ערעור על פסק דין בתביעת פיצויים בין בני זוג

]המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר: לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: י' שנלר, סג"נ (אב"ד), ד"ר ק' ורדי, סג"נ ו-ח' ברנר) ב-עמ"ש 17873-12-11 (להלן: ההליך בפני בית המשפט המחוזי), בגדריו נדחה חלקית והתקבל חלקית ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ט' סיון) ב-תמ"ש 35371-02-10 (להלן: ההליך בפני בית המשפט לעינייני מישפחה).

במסגרת הליך העירעור, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענותיה של האשה בדבר העדר סמכות עניינית ובדבר הקביעה כי סרובה לקבל גט מבן זוגה עולה כדי עוולה נזיקית, אך הפחית את שיעור הפצוי והעמידו על סך של 265,000 ש"ח. חברי, השופט מ' מזוז, הורה בשעתו על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד – עד להכרעה בעירעור.

ביני לביני, המבקשת הגישה עתירה נוספת לבג"ץ (וזאת מבלי לציין במסגרתה את העתירה הראשונה שהגישה) וכן כנגד הכרעתו הקודמת של בית הדין הרבני הגדול הנכבד בעירעור שהגישה בשעתו, וכן כנגד האישור שנתן נשיא בית הדין הרבני הגדול לפסק דין הנ"ל, המתיר למשיב לשאת אשה נוספת (ראו: בג"ץ 2917/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (17.06.2010)).

ככלל, הקוים המנחים שגובשו עם השנים לחלוקה בין תחומי הסמכות של בתי הדין הרבניים לבין תחומי הסמכות של הערכאות האזרחיות נקשרו לחלוקה בין שאלות על אודות תוקף הגירושין לבין שאלות אחרות הקשורות בגירושין בין בני זוג.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את העירעור של המבקשת בכל הנוגע להחלטות הדיוניות, אשר, לטענתה, גרמו ל"איון יומה", תוך שהוא חוזר על דברי בית המשפט לעינייני מישפחה הנכבד לפיהם: "כססמא כללית לכל צד מגיע יומו בבית המשפט, אולם (לא ל – תוספת שלי – ח"מ) צד שמחליט להשתמש בכך ככלי, כמו הנתבעת ותקצר היריעה והזמן כדי לפרט את דרכיה בניסיון לדחות את בירור התובענה" (ראו: פיסקה 53 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד).

...

מכאן שלתפיסתי מהסכום הכולל שנפסק לטובת המשיב (265,000 ש"ח) יש להפחית סך של 18,750 ש"ח ולהעמידו על סכום של 246,250 ש"ח. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את עיקר הבקשה למתן רשות ערעור ולהותיר את עיקר פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד על כנו, בכפוף לתיקון המפורט בפיסקה 43 שלעיל.

לפיכך אני סבור כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור בכללותה.

אני סבור אפוא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור במלואה.

מונחת לפניי תביעה כספית לפצוי בגין מכירת רכב התובעת על ידי הנתבע ללא הסכמתה.

לאחר דיון ולאחר שב"כ הנתבע "טען את מלוא טענותיו, המשפטיות והעובדתיות", ניתן על ידי בית המשפט פסק דין אשר קיבל את התביעה והעסקה בין בן הזוג לבין הנתבע נעשתה ללא ייפוי כוח כדין מצד התובעת ולנתבע אין כל זכות ברכב.

אינני מהוה ערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בפתח תקווה שהפך לחלוט והנתבע לא ערער עליו.

ודוק; העובדה שהתובעת ובן זוגה הם בני זוג (כיום נשואים) אין משמעות הדבר כי היא ערבה לכל פעולה שלו כלפי צד ג' ועל הנתבע להוכיח כי ניתנה הרשאה עבור העסקה המדוברת.

...

על כן, התביעה מתקבלת באופן שהנתבע ישלם לתובעת סך של 32,000 ₪ וכן 800 ₪ הוצאות משפט.

סך הכל ישלם הנתבע לתובעת 32800 ₪ תוך 30 יום מהיום.

הסכום ע"ס של 1500 ₪ יחולט לטובת התובעת, כך שהנתבע ישלם אך את היתרה.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת טלי מירום) שניתן במסגרת ת"ק 66926-05-22 + ת"ק 67027-05-22 ביום 01.09.22, ובמסגרתו נדחו תביעותיהם של המבקשים נגד המשיב, במסגרתן ביקשו לחייב את המשיב לפצותם מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בגין פירסום שפירסם המשיב בעמוד העיסקי של כל אחד משני המבקשים במנוע החיפוש "גוגל". בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), ולאחר שעיינתי בבקשת רשות העירעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

המבקשת טענה כי בסמוך לאחר פירסום פסק דין בית הדין הרבני בעיניין חלוקת הרכוש בין בני הזוג, במסגרתו התקבלו כל טענותיה של ד', ומתוך רצון לנקום במבקשת על שהנה מייצגת את ד' במסירות ובמקצועיות, פירסם המשיב את הבקורת השלילית בעמוד העיסקי של המבקשת, על ידי כך שדירג אותה בכוכב אחד מתוך חמישה, זאת ללא הסבר כתוב או מלל כלשהוא.

...

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת טלי מירום) שניתן במסגרת ת"ק 66926-05-22 + ת"ק 67027-05-22 ביום 01.09.22, ובמסגרתו נדחו תביעותיהם של המבקשים נגד המשיב, במסגרתן ביקשו לחייב את המשיב לפצותם מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסום שפרסם המשיב בעמוד העסקי של כל אחד משני המבקשים במנוע החיפוש "גוגל". בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

אמנם בענייננו אין מדובר בישיבה פומבית, אלא דיון שהתקיים מן הסתם בדלתיים סגורות, אך כפי שציין גם בימ"ש קמא, מכיוון שאין מדובר בפרסום המתייחס לתוכן הדיונים, אלא בדירוג כוכב בלבד, סבורני כי הגנה זו חלה גם בענייננו.

על כן, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית.

ערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין בתביעה האזרחית נמשך על ידה בהמלצת בית המשפט העליון, תוך שהובהר כי המשיבה שומרת על מלוא טענותיה מכח הסכם הגירושין כלפי הנאמן (ע"א 4279/20 אילנה יפה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (נבו 19.9.2022)).

זאת ועוד, נטען כי על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 החל על המשיבה נוכח מועד נישואיה לחייב, לא נוצר שתוף קינייני של בני הזוג בדירה, ולכל היותר למשיבה מעמד של נושה רגילה ביחס לנכסים הרשומים על שם החייב.

המשיבה טוענת כי סכום כתובתה, ללא תוספת פצויי כתובתה, אשר לקבלתו הייתה זכאית לולא חתמה על הסכם הגירושין, עומד על סך של 520,000 ₪ ועוד 200 זוז, וכי פצויי הגירושין עשויים היו לעמוד על סך של למעלה מ-100,000 ₪ לאור מסכת החיים המשותפים של בני הזוג.

המשיבה מבקשת להסתמך על פסק הדין בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 45125-03-15 עו"ד אביחי ורדי, נאמן לנכסי החייב תומר קאירי (בפשיטת רגל) נ' סימי קאירי (נבו 31.12.2020), במסגרתו נדחתה בקשת הנאמן להורות על ביטול הענקה לטובת בת זוגו של פושט רגל, נוכח תחולת החריג בסעיף 96(ג)(2) לפקודה.

...

נוכח המסקנה כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב בקבלת הזכויות בדירה, מתייתר הצורך לדון בקיומו של התנאי המצטבר הנוסף הנדרש לשם החלת החריג לפי סעיף 96(ג)(2) לפקודה- מתן תמורה בת ערך.

סיכומו של דבר, העברת זכויותיו של החייב בדירה למשיבה ולילדים היתה הענקה אסורה לכל דבר וענין, ומשכך יש להורות על ביטולה כמבוקש על ידי הנאמן.

סוף דבר אשר על כן, בקשת הנאמן מתקבלת.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 34216-12-22 אבו שקארה נ' אגונדה לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון המערער וואסים אבו שקארה המשיבה בולייב אגונדה ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת א' זכריה)

בתביעה נטען כי הסכום הנתבע הוא בסך של 195,000 ₪, הכולל בתוכו תביעת פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשם טוב בסך של 50,000 ₪.

המערער כשל מלהוכיח שהמשיבה נטלה חלק או הייתה צד למערכת העסקית או החוזית שהייתה בין המערער ובין בן זוגה, כלפיו כזכור ניתן פסק דין בהיעדר הגנה המקבל את מלוא התביעה.

...

ב"כ המשיבה טען כי דין הערעור להידחות משום ש: פסק הדין קמא נכון, צודק ומנומק וניתן במסגרת שיקול הדעת המסור לערכאה המבררת שאין להתערב בו, כאשר בפסק הדין נעשה ניתוח נכון של כל הראיות שהוצגו ושל כל טענות הצדדים.

אכן בפסק הדין נקבע שההקלטות של השיחות בין המערער למשיבה אינן מבססות בהכרח את המסקנה שהמשיבה הודתה בחיובים שעליה לפרוע ,הנובעים ממערכת עסקית שנקשרה בין המערער ובן זוגה, ואולם בד בבד נקבע כי טענות הצדדים מחייבות בירור עובדתי, ובוודאי שיש מקום לברר הטענה כי למרות שהמשיבה לא הייתה חלק מעסקו של בן זוגה, ולכן לא חבה בחובות העסק, היא נתנה למערער במפורש או מכללא הבטחה או מצג כי אם זה ייאות לסייע לבן הזוג על סמך היכרותם, היא תדאג להשיב למערער את שילווה לבן זוגה, לא מכוח היותה חלק מעסקו של בן זוגה אלא בשל מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין המערער והמשיבה, אשר רק בגינה הסכים זה לסייע לבן זוגה.

סיכום לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, וכך אני מורה.

לאור כל האמור לעיל, תשלם המשיבה למערער הוצאות ההליך בסך של 3,000 ₪.