ערעור על פסק דין בתביעת חברה לסיוע במימוש זכויות רפואיות

השופט אילן סופר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (הרשם טארק חסנין; ב"ל 54562-08-2021).

ביום 14.1.2022, הודיע המשיב (להלן – המוסד) כי הוא מסכים להחזרת עניינה של המבקשת לדיון בפני הועדה כאמור ובקש כי יינתן פסק דין בהתאם להסכמה ללא מתן צו להוצאות.

ככלל היתערבות ערכאת העירעור בהחלטת הערכאה הדיונית בנוגע להוצאות תעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד בהם נפלה טעות משפטית בהחלטה או אם דבק בהחלטה פגם או פסול מוסרי (ראו: ע"א 9347/01 יעקב וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל (22.7.2003); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל (22.4.2004); ע"א 9833/09 כהן נ' מדינת ישראל (25.8.2013); ע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ (16.11.2006); בר"ע (ארצי ) 32457-10-21 המוסד לביטוח לאומי - ולדיסלב רינסקי (21.11.2021) (להלן- עניין רינסקי)) בנסיבות העניין לא מצאתי כי עניינה של המבקשת נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים היתערבות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

בעבר שררה בהליכים אלו גישה של המנעות מחיוב מבוטח שהפסיד בדינו בהוצאות, למעט במקרים החריגים של ניצול ההליך המשפטי לרעה, וזאת על מנת שלא להרתיע מבוטח מהגשת תביעה למימוש זכותו.

מן הצד השני אין מקום לפגוע בזכותו של מתדיין לבחור לעצמו עו"ד. לפיכך הבסיס לתשלום הוצאות שהתקבע בפסיקה הוא כפל התעריף הנהוג בסיוע המשפטי (עב"ל (ארצי) 200-10 חסן מיעארי – המוסד לביטוח לאומי (19.10.2010); עניין הרצנו) דהיינו, ההלכה הנוהגת כיום לעניין חיוב בהוצאות בתחום הבטחון הסוצאלי היא שאין בררת מחדל של חיוב בהוצאות אך אין גם בררת מחדל הפוכה של המנעות מחיוב בהוצאות.

אולם הליכי וועדות רפואיות הנם הליכים שונים בהיבט זה. כידוע הועדות הרפואיות אינן נתונות למרות המוסד לביטוח לאומי.

...

לאחר עיון בבקשה מצאתי כי דינה להידחות.

ככלל התערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בנוגע להוצאות תעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד בהם נפלה טעות משפטית בהחלטה או אם דבק בהחלטה פגם או פסול מוסרי (ראו: ע"א 9347/01 יעקב וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל (22.7.2003); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל (22.4.2004); ע"א 9833/09 כהן נ' מדינת ישראל (25.8.2013); ע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ (16.11.2006); בר"ע (ארצי ) 32457-10-21 המוסד לביטוח לאומי - ולדיסלב רינסקי (21.11.2021) (להלן- עניין רינסקי)) בנסיבות העניין לא מצאתי כי עניינה של המבקשת נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

בנסיבות אלו החלטת בית הדין האזורי הינה סבירה ולא מצאתי לנכון להתערב בה. סוף דבר- הבקשה נדחית.

תביעה זו נדונה לפניי בגלגולה השלישי, והכל כפי שיפורט להלן: רקע עובדתי ומשפטי והערות דיוניות התובעת היא חברה המסייעת ללקוחותיה בבירור ובמימוש זכויותיהם הרפואיות לפני גורמים ורשויות שונים.

ביום 17.6.20 הגיש הנתבע הודעת ערעור על פסק הדין הראשון.

כב' השופטת שמולביץ התייחסה אף היא לטענות האמורות במסגרת פסק הדין שלערעור – קלסר המסמכים שלא הוגש כראיה, אי זימון עדים חיוניים לעדות, המנעות מהצגת תיקו הרפואי של הנתבע ועוד - וקבעה כי "בהעדר פירוט בדבר הראיות שהובילו אליה, קשה להלום את המסקנה שבית משפט קמא הגיע אליה בדבר עמידת המשיבה בנטל להוכיח כי ביצעה פעולות משמעותיות עבור המערער למימוש זכויותיו הרפואיות, וכי אלה מקימות לה את הזכות לקבל שכ"ט בהתאם להסכם." (סיפת סע' 44 לפסק הדין).

כמו כן, בעוד שבכתב ההגנה והתצהיר טען הנתבע כי התובעת הסיגה את גבול מיקצוע עריכת הדין מאחר שהמליצה לו להגיש עבורו טפסים ולהפנותו למומחה רפואי, בעירעור שינה גירסתו (כאשר ככל הנראה ניסה עתה להתאימה לפסיקה הקיימת בעיניין ולפסק הדין של הרשם דוד כפי שיפורטו בהמשך) וטען כי התובעת פעלה לסיווג פעולותיו והכווינה אותו איזו תביעה להגיש ולאיזה מוסד (סע' 13 ו-15 לעיקרי הטיעון בעירעור).

התובעת התייחסה גם לעניין לבנת פורן וטענה כי הציטוטים שאוזכרו על ידי הנתבע מתוך פסק הדין אינם מעודכנים, כאשר סוגיית החברות למימוש זכויות רפואיות הוסדרה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

...

תוצאה התביעה מתקבלת באופן חלקי.

כן ישלם הנתבע לתובעת אגרת משפט מינימלית בסך של 654 ₪, כמפורט לעיל.

הנתבע ישלם לתובעת את כלל הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 43638-06-20 בוקובזה נ' איתנים זכויות רפואיות בע"מ לפני כבוד השופטת ריקי שמולביץ מערער שמעון בוקובזה ע"י ב"כ עו"ד דוד סער משיבה איתנים זכויות רפואיות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מאיר מירסקי פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד הרשם הבכיר אייל דוד) שניתן ביום 23.3.2020 בתא"מ 56927-05-18, שבמסגרתו חויב המערער לשלם למשיבה את סכום התביעה בסך 54,554 ₪, בצרוף הוצאות ושכר טירחת עו"ד. המשיבה - איתנים זכויות רפואיות בע"מ - היא חברה המסייעת ללקוחותיה בבירור ומימוש זכויותיהם הרפואיות לפני גורמים ורשויות שונים, כמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ומס הכנסה.

...

ואולם, המסקנה כי הפעולות שנקטה המשיבה אינן מהוות הסגת גבול המקצוע התבססה על פירוט הפעולות שנזכרו בסעיף 8 לכתב התביעה שניסחה המשיבה, ולא על בחינה מהותית שלהן.

בעניין זה קבע בית משפט קמא כי הוראות סעיף 4 להסכם ברורות, וכי דינה של טענת הקיזוז להידחות (סעיף 14).

לאור כל האמור, ונוכח העובדה שלצורך ההכרעה בעניין נדרשים בחינה וניתוח מחדש של הראיות אשר הובאו לפני בית משפט קמא, אני מורה על החזרת התיק לבית משפט קמא אשר ייתן את פסק דינו מחדש, תוך התייחסות לקביעות שבפסק דין זה. המשיבה תישא בהוצאות המערער בגין הערעור ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪.

רקע עובדתי ופסקי הדין קמא המשיב 3, יליד 5.9.1994 (להלן: המשיב), הגיש לבית משפט השלום תביעה נזיקית במסגרתה טען כי ביום 7.6.2011, עת היה כבן 17 שנים, החליק ונחבל בראשו בעת שחזר לביתו בעיר נצרת.

התביעה הוגשה תחילה נגד המשיבה 2, שבמועדים הרלוואנטיים היתה המוסד החינוכי שבו למד המשיב (להלן: המוסד החינוכי), ונגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: מנורה), שנטען כי ביטחה את המשיב בביטוח תאונות אישיות לתלמיד.

הערייה טענה כי לקביעותיו של בית המשפט המחוזי יש השלכות רוחביות על כלל הרשויות המקומיות ועל מוסדות חינוך מוכרים שאינם רישמיים, וכי הסוגיה טרם לובנה בפסיקתו של בית משפט זה. לשיטתה של הערייה, הזכות לחינוך חינם מותנית במימושה במוסד חינוך רישמי, שהמדינה משלמת את מלוא הוצאות החזקתו, ואילו "הדין בבתי ספר פרטיים מוכרים שאינם רישמיים שונה". לכן, לא די בקיומה של זכות רעיונית-מושגית לקבל חינוך חינם, ועל מנת שהתלמיד ייהנה מחינוך חינם עליו ללמוד במוסד חינוך רישמי בהתאם לסעיף 6(א) לחוק, או להיכלל במקרים החריגים שנקבעו בסעיף 6(ג) לחוק וצו לימוד חובה שהוצא מכוחו (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רישמי), התשל"ח-1978 (להלן: צו לימוד חובה או הצוו).

אף איני סבור כטענת הערייה כי יש בכוחה של תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקנה 146 (א)(1) ו(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), כדי לסייע לה. עם זאת, הסוגיה שבה עסקינן חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים שלפנינו.

למקרים שבהם נקבע כי די בזכאות לחינוך חינם כדי להקים חובת עריכת ביטוח, גם כאשר התלמיד לומד במוסד חינוך שאינו רישמי, ראו: ת"א (שלום חי') 12626-09-09‏ ‏פלוני נ' מועצה מקומית משהד, פסקות 49-38 (18.6.2013) (השופט א' דורון) (להלן: עניין משהד) (ערעורים שהוגשו על פסק הדין הסתיימו בהסדר פשרה, ע"א 14281-09-13 וע"א 3121-10-13 מיום 27.5.2014); ת"א (שלום ב"ש) 33350-09-17 פלוני נ' המועצה האזורית אל קסום, פסקות 49-46 (30.8.2021) (השופטת ע' קויפמן) (ערעור על פסק הדין הסתיים בהסכם פשרה, 24915-11-21 מיום 1.2.2022); והערת השופטת ל' יונג-גפר בתא"מ (שלום נצ') 2229/07 עיזבון המנוח נסראללה שחאדה נ' עמותת זוהור אלג'ד, פסקות 30-28 (12.9.2009).

עוד ראו עמדתו של ירון אליאס ביטוח בריאות פרטי (בראי המשפט) 375 (2011), הסבור כי גישה זו עולה בקנה אחד עם לשון החוק ומתיישבת עם תכלית חובת הביטוח ולכן משכנעת יותר).

...

עם זאת, מקובלת עלי הפרשנות של המדינה.

בסעיף 2.2 לחוזר המתייחס באופן ספציפי לביטוח תאונות אישיות, מצוין כי "התשלום מוגדר כתשלום חובה, והוא מבוצע באמצעות הרשויות המקומיות". לסיכום: חובת רשות החינוך המקומית לערוך ביטוח תאונות אישיות מכוח חוק לימוד חובה מתייחסת למי שלומד במוסד חינוך רשמי או למי שלומד במוסד חינוך שאינו רשמי והוחל לגביו חינוך חינם בהתאם לצו לימוד חובה שהוצא מכוח סעיף 6(ג) לחוק.

בשל כל האמור, הערעור נדחה.

המבקש אמנם אישר שעל מנת לממש את זכותו להכנס למיתחם חדר הכושר שבבניין הוא פירק "בורג אחד ללא הפעלת כוח" (סעיף 48 לבקשה), אך הוא הכחיש מכל וכל את טענת המשיבים בכתב תביעה שהגישו לבית משפט קמא לפיה המבקש פרץ לחדר הכושר וגרם לנזק נרחב למנגנון נעילת דלת הכניסה למיתחם.

המשיב 1 טען כי בכל מקרה, למבקש גם לא הייתה הרשאה באמצעות אפליקציה ייעודית שהותקנה להכנס לחדר הכושר עקב שגרת החרום בקורונה בה חדר הכושר והספא היו סגורים, וכיוון שלא הציג אישור רפואי כנדרש.

המבקש ציין כי ניכנס לחדר הכושר בסיוע דייר ששהה במקום שפתח לו את הדלת כששמע את דפיקותיו.

לדיון שהתקיים בתאריך 25.04.2022, התייצבו, מר איליה טייג, שלטענתו מנהל את חברת הניהול של ביניין במסגרת פרויקט המכונה "רויאל פארק" (משיב 1), מטעם המשיב 2 וועד הבית לא נרשמה התייצבות (המשיב 1 ציין לשאלת בית משפט קמא שהוא סבר שדי בכך שהוא התייצב לדיון) וכן, נעדרה מן הדיון המשיבה 3.

ענייננו בבקשה למתן רשות ערעור ולא בזכות הקנויה לבעל דין נוכח הוראת סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, הקובעת:   "פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי....". בהקשר זה כבר נאמר:   "המחוקק ראה לנכון שלא להעניק זכות ערעור על פסקי הדין של בית המשפט בתביעות קטנות, כחריג לעיקרון בדבר הזכות לפנות לערכאת ערעור. בכך הוא גילה את דעתו, שהליכים שראשיתם בבית המשפט לתביעות קטנות אמורים, ככלל, להסתיים עם מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ללא הליך של השגה בפני ערכאה גבוהה יותר" (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.2015)).

...

המבקש השיב לבית המשפט "אולי טעיתי ופירקתי, אבל לא שברתי ולא הרסתי, הכל שקר וכזב". לאחר שבחנתי ושקלתי את נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור, את פסק דינו של בית משפט קמא על רקע כתבי הטענות ונספחיהם ופרוטוקול הדיון, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

על כן ולאור אמות המידה המחמירות המצדיקות מתן רשות ערעור הנני סבורה שנסיבות העניין שלפנינו, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ועל כן הנני דוחה את הבקשה.