ערעור על פסק דין הדוחה תביעה לאיון פיטורים

בעיניינו של התובע אשר הגיש, ביום 18/2/18, בקשה "למתן סעד זמני לאיון פיטורים ולהשבה לעבודה" (להלן - הבקשה) וכן תביעה (אשר בהמשך תוקנה) וזאת כנגד החלטת הנתבעת, מיום 30/1/18, לפטרו, ניתן ביום 1/11/18 פסק דין (להלן - פסק הדין או פסק הדין של בית הדין כאן) במסגרתו הורה בית הדין על דחיית התביעה על כל רכיביה תוך שהחליט שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכר טירחת עורכת דינה.

ראשית יצויין כי בית הדין הארצי, במסגרת העירעור שהגיש התובע על פסק הדין שניתן כאן, מצא לנכון להורות, מפי כבוד הרשמת אפרת קוקה, בהחלטה מיום 3/2/19, כך: "1. לנוכח הסוגיות המתעוררות לדיון בעירעור זה, תודיע נציבות שיויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לבית הדין, עד ליום 6/3/19, האם היא מבקשת להגיש עמדתה בעירעור.

על בסיס האמור לעיל והואיל ובזמן אמת לא קיימה הנתבעת בצורה מלאה את סעיף 8 (ה) לחוק השיויון החלטתי גם על רקע פסיקה רלוואנטית (לרבות ע"ע 61235-02-17 קופולק (1949) בע"מ - מיכאל חננשווילי, פסק דין מיום 16/10/18, אשר דחה את ערעור המעסיקה אשר חוייבה לשלם לעובד (בעל נכות צמיתה של 68%) סכום של 40,000 ₪ נזק לא ממוני ועוגמת נפש (ו - 20,000 ₪ הוצאות משפט) לאחר שפיטרה אותו אחרי שעבר אצלה תאונת עבודה ומבלי שנעשה ניסיון למצוא לו עבודה מתאימה ואף לאחר שנאמר לו שאם לא יביא אישור מרופא תעסוקתי "אין לו לאן לחזור", ולרבות סע"ש 19472-07-16 רוזיה מג'ר - ה.בונוס הפצות בע"מ, פסק דין מיום 6/7/18, אשר חייב מעסיקה לשלם לתובעת (שיעבדה אצלה 8 שנים) בקשר להפרת חוק השיויון סכום של 65,000 ₪ וזאת מאחר ובית הדין שם שוכנע כי התובעת פוטרה בשל מוגבלותה וההחמרה במצב בריאותה - מדובר למותר לציין במקרה חמור שאינו דומה לעניינו של התובע אשר ביחס אליו לא נקבע, בשום מקום, גם לא בפסק הדין הראשון שניתן כאן וגם לא בפסק דינו של בית הדין הארצי, כאילו הנתבעת פיטרה את התובע בשל מוגבלותו) החלטתי להעמיד את הפצוי הלא ממוני שעל הנתבעת לשלם לתובע על סכום של 30,000 ₪ כאשר מסכום זה החלטתי שיש להפחית את מחצית שכר טירחת המגשר ששילמה הנתבעת (שכר טירחת המגשר עמד על 31,590 ₪ המורכב כולל מע"מ ולכן מחציתו של סכום זה הנו 15,795) ומכאן שעל הנתבעת לשלם לתובע סכום של 14,205 ₪ בלבד אשר יישא הפרישי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום.

...

וכך נרשם בסעיף ה"דיון והכרעה" של ההחלטה:"הסיבה בשלה מצאתי לנכון לפרט, במסגרת החלטתי זו, את טענות התובע ואת טענות הנתבעת כמעט במלואן הינה מאחר ואלו כמו אלו נטענו בצורה מפורטת וברורה.

על בסיס האמור לעיל והואיל ובזמן אמת לא קיימה הנתבעת בצורה מלאה את סעיף 8 (ה) לחוק השיוויון החלטתי גם על רקע פסיקה רלוונטית (לרבות ע"ע 61235-02-17 קופולק (1949) בע"מ - מיכאל חננשווילי, פסק דין מיום 16/10/18, אשר דחה את ערעור המעסיקה אשר חוייבה לשלם לעובד (בעל נכות צמיתה של 68%) סכום של 40,000 ₪ נזק לא ממוני ועוגמת נפש (ו - 20,000 ₪ הוצאות משפט) לאחר שפיטרה אותו אחרי שעבר אצלה תאונת עבודה ומבלי שנעשה ניסיון למצוא לו עבודה מתאימה ואף לאחר שנאמר לו שאם לא יביא אישור מרופא תעסוקתי "אין לו לאן לחזור", ולרבות סע"ש 19472-07-16 רוזיה מג'ר - ה.בונוס הפצות בע"מ, פסק דין מיום 6/7/18, אשר חייב מעסיקה לשלם לתובעת (שעבדה אצלה 8 שנים) בקשר להפרת חוק השיוויון סכום של 65,000 ₪ וזאת מאחר ובית הדין שם שוכנע כי התובעת פוטרה בשל מוגבלותה וההחמרה במצב בריאותה - מדובר למותר לציין במקרה חמור שאינו דומה לעניינו של התובע אשר ביחס אליו לא נקבע, בשום מקום, גם לא בפסק הדין הראשון שניתן כאן וגם לא בפסק דינו של בית הדין הארצי, כאילו הנתבעת פיטרה את התובע בשל מוגבלותו) החלטתי להעמיד את הפיצוי הלא ממוני שעל הנתבעת לשלם לתובע על סכום של 30,000 ₪ כאשר מסכום זה החלטתי שיש להפחית את מחצית שכר טרחת המגשר ששילמה הנתבעת (שכר טרחת המגשר עמד על 31,590 ₪ המורכב כולל מע"מ ולכן מחציתו של סכום זה הינו 15,795) ומכאן שעל הנתבעת לשלם לתובע סכום של 14,205 ₪ בלבד אשר יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום.

הערה לפני סיום בכל הקשור לבקשת התובע כי בית הדין יורה על השבתו לעבודה יצויין כי מעבר לעובדה שהנתבעת הוכיחה, כי הפעולות שנקטו גב' גלי וגב' שדה בזמן אמת בצירוף הפעולות שביצע מר וידרה ביחד עם נציגי הנתבעת ועם התובע מקיימים את הנדרש בסעיף 8(ה) לחוק השיוויון ולכן כבר מטעם זה אין מקום להעתר לסעד זה ולהשיב את התובע לעבודה אצל הנתבעת הרי שגם במסגרת פסק הדין של הארצי נקבע בהתייחס לטענת הנציבות כי הפניה למר וידרה במסגרת הדיון בערעור הינה בבחינת מקצה שיפורים לנתבעת ולכן אין להתייחס לתוצאותיו, כי:"אשר לסעד האכיפה המבוקש הרי שבהינתן קיומו של שינוי ארגוני חוקי שמכוחו התייתרה המשרה כמשרה עיקרית ועצמאית (להבדיל מתפקיד נילווה) הרי שאין מקום לאכיפת יחסי עבודה כפי שהיו עובד לשינוי הארגוני" - מאחר והתובע, במסגרת סיכומיו לא ביקש להשיבו לתפקידו עובר לשינוי הארגוני אלא ציין כי הוא חוזר על טענתו לפיה:"במידה וחוק השיוויון הופר וכן במידה ומתברר כי ישנה אפשרות למשרה חלופית לרבות בניית משרה חלופית עם התאמות לחוק הרי יש בה הצדקה מהותית להורות על השבה לעבודה באופן מיידי" - יובהר כי בהתאם למפורט בפסק דין משלים זה - שילוב הפעולות שעשתה הנתבעת בזמן אמת בשילוב מה שעשתה עם מינויו של מר וידרה (מינויו שגם אם מוטב היה לו היה נעשה בזמן אמת ולא בדיעבד עדיין יש להביאו בחשבון) הביאו אותי למסקנה כי חוק השיוויון לא הופר על ידי הנתבעת ובוודאי שלא הופר באופן המצדיק העתרות לבקשת התובע לאכיפה ו/או לפיצוי גבוה משפסקתי בסעיף 21 לעיל, שכן בסופו של דבר פעלה הנתבעת בהתאם לנדרש בסעיף 8(ה) לחוק זה ולכן משהתברר כי אין תפקיד חלופי מתאים לתובע וכי אין התאמות שניתן לבצע שאינן בבחינת נטל כבד מידי הרי שברור שאין להורות לה להחזיר את התובע לעבודה.

הוצאות משפט בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי וגם בשל טענות הנתבעת, בהן מצאתי ממש, אשר לדרך הדיונית בה הלך התובע, שקלתי להטיל עליו הוצאות משפט אך בסופו של דבר החלטתי ולא בלי התלבטות ובעיקר בשים לב לטענת בא כוחו שהתובע עדיין לא מצא עבודה מאז פוטר, שכל צד יישא בהוצאותיו.

לפנינו תביעת התובע לקבלת סכום (קרן) של 359,077 ₪ (בצרוף פצויי הלנת פצויי פיטורים והפרשי ריבית והצמדה כחוק) מהנתבעת וזאת בגין זכויות המגיעות לו, לטענתו, בקשר לתקופת עבודתו אצלה במאפיה ובקשר לאופן סיומה.

באשר לנטל ההוכחה הרחיב בית הדין הארצי בפסק דין עדכני בעיניין 38313-03-18 איל''ן איגוד ישראלי לילדים נפגעים - מיכאל מוחדינוב (פורסם בנבו, 01.06.2020), עת קבע, בין היתר, כך: "יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג בהתאם להוראות המקור הנורמאטיבי - הסכם קבוצי או צו הרחבה.  כך שעל עובד התובע דמי חגים מוטל נטל ראשוני לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג המקנה לו זכאות לדמי חגים. כך שהחג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים, או שנפל ביום שבת, פירוט האם מדובר בימי חג בהם לא עבד, ואם כן – מהם, ואם מדובר בימי חג בהם עבד - מהם.

ומן הכלל אל הפרט - ענייננו ניכנס לגדרי המקרה הרביעי המוביל לדחיית התביעה לתשלום שעות נוספות וזאת מחמת העובדה, שגירסת התובע בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה שכן התובע טען כי עבד בהקף משרה מלא וכן עבד שעות נוספות למכביר ועד שעתיים ביום, אלא שבמסגרת בירור התובענה עלה כי התובע עבד מרבית מתקופת העסקתו, החל משנת 2012 ועד 2018 בעבודה נוספת בהקף משרה מלא ואף קיבל לעיתים תשלום עבור שעות נוספות.

אשר לקזוז דמי הבראה ששולמו, לטענת הנתבעת, ביתר - מקום בו קבענו כי אין לקבל את המפורט בתלושי השכר, הרי שממילא מתאיין הצורך לידון בתשלום דמי הבראה ביתר והטענה נדחית.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

...

לנוכח כל האמור לעיל, טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת נדחות.

סוף דבר- משקיבלנו את התביעה בחלקה ומשדחינו את טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 15,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- למרות שקיבלנו חלק מהתביעה החלטנו שלא לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט התובע ובשכר טרחת עורך דינו וזאת מהטעמים הבאים: הדרך המתחמקת בה בחר התובע להשיב על כל השאלות שהתייחסו לעבודתו הנוספת ואשר היו רלוונטיות לתביעתו לגמול בגין שעות נוספות.

בשולי פסק הדין נכתב, כי "ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער". ביום 14.10.2021 הגישה דינאמיקה ערעור על פסק הדין (ע"ע 36041-10-21; להלן – ערעור דינאמיקה), במסגרתו ערערה על רכיבים אלה של פסק הדין: קביעת בית הדין "בדבר צרופם של כל יורשי המנוח כצד להליך במסגרת פסק הדין", הגם שלא צוינו כצד פורמלי לתביעה; חיובה של דינאמיקה בתשלום דמי ההבראה, ושיעורם.

כך, בעוד שבערעור דינאמיקה משיגה האחרונה על צירוף כלל יורשי המנוח כתובעים נוספים "ועל כך שלא נדחתה התביעה נגד המערער 1, עיזבון המנוח", הרי שהערעור שהגישו המשיבים הנו, בין היתר, על הסכומים שנפסקו לזכות היורשים ברכיבים שונים ועל דחיית התביעה ככל שהיא נוגעת לרכיב השעות הנוספות.

על כן "לא היה מקום לאפשר הארכת מועד להגשת ערעור בסוגיה זו בהסתמך על הכלל של הליך תלוי ועומד". בתגובה, חזרו המשיבים על טענותיהם כפי שהועלו בתגובתם לבקשת דינאמיקה למחיקת העירעור: המשיבים טענו כי פסק הדין כלל לא הומצא לכתובת הדוא"ל של בא כוחם; צפייה באתר נט המשפט היא חריג לכלל ההמצאה; מדובר באיחור בן ימים בודדים גם לשיטתה של דינאמיקה; המשיבים ציינו בתגובתם לבקשה למחיקת העירעור כי "מבוקשת הארכת המועד כטענה חלופית"; המנעות דינאמיקה מלציין את העובדה שהגישה ערעור מהוה חוסר תום לב ומכל מקום מאיינת את הטענה בדבר פגיעה בעיקרון סופיות הדיון; סכויי העירעור גבוהים.

כמו כן, דינאמיקה חזרה וציינה כי "המשיבים מעולם לא הגישו בקשה מטעמם להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי" ולא בכדי אינם מפנים לסעיף ספציפי בתגובתם האומר כן. דינאמיקה אף הצביעה על כך כי איחור בן עשרה ימים בהגשת ערעור איננו ערעור של "ימים בודדים" כלשון המשיבים, וכי ערעורה סב דוקא על אותן סוגיות שלא נכללו בעירעור המשיבים, כך שאין מדובר בערעורים שבאותו נושא "במובן הצר", וביתר שאת טענה זו נכונה ביחס לערעור המשיבה 2, שזכאותה לפצויי פיטורים כלל אינה במחלוקת.

...

ראשית, אין בידינו לקבל את טענת דינמיקה כאילו המשיבים לא הגישו בקשה חלופית להארכת מועד.

כללו של דבר: בהינתן הליך תלוי ועומד בעל זיקה לערעור שהוגש על ידי המשיבים, ובהינתן שערעור המשיבים מעלה טענות הראויות לבחינת ערכאת הערעור, לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתה של הרשמת אשר קבעה כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור המשיבים.

סוף דבר הערעור נדחה.

מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף זה, אני מסכים/ה מראש שאם אגיש תביעה נגד הבנק ו/או חברת "המומחים להטבות עובדים בנפיט בע"מ ו/או חברת "המרכז לתיכנון כלכלי מיתקדם" של הראל ו/או מי מטעמם לקבלת תשלום אחר או נוסף מעבר למשולם לי על פי הסכם זה, או לקבלת זכות נוספת כלשהי, כי אז אחזיר לבנק מיידית עם הגשת התביעה את מלוא הסכום העודף מעל סכום פצויי הפיטורים הרגילים, כאמור בסעיף 3.3 להסכם זה, כולל הפרישי הצמדה וריבית חוקית עד יום החזר התשלום לבנק".

ראו והשוו שני פסקי דין שניתנו על ידי מותב בראשות כב' השופטת אירית הרמל: סע"ש (תל אביב-יפו) 43078-01-19 רחל קמרון - בנק דיסקונט לישראל בע"מ - הנהלה ראשית (19.3.19), שם נדחתה תביעת התובעת נגד הבנק ונקבע כי היא חתמה על הסכם פרישה מוקדמת בתנאים עודפים לאחר שניהלה משא ומתן עם הבנק.

העירעור על פסק הדין נדחה בהסכמת הצדדים (תיק ע"ע 15622-04-19).

ואולם, המשיב לא הוכיח עילת כפייה שהייתה בה כדי לאיין את סעיף הויתור שבהסכם הפרישה.

...

דין יתר טענות המשיב להידחות.

לסיכום הבקשה לסילוק על הסף של התביעה בשל מניעות וויתור מתקבלת.

דין התביעה להידחות.

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 13942-05-23 ניתן ביום 01 אפריל 2024 משה קריאו המערער אבי פנחס סוכנות לביטוח בע"מ המשיבה לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק, השופט אילן סופר נציג ציבור (עובדים) מר שמואל ויסמן, נציג ציבור (מעסיקים) מר אברהם הוכמן בשם המערער – עו"ד אליעזר רואס, עו"ד אסף אמון בשם המשיבה – עו"ד נדב קגן פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (סגנית הנשיאה רוית צדיק ונציגת הציבור גב' שלומית לוי; סע"ש 5088-06-20; סע"ש 46423-09-20).

בפסק הדין מושא העירעור נתקבלה חלקית תביעתו של המערער ברכיבי פדיון חופשה, הפרישי דמי חופשה, שכר עבודה, פיצוי בגין שימוע שלא כדין, הפרישי חלף הודעה מוקדמת והשלמת פצויי פיטורים.

לטענתו, אי פסיקת הוצאות בשיעור הולם בשל דחיית תביעת המשיבה מאיינת למעשה את זכייתו של המערער.

...

אשר לדעתנו: אמנם הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הקשור לפסיקת הוצאות, אולם במקרה זה מצאנו כי יש מקום לחרוג מהכלל בהקשר להוצאות בקשר לדחיית תביעת המשיבה.

ההתמודדות עם התביעה דרשה מהמערער להתייחס לראיות ולטענות רבות בהיקפים חריגים יחסית, ולכך מטבע הדברים הייתה השלכה על ההוצאות שנגרמו לו. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי עת נמצא בסופו של יום כי תביעה בסכום גבוה באופן חריג שהוגשה נגד עובד נדחית כולה, יש מקום לחייב את המעסיק בהוצאות משמעותיות, הן כדי לשקף את עלות ההתדיינות והן כדי לשקף את מורת הרוח מהגשת תביעה שהתברר כי לא נתמכה בראיות המבססות אותה.

בענייננו, בהתחשב במכלול הנסיבות, אנו סבורים כי יש להעמיד את סכום ההוצאות בבית הדין האזורי על 35,000 ש"ח, שעיקרו בגין דחיית תביעת המשיבה, ועל כן על המשיבה לשלם למערער סכום נוסף ברכיב ההוצאות בסך של 22,000 ש"ח. סוף דבר – הערעור מתקבל חלקית ואנו קובעים כי יש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות ההתדיינות בבית הדין האזורי בסך של 35,000 ש"ח, וזאת חלף סכום ההוצאות שנפסק.