רקע כללי
בפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 9/10/1937 אשר נפגע, כך על פי הנטען, בשתי תאונות דרכים: הראשונה מיום 12/7/09 בהיותו הולך רגל ביחס לרכב בו נהג אותה שעה הנתבע 1 ואשר היה מבוטח אצל הנתבעת 2, והתאונה השניה מיום 14/8/2012 בהיותו נוסע באוטובוס אשר בוטח אף הוא על ידי הנתבעת 2.
אף לא מי מהצדדים זימן את המומחים או מי מהם לחקירה על חוות דעתם ולא ביקשו לערער על ממצאיהן.
אדרבא, בחקירה הנגדית של התובע ובנו מצינו כי הדבר קשור בטבורו להידרדרות במצבו הרפואי בעקבות מחלת הסרטן בה לקה ואשר אובחנה אצל התובע בשנת 2014 (מחלת ה- CML).
עוד העלתה החקירה כי לתובע , שהנו קשיש בן 80.5 כיום, עבר רפואי עשיר הכולל ארוע מוחי, תאונות עבודה עת עבד בבנין עד לפרישתו לגימלאות.
עוד הוצע באותו המועד להסמיך את בית המשפט למתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים במטרה לחסוך הצורך בשמיעת ראיות בנסיבותיו של תיק זה. ברם, התובע סרב להצעה, כמו גם למתווה שהוצע לסיום לפי סעיף 4(ג) (ראה הודעת התובע מיום 14/3/18) ועמד איתן על ניהול המשפט עד תומו כפי שהודיע גם בפתח ישיבת ההוכחות.
...
מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה כי התובע כלל לא ביקש לזמן את המומחים או מי מהם לחקירה, במטרה לערער את ממצאיהם, שאז אכן היה טעם לניהול ושמיעת הראיות אף אם החקירה לא הייתה נושאת פרי מבחינת התובע, ובשים לב לעובדה כי בראיות שהוגשו מטעמו, לא היה כדי להעלות או להוריד דבר ביחס לתמונה העובדתית אשר הצטיירה עוד לפני החקירה הנגדית של התובע ובנו.
במצב דברים זה, באתי למסקנה כי הדין עם הנתבעת 1 וכי יש להשית על התובע את יתרת האגרה שתחול בגין שמיעת הראיות, הגם שהנתבעת 2 חוייבה בתשלום פיצויים לתובע.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע הוא זה שישא בהוצאות יתרת אגרה בשל עמידתו על שמיעת הראיות בתיק זה, שלב אשר בנקל יכל והיה צריך להתייתר.
