ערעור על פסק דין דחיית תביעת פינוי חנות

התובעים אף החזיקו בדמי מפתח בחנות צלום בתל אביב (להלן- החנות או העסק), ואולם העסק לא צלח והחל ליצבור הפסדים וחובות, מתוך שכך נמכר העסק במהלך שנת 2010.

"(הדגשה שלי – צ.ו; שם סע' 11 לפסק הדין) על פסק הדין בתביעת הפינוי הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז (ע"א 50496-08-15) ובפסק דין שניתן ביום 2.3.16 נקבע בהסכמת הצדדים כי העירעור ידחה ואולם תוקפו של פסק הדין יהיה בכפוף לקביעות שיקבעו בתובענה דנן.

...

אחר שהעמדנו את שווי הדירה נכון למועד חתימת הסכם המכר שטרק – פחר על 1.5 מיליון ₪ יש לקזז מסך זה את התשלומים שהוכח שהתובעים קבלו בגינה בסופו של דבר, כך המשכנתא שרבצה לשכמם בסך 201,500 ₪ נפרעה וכך הודו בקיומו של חוב כספי כלפי פחר בשיעור של 100,000 ₪ (ראו סע' 5 למכתב ב"כ התובעים לנתבעים מיום 30.3.15 – מוצג נ/9).

הנזק של הדרשות לתשלום שכר דירה הוא חלק בלתי נפרד מהנזק של אובדן דירתם של התובעים או תמורתה (וראו לעניין זה, כדוגמה - עא 2625/02 סילביו נחום, עו"ד נ' רחל דורנבאום , (2004)) לפיכך אני מקבל טענתם באשר לרכיב זה. אינני מקבל את טענת התובעים לפיה יש לחייב את הנתבעים 5-6 , עו"ד אלטוחי ושקר, גם בפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר שטרק – פחר בגין הפרתו.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעים 1,2 (סונינו), והנתבעת 7 (עו"ד צור) – נדחית.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 36565-12-20 ****י ואח' נ' דנון לפני כבוד השופטת מיכל נד"ב, אב"ד כבוד השופטת חנה קיציס כבוד השופט רמי חיימוביץ המערערים 1. עמוס ****י 2. שאול ****י 3. סמדר ****י ע"י ב"כ עו"ד נאוה מורי ועו"ד אורית גלעד המשיב אריה דנון ע"י ב"כ עו"ד שי עקרבי פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט מ' כפיר) מיום 1.11.2020 בת"א 63162-02-18.

בפסק הדין נקבע כי אביו המנוח של המשיב, והמשיב כממשיכו, הם דיירים מוגנים ועל כן נדחתה תביעת הפינוי שהגישו המערערים.

המערערים עתרו להורות למשיב לפנות את החנות ולהשיב למערערים את החזקה בה. רקע חקיקתי טרם נפנה לפסק דינו של בית-המשפט קמה, אשר דחה את התביעה, ועל מנת להבהיר את המחלוקת, את טענות הצדדים ואת ההכרעה, נפנה להוראות החוק הרלבנטיות.

...

בסעיף 2 בחוק זה נקבע כי "מושכר שחל עליו סעיף 2 לחוק תשי"ג (חוק בניינים חדשים 1953- הערה שלנו) או סעיף 1 לחוק תשט"ו (חוק בנינים חדשים 1955- הערה שלנו) , הכל לפי הענין, ובתום עשר שנים מיום השכרתו לראשונה החזיק בו דייר על פי חוזה שכירות שנעשה לפני תחילת חוק זה, יוסיף אותו סעיף לחול עליו כאילו לא נתקבל חוק זה". לשלמות התמונה נציין כי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") מתייחס בסעיף 14(ב) לתקופות שקדמו לחוק וקובע כי: "נכס בבנין או בתוספת בנין שנמצא בידי דייר בתשכ"ח באחת הנסיבות המנויות להלן, וערב תשכ"ח לא חל חוק זה על שכירותו מפני שהנסיבה פורשה בחוזה השכירות - לא יחול חוק זה על שכירותו לאחר שתמה תקופת השכירות לפי החוזה אלא אם נקבע בחוזה השכירות שנעשה לפני תשכ"ח, או משתמע ממנו, כי חוק זה יחול עליה; ואלה הנסיבות: (1)   בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר י"ד בטבת תשי"ג (1 בינואר 1953) והנכס הושכר לראשונה אחרי י"ז באלול תשי"ג (28 באוגוסט 1953) (להלן - תשי"ג); (2)   בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר כ"ז באדר ב' תשי"ד (1 באפריל 1954) והנכס הושכר לראשונה אחרי ט' באדר תשט"ו (3 במרס 1955)" תמצית טענות הצדדים בבית משפט קמא המערערים טענו כי רצף החוקים, כמפורט לעיל, מביא למסקנה שהחנות הושכרה לאורך השנים בדיירות חופשית.

עיינו בהסכם השכירות ולא מצאנו בו הוראה מפורשת בה מוותרים הצדדים על דיני הגנת הדייר.

על כן המסקנה היא שבמועדים הרלוונטים שני הצדדים ראו במנוח ובבנו שבא אחריו - דייר מוגן.

לאור האמור הערעור נדחה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9772-05-21 קפואה ואח' נ' קובו תיק חצוני: לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ מערערים 1. אסתר קפואה 2. עפרה קפואה מלצר 3. אודליה דוד 4. סוזי בים 5. יוסף קפואה ע"י ב"כ עו"ד אהרן לירז משיב רחמים קובו ע"י ב"כ עו"ד אורלי ברכה פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב מיום 01.03.2021 בתא 50692-04-19 (כבוד השופט עמית יריב) לפיו נדחתה תביעת הפינוי נגד המשיב, אף התביעה לחייבו במתן חשבונות, תוך חיוב המערערים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. המנוח אליעזר קפואה (להלן: "קפואה"), שאלמנתו וילדיו הם המערערים, היה הבעלים של 5/24 חלקים במבנה בשוק הפשפשים ביפו הידוע כחלקות 13 ו- 14 של גוש 7079, ובו 16 חנויות לרבות חנות מספר 4 המורכבת משתי חנויות, יציע ומחסן (להלן: "החנות"), נושא העירעור, שהושכרה בשנים 1959 ו- 1960 על ידי רשות הפיתוח למנוח משה קובו ז"ל (להלן: "קובו") לשימוש כנגריה.

...

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

על מנת להכריע בבקשה, אין מנוס מסקירת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים עד כה. ההליך בת"א 33473-01-18 (להלן גם: "ההליך הראשון") המשיבים, שהם אחים, הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ת"א 33473-01-18, תביעה למתן פסק דין המצהיר עליהם כבעלי הזכויות בחנות.

ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון במסגרת ע"א 7572/19 נדחה לאחר שהמשיבים חזרו בהם מערעורם.

ההליך בת"א 14815-09-22 (להלן גם: "ההליך השני") בתביעה שהגישו המשיבים בבית משפט השלום בחיפה בת"א 14815-09-22 הם עתרו למתן צו שיצהיר כי המבקשת אינה זכאית לפנותם מהחנות וכי הם זכאים להמשיך ולהחזיק בה. עוד תבעו המשיבים את דמי השכירות שהועברו על ידי שוכרי החנות למבקשת החל מראשית שנת 2020.

...

על מנת להכריע בבקשה, אין מנוס מסקירת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים עד כה. ההליך בת"א 33473-01-18 (להלן גם: "ההליך הראשון") המשיבים, שהם אחים, הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ת"א 33473-01-18, תביעה למתן פסק דין המצהיר עליהם כבעלי הזכויות בחנות.

סיכומו של דבר, לו דעתי תישמע היינו מורים על דחיית הבקשה וחיוב המבקשת בהוצאות המשיבים בסך 6,000 ₪.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 6,000 ₪ וזאת תוך 30 ימים אחרת יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בנצרת ביום 6.6.2023 בת"א 22238-12-19 כב' השופטת עינב גולומב ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת מיכל ברלינר לוי) מיום 6.6.23, בו נדחתה תביעת פינוי שהגישו המערערים.

זאת ועוד, המושכר בעניינינו איננו משמש בפני עצמו כבית העסק של המשיב, אלא הוא משמש כמחסן בלבד, בעוד מכירות העסק מבוצעות בנכס אחר בו מחזיק המשיב ומשמש כחנות.

...

בנימוקיו שם הפנה בימ"ש קמא לסעיפים בתצהירי הנתבעים בהם נאמר כי העברת העסק מהאב לנכד נעשתה על מנת שיפרנס את משפחתו ואת הסב וכי העסק משמש אותם לקיומם, וכן לאמירתו של המשיב בעדותו כי "אנחנו חיים אני אמא שלי ואבא ואשתי ו 3 ילדים ואוכלים מהעסק הזה שאתה אומר עליו". סבורני כי מסקנה זו יש קושי לקבל, בהיעדר תשתית ראייתית נדרשת ומספקת לביסוסה.

בנסיבות אלה, המסקנה היא כי למעט אמירות כוללניות מצד המשיב ואביו בעדויותיהם ביחס לנקודה שבמחלוקת, לא הובאו ראיות של ממש להוכחת הטענה.

המסקנה היא כי לא הוכח כי המושכר נשוא דיוננו, המשמש בגדר מחסן, דרוש לקיומו של המשיב, וכי בשל כך יש להכיר בו כדייר מוגן "בגלגול שלישי" בנכס זה. אשר לטענות המשיב לסעד מן הצדק, הרי שנוכח המסקנה כי אין מדובר בדייר מוגן לפי החוק, אין מקום לדון בעניין זה. הערעור מתקבל אפוא, ומתקבלת תביעת הפינוי.