ערעור על פסק דין בתביעת לשון הרע בין פוליטיקאים

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 58120-06-14 זקס ואח' נ' בן אליעזר ואח' בפני כבוד השופט יונתן אברהם המערער/המשיב שכנגד גיא זקס, ת.ז. 038664546 ע"י ב"כ עו"ד יוסי נקר נ ג ד המשיבים/המערערים שכנגד 1. עופר בן אליעזר, ת.ז. 58233834 2. דוד שלמה גבריאלי, ת.ז. 54757497 3. יגאל הולצר, ת.ז. 55735922 4. עדי חיים, ת.ז. 057869463 5. קובי בניתה, ת.ז. 065571838 ע"י ב"כ עו"ד יובל אדלר - ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט שכיב סרחאן) אשר ניתן בתיק אזרחי 52023/08/10 ביום 15/05/2014 - פסק דין

לטענת המשיבים בפני בית משפט קמא, הוציא המבקש דיבתם רעה בכתבה זו. המערער עצמו בכתב הגנתו הכחיש טענה זו ואף טען להגנות העומדות לו לפי חוק איסור לשון הרע ובין היתר הגנת אמת בפירסום וכן הגנת תום הלב.

לטענתו, הכתבה הצביעה על מינהל לא תקין מצד המשיבים והדבר הוכח לרבות חוסר שקיפות של היתנהלות המשיבים וגם הוכחו קשרים בין בעלי הון לבין פוליטיקאים באשר לאמירה בכתבה שייתכן שיש קשר בין הון לשלטון.

עוד הלין המערער על שום שבית משפט קמא דחה, ללא דיון בטענותיו או נימוק עינייני, את טענתו כי עומדות למערער ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע לאחר שהוכיח כי נתקיימו תנאי סעיף 19 (2) כאמור לחוק הנ"ל שעה שדחה את טענתו של המערער לאור "מכלול נסיבות העניין". תשובת המשיבים לערעור המערער וערעורם שכנגד המשיבים בקשו לדחות את העירעור שהגיש המערער .

אשר לטענת המערער שכנגד 5, מוצא אני לציין כי בית משפט קמא, לפי פסק דינו, בחר לפסוק פיצוי ללא צורך בהוכחת נזק בהתאם לסעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), לכל יתר התובעים בתביעה שבפניו, למעט המערער שכנגד, וזאת בנימוק כי "שמם הטוב וכבודם של התובעים 1, 2, 3 ו- 4 נפגע מעצם פירסום לשון הרע, דבר שמצדיק פסיקת פיצויים סטאטוטוריים ללא הוכחת נזק" (ההדגשה בקוו שלי - י.א.).

...

אשר למערער שכנגד קבע בית משפט קמא בסעיף 53 לפסק דינו, כי כיוון שהלה בחר שלא להביא ראיות כלשהן מטעמו, הרי שדין תביעתו להידחות, שכן, יש בכך משום ויתור על תביעתו ועל הסעד שנתבע על ידו.

על אף האמור ובמישור העקרוני, סבורני שמקום בו קובע בית משפט אחריות לפרסום לשון הרע בעיקר על יסוד הפרסומים עצמם, ומגיע למסקנה כי ניתן על יסוד עוצמת הפגיעה לפסוק פיצוי לפי סעיף 7 א לחוק, היינו ללא הוכחת נזק, אין מתחייבת עדותו של כל אחד ואחד מן התובעים, ובלבד שעוצמת הפגיעה הנ"ל משתקפת גם כלפיו מתוך הפרסום עצמו או מתוך ראיות אחרות שהוצגו בפני בית המשפט.

סוף דבר הערעור העיקרי מתקבל.

תאריך הישיבה: ז' בסיון התשפ"ב (6.6.2022) בשם המערער: עו"ד יהונתן יוסף קלינגר בשם המשיב 1: עו"ד צבי זינגר ][]פסק-דין ][]השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 5.5.2020, בת"א 13358-01-17 (השופט מ' בר-עם), שבו התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב, והמערער חוייב לשלם לו פיצוי כספי בסך של 150,000 ₪.

לטענתו, הוא בסך הכל "איש ציבור פשוט אשר קם בבוקר לעבודתו בשירות הציבור ולא פוליטיקאי החושף עצמו מרצון לבקורת", ועל כן ביקורת נגדו איננה זוכה להגנה מוגברת, בדומה לזו שחלה על ביקורת נגד אנשי ציבור בדרגים בכירים.

...

"מכל המקובץ עולה ש[ברק] לא הוכיח כי [אלון] ביצע את המעשים הפסולים להם טען בפרסום; לא הצליח להוכיח את הבסיס לתכונות הגנאי שהטיח [באלון] ואת הבסיס להטלת הדופי בו – והוא אף רחוק מכך". כך דחה בית המשפט המחוזי גם את טענותיו של ברק להגנת תום הלב.

לטענתו, "חסד עשה בית המשפט [המחוזי] עם [ברק], על שחייבו בסכום נמוך בהרבה, מזה שהיה בו אולי להקל במשהו על הסבל הנורא, שסבלו המשיב ובני משפחתו, על לא עוול בכפם, על כך ש[אלון] פשוט עשה את עבודתו, כפי שנדרש ומצופה ממנו. לטעמנו, לאור כל מה שהוכח בבית משפט קמא, ראוי היה להשית על [ברק] חיוב גדול בהרבה לרבות כזה, שיכלול בחובו פיצויים עונשיים". משכך, הרי שמקל וחומר – אין מקום לקבל את הערעור, ולהפחית מגובה הפיצויים שנפסקו.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, ולאחר ששבתי לעיין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובנימוקיו, החלטתי כי נכון יהיה לאמץ אותו ככתבו וכלשונו – בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

עניינו של פסק הדין בפירסום שלטענת המערער היה בו משום הוצאת לשון הרע, ושעל פיו המערער – חקלאי בן 94 מהיישוב שדה תרומה, מחזיק בחלקת שדה אשר הנה עורלה.

לטענת המערער, מרגע הפירסום – חייו לא המשיכו להתנהל על מי מנוחות, ומאותו רגע ועד היום הוא "לעולם לא הפסיק להתעסק ולפנות לעשרות גורמי מימשל, רבנים, דיינים, פוליטיקאים, שרים וכו', כל זאת בכדי שהמשיבה תבין שהמעשה שעשתה הוא בלתי נסלח ושתתן את דינה לפני כבוד בתי המשפט שדלעיל" (עמ' 2 להודעת העירעור).

ביום 10.12.2012 דחה בית המשפט (כב' השופטת שאדן נאשף אבו אחמד) את התביעה תוך קבלת הטענה כי הפירסום נעשה בתום לב. על פסק דין הזה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 42385-01-13), אולם הוא נמחק בחודש ינואר 2013 לאחר שהמערער חזר בו מהערעור.

כך עולה גם מתקנה 25(א) לתקנות, הקובעת כי "תובע יכלול בכתב תביעה את מלוא הסעד שלטענתו הוא זכאי לו בשל עילת התביעה ולא יוכל להגיש תביעה בשל החלק שלא תבע". תקנה 25(א) נועדה איפוא להשתיק את התובע לא רק ביחס לאותן הטענות שהוא העלה במסגרת התביעה הראשונה ושנדונו בפסק הדין שהכריע בה, אלא גם ביחס לטענות שהתובע לא העלה בתביעה זו, אף שיכול היה לעשות כן. אני סבורה שיישום הכללים הללו מביא בעניינינו למסקנה שהמערער אכן מושתק מלהגיש את התביעה נושא העירעור, כיוון שהוא מיצה את העילה העומדת בבסיסה במסגרת התביעה בעפולה, שקדמה לה. כך, גם התביעה בעפולה עסקה ב"בפירסום שייחס לתובע חשד לאחיזה במטע ערלה (שפירותיהם אסורים למאכל) בחלקותיו של התובע, חשד שהביא לפסילת היבול ממטעי הזיתים שלו, ע"י הנתבעים, ואשר מהוה לשיטת התובע פירסום לשון הרע" (פסקה 1 לפסק הדין).

...

ביום 10.12.2012 דחה בית המשפט (כב' השופטת שאדן נאשף אבו אחמד) את התביעה תוך קבלת הטענה כי הפרסום נעשה בתום לב. על פסק דין הזה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 42385-01-13), אולם הוא נמחק בחודש ינואר 2013 לאחר שהמערער חזר בו מהערעור.

אני סבורה כי אף דינה של טענה זו להידחות.

כאמור, פסק דינו של בית המשפט קמא הניח – כפי שיש להניח בדיון בבקשה לסילוק על הסף - כי כל העובדות נושא כתב התביעה אותו הגיש המערער הן נכונות, והגיע למסקנה המשפטית אליה הוא הגיע לאור הנחה זו. השאלות האם הפרסום נושא התביעה היה נכון אם לאו והאם הוא גרם למערער לנזקים – אינן שאלות שבית המשפט קמא נדרש להן במסגרת פסק דינו, בו נקבע כי אף בהנחה שהתשובה לכל השאלות הללו היא כפי שנטען בכתב התביעה, עדיין יש לסלק את התביעה על הסף.

מכל הטעמים הללו, הערעור נדחה.

בשם המבקשת: עו"ד ליעד ורצהיזר בשם המשיב: עו"ד שחר אגמון ][]פסק-דין ]השופט נ' סולברג: בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 29.11.2022, בע"א 33654-05-22 (השופט א' שוורץ – סג"נ), שבגדרו היתקבל ערעור המשיב על פסק הדין של בית משפט השלום בפתח תקווה, מיום 23.3.2022, בת"א 24312-01-21 (השופטת נ' מימון שעשוע).

ומאידך גיסא, את היותו של זוהר "פוליטיקאי בכיר שנטל חלק משמעותי בשיח הצבורי החריף והעוקצני שהתפתח בקשר עם ההפגנות מול מעון ראש הממשלה בתקופת הקורונה", כאשר "נסיבות אלה הן שחשפו אותו לשיח ריאקציוני וחריף לא פחות של המחנה הנגדי"; כמו גם "את החשש מפני יצירת אפקט מצנן בשיח הצבורי אם יקבע פיצוי בסכום גבוה". אחר איזון בין השיקולים השונים, קבע בית המשפט המחוזי כי העמותה תשלם לזוהר פיצוי בסך של 10,000 ₪.

כלל דברים אלה, מתכנסים אל הטעמים העקריים שבגינם טוענת העמותה, כי יש ליתן לה רשות ערעור: לעמדתה, עסקינן בסוגיה חוקתית רמת מעלה, בדבר קוי הגבול שמשרטטים דיני לשון הרע לשיח הצבורי המתנהל בעניינים פוליטיים, ועל כן חורגת היא מעניינם הפרטי של הצדדים; וכמו כן, "בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד נפלה, בכל הכבוד, טעות משפטית גלויה וברורה, אשר הצדק דורש את תקונה [...] תוצאת פסק הדין היא בבחינת עוות דין ל[עמותה]". זוהר, מנגד, אינו מתייחס בתגובתו לשאלת מתן רשות העירעור, מטוב עד רע; דבריו מכוונים היישר לגופם של דברים.

בתוך כך, נטען על-ידו, כי לא נפל רבב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכי אין כל עילה להתערבותנו בו. לשיטתו, "האמירות הבוטות והגסות" שפירסמה לגביו העמותה, "נוגעות כולן לאופיו (הנטען) [...]: דמוית מאפיוזית ומסוכנת אשר כל עיסוקה בפלילים, אשר שומה לכלוא אותה מאחורי סורג ובריח ואשר קיים הכרח מיידי להרחיקה מכל תפקיד, יהא אשר יהא"; זאת, "מתוך מטרה נפסדת לפגוע באופן קשה וחמור ככל שניתן בשמו הטוב [...] להכפיש[ו], לביישו ולהטיל דופי חמור ביושרו ובמקצועיותו". דברים אלה, לגישת זוהר, "עולים במובהק כדי לשון הרע כמובנו בחוק". עוד טוען זוהר, כי קביעה הפוכה, שלפיה פירסום כאמור אינו מקים חבות בלשון הרע – אחריתה מי ישורנה, עד כי "מי לידינו יתקע כף כי אמירות [כ]אלה לא תשמענה, למשל, גם כלפי נציגי מערכת המשפט". אשר לפסיקה שבה נקבע כי בתביעות לשון הרע המוגשות על-ידי אישי ציבור, גובר המשקל שניתן לחופש הביטוי – פסיקה שעליה נסמכה העמותה כאמור – טוען זוהר כי גם בפסקי דין אלה שבו והבהירו בתי המשפט כי אותו איזון 'מיוחד', אינו מנביע את המסקנה כי שמו הטוב של איש הציבור יהיה למרמס, כך שניתן יהיה לחרפו ולגדפו ביד חופשית, ולצאת 'פטור בלא כלום'; מכאן, שבהחלט ישנם פרסומים ואמירות שיהיה בהם כדי להקים חבות בלשון הרע, אף כאשר הם מופנים כלפי איש ציבור.

...

הסעיף מלמדנו אפוא, כי אין לאפשר למפרסם להסתופף תחת צילה של אחת מן ההגנות המעוגנות בסעיף 15, כאשר כוונתו בפרסום היתה לגרום נזק מופרז, החורג מתכליותיו של סעיף 15 – מעין 'נבל ברשות התורה'.

אשר על כן, עניין לנו בפוטנציאל פגיעה פחוּת, באופן יחסי, ויש בכך, בנסיבות המקרה, כדי להטות למסקנה שלפיה אין מדובר בכוונה ובפוטנציאל פגיעה היוצאים מגדר הסביר, כך שיביאו לשלילת תום ליבה של העמותה, על-פי הוראת סעיף 16(ב)(3) לחוק.

אכן, מקובלת עלי טענתו העקרונית של זוהר, שלפיה אף אם באמתחתו פרסומים חריפים – אין בדבר כדי 'להתיר את דמו' (ראו: גנאים, קרמניצר ושנור, עמוד 209, והשוו: עניין הרציקוביץ', עמוד 571).

סוף דבר: הפרסום שעל הפרק – אינו עדין, לשון המעטה; יש להצר על הצגתם של ביטויים סרי טעם ומוקצנים מעין אלה בשיח הציבורי; רחוק אני גם מלזלזל בתחושות הכעס והעלבון שככל הנראה התעוררו אצל זוהר, לשמע תגובתה של העמותה.

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 6.6.11 בת.א. 4689/09 שניתן על ידי כב' השופט עמית כהן, בו התקבלה תביעתו של המשיב לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ''ה- 1965 (להלן- "החוק"), ונקבע כי המערער ישלם למשיב פיצוי בסך 18,000 ש''ח. רקע המערער, אלדד בעל הנס (להלן- "המערער") והמשיב, צבי קורבשי (להלן- "המשיב"), המכהן כיו''ר ועד המושב, הנם תושבי מושב פטיש (להלן- "המושב").

להכרעה במחלוקת יש לבחון האם אכן עולה מהראיות שהיו בפני בית המשפט באופן חד משמעי כי המערער ביצע עוולת לשון הרע כהגדרתה בחוק, או שיש לבטל פסק הדין וליתן למערער יומו בביהמ"ש. חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב.

גם דברים שכתב המערער במכתבו באופן כללי על היתנהגות פוליטיקאים ונבחרי ציבור שעה שהוא מייחס להם "...רמיה והונאת הציבור, הלעטת שקרים וסיפורים לא עובדתיים והסתה פרועה בלתי פוסקת, כפי שנוכחנו לראות בעליל בתקופת הבחירות...", בהקשר בו נאמרו יש בהם ליצור ההקשר למשיב.

...

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 6.6.11 בת.א. 4689/09 שניתן על ידי כב' השופט עמית כהן, בו התקבלה תביעתו של המשיב לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ''ה- 1965 (להלן- "החוק"), ונקבע כי המערער ישלם למשיב פיצוי בסך 18,000 ש''ח. רקע המערער, אלדד בעל הנס (להלן- "המערער") והמשיב, צבי קורבשי (להלן- "המשיב"), המכהן כיו''ר ועד המושב, הינם תושבי מושב פטיש (להלן- "המושב").

בנסיבות אלה, אין מנוס מהמסקנה כי במסגרת הראיות אותן ביקש המערער להגיש בבית המשפט קמא, לא היה עולה בידו להוכיח את קיומה של הגנת אמת דיברתי.

סוף דבר הערעור נדחה.

המערער ישלם הוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ש"ח, להיום.