן כי מכרטסת הנהלת החשבונות של החברה עולה כי היא שילמה למערער 300,000 ₪ עבור סולר, טען המערער כי הדבר "לא היה ולא נברא" וכי החברה לא שילמה למערער סכום כלשהוא על חשבון החוב.

לעניין טענת הנאמן כי תעודות המשלוח המעידות על אספקת הסולר לחברה נושאות בחלקן את שם המערער וחלקן האחר נושא כותרת של חברה בבעלות בני משפחתו של המערער, אינה סבירה, שכן לא אחת קבלן משנה מבצע עבור הספק עבודות או שירותים, כאשר אישור הבצוע מונפק מאותו קבלן משנה.

לטענת הנאמן, אין זה סביר כי הוא "ייכנס בנעליו" של המערער ויפעל במקומו לאיתור ראיות ומסיבה זו גם לא מצא הנאמן מקום לפנות אל בעלי המניות של החברה לצורך קבלת עמדתם, על רקע הסיכסוך הקשה בין בעלי המניות, אשר הוביל לפירוק החברה בשל מבוי סתום ועל רקע השינויים שנעשו על ידי בעלי המניות במחשבי החברה, העלמת מסמכים וניסיונות להבריח כספים ורכוש מהחברה, כאשר חלק מספקי החברה היו בעלי עניין בחברה, במישרין או בעקיפין.

וכן: "זאת ועוד, נקבע בהלכה שככלל אין בית המשפט של חידלות הפרעון ממיר את שיקול הדעת של בעל התפקיד בשקול דעתו, בבחינת ההתעלמות מהכרעת בעל התפקיד, שכן עסקינן בהליך ערעורי על הכרעת בעל התפקיד. לכן, אין מצופה מבית המשפט של חידלות הפרעון לבדוק את תביעת החוב מלכתחילה, ושומה עליו רק להעבירה תחת שבט ביקורתו. רק אם נימצאו בה שגגות המצדיקות היתערבות, יעשה כן. זאת בדומה לערעור על פסק דין שכן גם ערכאת העירעור נמנעת להתערב בקביעת ממצאים של הערכאה הדיונית אלא אם נפלו בה שגגות המצדיקות שינוי פסק הדין" (עש"א (מחוזי ת"א) 31734-03-14 וורלד קפיטל גרופ בע"מ נ' כונס הנכסים הרישמי (12.05.2014) פסקה 7).

לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בפסק הדין בע"א 462/20 אורי אטיאס נ' גלעד בובליל (12.9.21), בפיסקה 32 כדלקמן: "בניסיון להיתמודד עם האמור, טוען גלעד כי במסגרת הליכי הגילוי העביר לאורי למעלה מ – 100 קלסרים הכוללים את מלוא המסמכים החשבונאיים הרלוואנטיים לבצוע ההתאמות, ובכך יצא ידי חובתו. אפס, טיעון זה לא יכול לעמוד. בעל דין אשר עליו חובת הבאת הראיה אינו יכול להחשב כמי שקיים את חובתו מעצם כך שהעביר לצד שכנגד אין ספור מסמכים אשר לכאורה רלוואנטיים לעניין. חלף זאת, עליו להגיש לבית המשפט ראיות שיש בהן כדי לשמוט את הבסיס תחת טענות יריבו (קדמי, בעמ' 1721-1720). וכפי שציינתי במקום אחר "מסמכים אלו עשויים להיות ראיות קבילות, ואולם אין הם 'חי הנושא את עצמו', אלא הבנתם מחייבת עבודת סינון וניתוח מקצועי..." (ע"א 9145/18 שרות מזור א' לתקון ושפוץ מוצרי חשמל בנתיים בע"מ נ' שרות פלוס בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 23 (24.1.2021)).

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערבות בית משפט זה בהכרעת החוב ולא מצאתי כי חלה סטייה מהותית וקיצונית מסבירות ומתקינות פעולת הנאמן בדרך בחינת תביעת החוב ובאופן הכרעתו.

אשר על כן, הערעור נדחה בזאת.

לאחר מועד זה יתווספו לסיכום החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' וינברגר) מיום 17.8.2023 בע"א 35609-06-22 בגדרה דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בעיניינו ביום 4.6.2023 בת"א 22221-10-14, והורה על חילוט ערבות בנקאית שהפקיד בקופת בית המשפט לטובת המשיבה.

בפסק דין שניתן ביום 20.4.2022 קיבל בית משפט השלום בקריות (השופט ש' מ' ארדמן) את התביעה בחלקה וקבע כי על המבקש לשלם לחברה סך של 936,817 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 25.12.13.

המבקש טען כי בהיתחשבנות בין הצדדים, החברה עומדת כיום על יתרת חוב כלפיו, ומאזן הנוחות מחייב עיכוב חילוט הערבות עד אשר יתבררו תוצאות ערעורה של החברה בהליך הנוסף.

אשר למאזן הנוחות, נטען כי המבקש לא הוכיח את טענתו ולפיה מצבה הכלכלי של החברה ירוד, עד כדי חשש שאם יתקבל עירעורו, היא לא תוכל להשיב לו את סכום פסק הדין.

מקום שמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי כבעניינינו, הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הבצוע הוא נטל כבד, שכן ככלל לא יתעורר בהקשר זה קושי להשיב את המצב לקדמותו (ראו למשל: ע"א 8776/15 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מליבו חברה לבנייה בע"מ, פסקה 7 (10.1.2016); ע"א 2612/19 מזרחי נ' דבליו בי.די טכנולוגיות בע"מ, פסקה 16 (7.5.2019); ע"א 405/23 AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 11 (9.2.2023)).

אף לא נמצא טעם לקשור את סוגיית עיכוב הבצוע בהליך זה לתוצאות ההליך האחר, זאת לנוכח ההבדל בשלב הדיוני בו מצויים ההליכים, ובפרט לנוכח הערבות הבנקאית שהפקידה החברה בקופת בית המשפט להבטחת ביצועו של פסק הדין בהליך האמור.

...

בתגובתה טענה החברה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף, מאחר שזו הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב. עוד עמדה החברה על כך שהתביעה התנהלה במשך כשמונה שנים וכי עומדת לה הזכות ליהנות מפירות פסק הדין שנפסק לטובתה.

להשלמת התמונה יצוין, כי בית המשפט המחוזי הורה בהחלטתו מיום 20.8.2023 על עיכוב חילוט הערבות הבנקאית עד ליום 24.8.2023, וככל שתוגש בקשת רשות הערעור, לא תחולט הערבות הבנקאית אלא בהתאם להחלטת בית משפט זה. דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיק בית המשפט ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.