ערעור על פסק דין בתובענה ייצוגית בדבר הפרשות לפנסיה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע (סגן הנשיאה (כתוארו אז) אילן סופר ונציגי הציבור מר רוני חכמון ומר אשר רפפורט; סע"ש 42040-01-15), במסגרתו נדחתה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית בעילה של אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה.

יום טרם המועד שנקבע לדיון ההוכחות הגיש המערער את בקשתו לאישור תביעתו, ברכיב של אי הפקדה לפנסיה, כתובענה ייצוגית.

בית הדין האיזורי שקל את האפשרות להחליף את התובע המייצג, ודחה אפשרות זו משני טעמים: ראשית, ובשים לב לתוצאת בחינת התנאים שבסעיף 8 לעיל, נוכח "העידר שאלות מהותיות של עובדה ומשפט שמשותפות לכלל חברי הקבוצה, נוכח השונות בין חברי הקבוצה, חוסר הבהירות לגבי ההסכמים החלים עליהם". שנית, "ללא קשר לסיבה מדוע ההסכם (הסכם הפשרה - תוספת שלנו) לא יצא אל הפועל, ועל אף שלכאורה האמור בהסכם מבסס את הבקשה דנן, דוקא משום שבפועל לפי הנטען בהסכם הוא שהתקיים תשלום סדיר של הפרשות הפנסיה למרבית העובדים, ספק אם הדרך הנכונה של בירור מה המגיע לעובדים אם בכלל, הוא על ידי תובענה ייצוגית". מטעמים אלה נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, והמערער חויב בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

  עתירה שהוגשה על פסק דין זה נדחתה, תוך שנאמר בפסק הדין כך (בג"צ 62/13 תורג'מן נ' בית הדין הארצי לעבודה (28.1.13, ההדגשות שלנו): "החלפת תובע בהתאם למנגנון האמור אינה עניין טכני-פורמלי גרידא, ואין תובע יכול להגיש תביעה בעלמא - כשבעת הגשתה הוא יודע, או היה יכול לדעת, שלא עומדת לו עילת תביעה - מתוך ציפייה שבית המשפט יאפשר לו בנקל להעמיד מחליף תחתיו. החלפת תובע היא אפשרות שבית המשפט ישקול, כאמור, רק במקרים בהם הבקשה לאישור תביעה כייצוגית נשענת על תשתית ראייתית ומשפטית מבוססת כדבעי, ושרק בשל נסיבות שלא ניתן היה לצפותן מראש באופן סביר, התברר כי אין בידי התובע המקורי עילה אישית. לא כך בעניינינו: התשתית הראייתית שביסוד הבקשה אינה מבוססת כלל, וניתן היה לעמוד מבעוד מועד, וללא כל קושי, על כך שלעותר אין עילת תביעה אישית". ברוח זו נאמר גם ברע"א 3431/15 יוטרייד פרמיום בע"מ נ' יושרה - עמותה לקידום היושרה בשוק ההון‏ (16.7.15, ההדגשות שלנו): "המנגנון להחלפת תובע ייצוגי הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק תובענות ייצוגיות נועד בעקרו כדי לשמר בקשה אשר עומדת בכל התנאים הקבועים בסעיף 8(א) וזאת על מנת לייעל את המשך הדיון בתובענה הייצוגית שנמצאה ראויה לבירור, כאמור. ואולם, השמוש במנגנון זה ייעשה רק במקרים שבהם לא ניתן היה לצפות מראש כי אין בידי התובע המקורי עילת תביעה אישית (ראו והשוו, בג"ץ 62/13 תורג'מן נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפיסקה 9 (‏28.1.2013); ועניין שופרסל, בפיסקה 9(א)). לעומת זאת, אין מקום להפעלתו באופן הנותן יד להתנהלות בלתי הולמת של מי אשר היה מודע כבר בעת הגשת בקשת האישור כי הוא אינו כשיר להגישה על פי תנאי החוק, וכזה הוא המקרה בעניינינו". כן ראו את ע"ע (ארצי) 7229-05-12 ענבל-קימל בתיה - מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכח אדם בע"מ (4.3.15; וראו עתירה לבג"צ אשר היתמקדה בטעם נוסף לדחייה באותו מקרה - בג"צ 3025/15 ‏בתיה ענבר קימל נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.4.16)).

נוכח מסקנותינו לעיל לפיהן המערער אינו בעל עילת תביעה אישית ואין הצדקה בנסיבות העניין להורות על החלפת תובע מייצג - אין צורך כי נכנס לבחינת השאלה אם מתקיימים תנאיו של סעיף 8 לחוק, ובכלל זאת האם קיימות בנסיבות העניין שאלות של משפט ועובדה המשותפות לכלל חברי הקבוצה; האם די לצורך כך בהודאת החברה במסגרת הסכם הפשרה שאוזכר לעיל בדבר הפרתן החלקית של חובותיה הפנסיוניות; והאם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה להכרעה.

...

טענת המערער בערעור, בתמצית, היא כי בקשתו אינה נעדרת עילה אישית, ולחלופין פגם זה ניתן לריפוי באמצעות החלפת התובע המייצג, ולכן לא היה מקום לדחות את הבקשה מטעם זה. לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בכל חומר התיק, שוכנענו כי אין לקבל את טענת המערער על שני פניה.

לטעמנו, בנסיבות המיוחדות של המקרה, בהתחשב בתפקידו הניהולי של המערער בחברה, ובהתחשב בנוסחם הברור של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה באשר לסוגי העובדים עליהם הם חלים - עסקינן במקרה מובהק בו כבר בעת הגשת הבקשה ניתן היה להעריך כי ההסדרים הענפיים אינם חלים על המערער נוכח היותו נושא בתפקיד ניהולי.

עוד סבורים אנו - ברוח האמור בבג"צ 62/13 הנ"ל - כי בעת הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית המערער ידע או למצער היה עליו לדעת כי המקור הנורמטיבי לביסוס זכאותו לפנסיה אינו ההסדרים הענפיים, אלא צו ההרחבה הכללי.

סוף דבר - נוכח כל האמור, דין הערעור להידחות, והמערער ישלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

השופטת חני אופק גנדלר לפנינו[footnoteRef:1] ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב- יפו (סגנית הנשיאה הדס יהלום ונציגי הציבור מר משה כהנא ומר משה ענב; ס"ע 9403/08) בגדריו קיבל בית הדין את התביעה הייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 (להלן: החוק) שהגיש פרץ מאיר (להלן: התובע הייצוגי או העובד) כנגד רשף ביטחון (1993) בע"מ (להלן: החברה או המעסיקה) בעילה של אי ביצוע הפרשות לפנסיה לעובדיה.

מכאן נפנה לבחון את טענות הצדדים בערעורים השונים, ותחילה נידרש לטענת המעסיקה וההסתדרות – שנטענה גם במסגרת הערעורים שלפנינו על פסק הדין בתובענה הייצוגית גופה - כי יש לתת בנסיבות העניין בכורה לאכיפה הקיבוצית.

שנית, נזכיר את הערתינו המקדימה בדבר מיעוט המקרים יחסית בהם נסתיימה התובענה הייצוגית בפסק דין, שאינו על דרך פשרה או הסתלקות.

...

ההסתדרות הצטרפה לטענות המעסיקה, והוסיפה וטענה כי נוכח התפתחות ההלכה בנוגע לניהול תובענות ייצוגיות בתחום השמירה – לרבות בהקשר לסעיף 10(3) לתוספת השנייה - דין התובענה הייצוגית להידחות.

אשר לגמול לתובע הייצוגי הרי שבכך לא מצאנו עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין קמא.

גם בענין גובה ההוצאות שנפסק לב"כ הקבוצה לא מצאנו עילה להתערב.

ההוצאות תופקדנה בחשבון נאמנות ייעודי שיפתח ב"כ החברה על שמו למטרה זו. (ה) סוף דבר הערעורים מתקבלים בחלקם, וזאת כמפורט להלן: תאומץ שיטת פיצוי אינדיבידואלית, שאינה פיצוי כולל, כשהסכום הכללי שהמעסיקה נדרשת, לעת הזו, להעמיד לשם ביצוע פסק הדין הינו 5,320,000 ש"ח. נחדד כי המדובר בסכום ראשוני, אשר ניתן להעלותו אם יעלה הצורך והיתרה שתיוותר ממנו תוחזר לידי המעסיקה.

התיק שלפנינו מיתנהל זמן רב ועבר הליכים רבים, לרבות הליכי ערעור על החלטות ביניים בבית הדין הארצי.

עקרי הסדר הפשרה המתוקן המוצע הנם כדלקמן: חברי הקבוצה כהגדרתם בהסדר הפשרה, הם: "כל העובדים שהועסקו בחברה בין המועדים 6.5.09 ועד 17.10.12 ובתקופה האמורה או בחלקה היו בעלי ותק של שישה חודשים ומעלה בחברה, אשר לא חתמו על כתבי ויתור ו/או ניתן בעיניינם פסק דין". עוד צויין כי לעניין העברת כספים ישירות לקרן הפנסיה – כל חבר בקבוצה אשר עדיין מועסק בחברה ו/או לא ניתן לו מכתב שיחרור לקופות במועד סיום העסקתו, וקיים לו הסדר פנסיוני ואחוזי ההפרשות לרכיב התגמולים היו נמוכים מ-6%.

עם זאת, במהלך 2016, בתיקון 10 לחוק תובענות ייצוגיות נקבע בהוראת סעיף 23(ד) כי: "בית המשפט רשאי לקבוע כי תשלום שכר הטירחה לבא כוח המייצג יהיה מותנה, כולו או חלקו, במימוש פסק הדין ובהשלמת ביצועו". עיון בהסכם הפשרה המתוקן מעלה כי הצדדים שינו את אופן ביצוע תשלום הרכיב העקרי של שכר הטירחה באופן ש50% ממנו ישולם לאחר ביצוע התשלום, כמצוטט: "....ג. גמול ניהול ההליך ומעקב ביצוע אחר יישום ההסכם בגובה 60,000 ₪. ד. הסכומים בסעיפים א-ב ישולמו 30 יום לאחר אישור הסדר הפשרה על ידי בית הדין. ה. הסכום האמור בסעיף ג' ישולם באופן הבא: 50% מהסכום ישולם תוך 45 יום מאישור הסדר הפשרה , 50% הנותרים ישולמו תוך 30 ימים ממועד ביצוע התשלום . לסכומים יתוסף מע"מ". לאחר שבחנו את הדברים שוכנענו כי נוכח השינוי שנעשה במנגנון שכר הטירחה בהסכם הפשרה המתוקן, ונוכח מכלול פעילותו של ב"כ המייצג ושלל פעולותיו במסגרת תיק זה שהתמשך במשך שנים כה רבות, שכלל גם ניהול הליכי ערעור מרובים, ובשים לב לתרומתם לקידום עניינם של חברי הקבוצה במסגרת ההליך ומאמציהם בכל הליך המו"מ שנוהל תקופה ממושכת, ועל מנת שלא להותיר את ב"כ הקבוצה לעת הזו ללא שכר טירחה כלל עד לחלוקת הכספים לעובדי המשיבה, מצאנו כי שכר הטירחה הנו סביר והוגן בנסיבות העניין.

עם זאת , שוכנענו כי יש ממש בכל הנוגע לטענת היועמ"ש לפיה הפקדה לפנסיה היא זכות קוגנטית שלא ניתן לגרוע ממנה או לוותר עליה.

...

עם זאת, במהלך 2016, בתיקון 10 לחוק תובענות ייצוגיות נקבע בהוראת סעיף 23(ד) כי: "בית המשפט רשאי לקבוע כי תשלום שכר הטרחה לבא כוח המייצג יהיה מותנה, כולו או חלקו, במימוש פסק הדין ובהשלמת ביצועו". עיון בהסכם הפשרה המתוקן מעלה כי הצדדים שינו את אופן ביצוע תשלום הרכיב העיקרי של שכר הטרחה באופן ש50% ממנו ישולם לאחר ביצוע התשלום, כמצוטט: "....ג. גמול ניהול ההליך ומעקב ביצוע אחר יישום ההסכם בגובה 60,000 ₪. ד. הסכומים בסעיפים א-ב ישולמו 30 יום לאחר אישור הסדר הפשרה על ידי בית הדין. ה. הסכום האמור בסעיף ג' ישולם באופן הבא: 50% מהסכום ישולם תוך 45 יום מאישור הסדר הפשרה , 50% הנותרים ישולמו תוך 30 ימים ממועד ביצוע התשלום . לסכומים יתווסף מע"מ". לאחר שבחנו את הדברים שוכנענו כי נוכח השינוי שנעשה במנגנון שכר הטרחה בהסכם הפשרה המתוקן, ונוכח מכלול פעילותו של ב"כ המייצג ושלל פעולותיו במסגרת תיק זה שהתמשך במשך שנים כה רבות, שכלל גם ניהול הליכי ערעור מרובים, ובשים לב לתרומתם לקידום עניינם של חברי הקבוצה במסגרת ההליך ומאמציהם בכל הליך המו"מ שנוהל תקופה ממושכת, ועל מנת שלא להותיר את ב"כ הקבוצה לעת הזו ללא שכר טרחה כלל עד לחלוקת הכספים לעובדי המשיבה, מצאנו כי שכר הטרחה הינו סביר והוגן בנסיבות העניין.

כמו כן מצאנו כי גמול התובע המייצג סביר והוגן בנסיבות העניין בהתחשב בהליכים שננקטו במסגרת ניהול התובענה דנן והתרומה של ההליך דנן לשיפור זכויותיהם של עובדי המשיבה.

עם זאת , שוכנענו כי יש ממש בכל הנוגע לטענת היועמ"ש לפיה הפקדה לפנסיה היא זכות קוגנטית שלא ניתן לגרוע ממנה או לוותר עליה.

בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, טענה המבקשת, כי המשיבה הפרישה לזכותה ולזכות יתר העובדים במפעל הפרשות לפנסיה רק לאחר תקופת ניסיון בת חצי שנה, וזאת למרות שלפי צו ההרחבה או ההסכם הקבוצי בתעשייה קיימת זכאות להפרשה בעבור כל עובד החל מהחודש הראשון להעסקתו.

עוד נקבע בפרשת טננבאום כי – "משאין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, משמע כי בית הדין רשאי, בבואו לפסוק את שכר הטירחה לבא כוח מייצג, להביא בחשבון גם את מכלול השיקולים הרגילים הנוהגים לגבי פסיקת הוצאות ושכר טירחת עורך דין, וביניהם גם את האכסניה שבה נוהל ההליך – מערכת בתי הדין לעבודה, ושיעור פסיקת ההוצאות הנוהג בה". בעניינינו, ב"כ הצדדים עמלו על הסדר, לפיו יופרשו לעובדי המשיבה הפרשות לפנסיה מהיום הראשון לעבודתם, מבלי שהדבר מהוה מעשה בית דין כלפי יתר חברי הקבוצה (עובדים לשעבר).

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלתו.

...

באשר לתפקידו של בית הדין, כבר נקבע כי כאשר מוגשת בקשת הסתלקות, יש לבחון מהם הנימוקים העומדים בבסיס הבקשה והאם יש בהם כדי להצדיק להיעתר לבקשה.

על כן, לאחר שבחנתי את כלל השיקולים שעלו בעניין טננבאום, ובשים לב לשלב בו מוגשת הבקשה, ומאחר והגמול המוסכם סביר והולם את מידת ההשקעה בעניין, הנני מאשר את הסכום המוסכם הן בגין גמול למבקשת והן בגין שכ"ט ב"כ המבקשת, אשר ישולמו בשלבים כפי שהוסכם בבקשה להסתלקות.

סוף דבר לסיכום, הריני מאשר את הסתלקות המבקשת מבקשת האישור ומורה על מחיקת בקשת האישור והתובענה.

בית הדין האיזורי, לאחר שמיעת ראיות, קבע בפסק דינו כי יש לדחות את הבקשה משני הנימוקים הבאים (סעיף 33 לפסק הדין, ההדגשות במקור): "ראשית – חלות המניעות הסטאטוטורית בדבר הגשת בקשת אישור תובענה ייצוגית, לאור קיומו של הסכם קבוצי (מיוחד, במקרה זה), וקיומו של ארגון עובדים פעיל אצל המעסיקה. כמו כן, הוכח כי ארגון העובדים הנו ארגון 'חי וקיים' שמבצע שלל פעילויות קיבוציות אל מול המעסיקה, עבור ובשביל עובדי המעסיקה;

באופן ספציפי פעל ארגון העובדים, בין סוף שנת 2017 לאמצע שנת 2018, לכך שלזכות המבקשים יבוצעו הפרשות פנסיוניות משכרם (סוגיה שאליה אף היתייחס בא-כוח המבקשים במסגרת מכתביו אל המעסיקה).

ברוח זו אף נאמר לאחרונה בעת"צ 40516-06-21 מיכל אריאלי נעים – מדינת ישראל (11.12.21) כי "ב"כ המערערת שם זרקור על זכות ספציפית לתקופה ספציפית אך לטעמנו לא ניתן להיתעלם, בעת בחינת יישומו של פרט 10(3), מהתמונה הכוללת. משכך, גם כאשר הטענה היא להפרת זכות קוגנטית, יש לבחון את מהות הזכות הנפגעת ועוצמת הפגיעה בה, אל מול מעורבות ארגון העובדים בקידום זכויות העובדים ואכיפתן - בכלל ובקשר לזכויות מהסוג הנתבע בפרט. מדובר ב"מקבילית כוחות" המאזנת בין התכלית המונחת ביסודו של חוק תובענות ייצוגיות, היינו קידום אכיפת זכויות, לבין ההכרה בחשיבות השמירה על כוחם של אירגוני העובדים - תוך הבנה כי תכליתם רב ממדית ואינה מכוונת רק לאכיפה של זכויות קיימות" (פיסקה 5, וההפניות שם, עתירה על פסק דין זה תלויה ועומדת (בג"ץ 1717/22)).

...

לאחר בחינת טענה זו החלטנו לקבלה שכן אין למעשה חולק שפניית המערערים היא שהובילה לחשיפת הניכוי שבוצע משכר העובדים, הפסקתו והשבת הניכוי לעובדים רבים.

בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות העובדה שהפרקטיקה נשוא התובענה לא מצאה ביטוי בתלושי השכר, החלטנו להעמיד את שכר טרחת עורך הדין על סך של 20,000 ₪.

סוף דבר – הערעור נדחה בעיקרו למעט בנוגע לשכר הטרחה והגמול למערערים כאמור בסעיף 12 לעיל.