ערעור על פסק דין בתביעת הפרת חוזה

שהרי, לא בעירעור על פסק הדין בתביעה הכספית או בבקשה לביטולו עסקינן, אלא בשאלה, האם הסכם הפשרה שנחתם חודשיים לפני ההסדר הדיוני תקף ומחייב חרף מתן פסק הדין.

לטעמי, אין מניעה עקרונית (כפוף לבדיקה שתיעשה להלן ביחס לשאלה האם הופר ההסכם) לקבוע, כי הסכמתה של קטי שניתנה בחודש מרץ 2019 שלא לנקוט בהליכים לרבות הוצל"פ כנגד מר מלכה וסיטי פארק מחייבת, הגם שזו ניתנה חודשיים לפני מתן פסק הדין, וזאת מן הטעם הפשוט, כי הצדדים צפו פני עתיד, קרי את האפשרות שיינתן פסק דין ותוצאותיו, ועל בסיס צפייה הזו הגיעו להסכמות צופות פני עתיד.

...

הנתבעת סבורה, כי יש לצקת תוכן להסכם הפשרה, לפיו לא ניתן היה לבצע העברת כספים בחברת שלונסקי בחודש יוני 2019, מבלי ליידע את הנתבעת תחילה, וכי כל תוצאה אחרת עולה כדי חוסר תום לב. בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, בעמ' 838-839, עמד בית המשפט העליון על האפשרות, כי חוזה שאינו מקוים בתום לב עלול להצמיח לצד שכנגד את האפשרות לבצע פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות כהפרה, לאמור: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות. הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת (ראה: בג"צ 254/73 [4]". עיונית - אם תוכיח הנתבעת, כי התובעים קיימו את הסכם הפשרה בחוסר תום לב, הרי שבחירתה שלא לקיים את הוראות הסכם הפשרה, בכל הנוגע לאי נקיטת הליכי גבייה של פסק הדין, עשויה להיות כדין (מעת שמקובלת עליי טענתה לפיה החיובים שבהסכם הפשרה הם חיובים שלובים).

דוקטרינת האשם התורם בדיני החוזים מיושמת תדיר במקרים של הפרת חובת תום הלב לפי ס' 39 לחוק החוזים חלק כללי, תשל"ג-1973 ובמקרים הראויים לכך נקבע, כי: "יש בדוקטרינה של אשם תורם, שיסודה בדיני הנזיקין ושהוסבה גם לדיני החוזים, לסייע לנו בהגעה לתוצאה צודקת וראויה" (ע"א 8068/11 אורי עיני נ' חן שיפריס, 11.2.14), באופן המאפשר ביצוע "חלוקת אחריות אופקית". גם אם היינו מבצעים "חלוקת אחריות אופקית" כפי שמציע המלומד אריאל פורת, אני סבור שאחריותה של הנתבעת לנזק שנגרם לה הינה אחריות מהותית ומרכזית.

מסקנת הדברים הינה אם כן, כי התביעה מתקבלת; הנתבעת אינה רשאית להיפרע מהתובעים בקשר עם פסק הדין בתביעה הכספית וכפועל יוצא גם דינו של תיק הוצל"פ מספר 535488-12-19 בלשכת ההוצל"פ בתל אביב, ככל שהוא מתייחס אליהם-להיסגר.

בין השאר, הוא הוכיח את קיומה של עילת תביעה אישית: בגין רשלנות לפי סעיף 35 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בכך שהמשיבה לא שמרה על הגיינת המוצר אותו יצרה; בגין הפרת חוזה מאחר ולא סיפקה לו מוצר תקין כפי שרצה במעמד הרכישה; בגין היתנהגות שלא בדרך מקובלת ובתום לב כמתחייב בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מאחר ולא טירחה המשיבה להסיר את מוצריה מהמדפים וליידע את הציבור בדבר הסכנה בשימוש במוצר זה; וגם בגין עשיית עושר ולא במשפט, מאחר והמשיבה קיבלה תמורה שלא על-פי זכות שבדין עבור מוצר שלא היה ניתן להשתמש בו. עוד לטענת המבקש, גובה הנזק הוא 205.9 ₪ כאשר זה כולל את עלות המוצר וגם 200 ₪ פיצוי בגין נזק לא ממוני.

קביעות כגון-דא אינן בגדר "סוף פסוק" ולבעל הדין שניפגע מהן שמורה, בדרך כלל, הזכות להשיג עליהן בהמשך ההליך או בגדרי ערעור על פסק הדין בתובענה הייצוגית עצמה (ראו והשוו: ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פסקה 22 (4.9.2014); רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל (6.5.2010)).

...

אני סבור כי גם בהינתן קיומן של 5 תלונות נוספות לתלונת המבקש, הרי לא ניתן לקבוע כי מדובר בקבוצה של ניזוקים.

בנוסף, אין בפער זמנים זה או בתוכן השיחה כדי לבסס בהכרח את המסקנה לפיה למשיבה הייתה ידיעה קונקרטית במועד הרכישה כי במארז הספציפי אשר רכש המבקש יימצאו תולעים.

סיכום על יסוד האמור, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, נדחית.

על פסק הדין בתביעת הורוביץ הוגשו ערעורים במסגרתם הסתיים אחד הערעורים בהסכמה שקבלה תוקף של פסק דין חלקי לפיו חויבה נאמנות מזרחי לשלם לתובעים 32,500,000 ₪.

דיון נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים, שהאירועים המבססים את עילות התביעה (הפרת הסכם, מירמה, הפרת חובת תום הלב, הפרת חובת נאמנות, הפרת הוראות חוק ניירות ערך, הפרת הוראות חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, הטעה, הפרת הוראות חוק השקעות משותפות, רשלנות, הפרת חובה חקוקה), ארעו בחודש אפריל 2006 לכל המאוחר ולמעלה מ – 7 שנים לפני מועד הגשת כתב התביעה (27.12.2021) ולכאורה ובהיתחשב במועד היתרחשות האירועים המקימים את עילות התביעה הנטענות, התביעה היתיישנה.

עם כל ההבנה לתחושות של התובעים נוכח קבלת תביעת הורוביץ ודחיית תביעת קציר, הנוגעת לאותן נסיבות, אין התובעים רשאים לעקוף את פסק הדין בתביעת קציר שניתן לאחר היתדיינות ממושכת והפך לחלוט, ולדלג על שלב בירור התביעה לביטול פסק הדין מחמת מירמה בהתאם לאמות המידה הקבועות בפסיקת בית המשפט העליון, בדרך של הגשת התביעה כאן והתקשרות עם חלק מהצדדים לתביעת קציר בהסכם פשרה לביטול פסק הדין בתביעת קציר.

...

דהיינו, על תובע לצרף לתביעתו את כל הנתבעים הפוטנציאליים אף אם אינו יודע את מידת מעורבותם באירועים המקימים את עילות התביעה, וככל שהוא מוותר על נתבע פוטנציאלי אין לאפשר לו להגיש תביעה נוספת באותו עניין, ובוודאי שכך לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

נוכח כל אלה, אין מנוס מסילוק התביעה כאן על הסף מחמת התיישנות, וככל שהתובעים עומדים על טענות המרמה, עליהם לנקוט בהליך מתאים לביטול פסק הדין בתביעת קציר בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בפסיקת בית המשפט העליון.

סוף דבר הבקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מתקבלות.

מעבר לעובדה שהתביעה היתה תביעה להפרת הסכם אשר מלווה בד"כ בפסיקת פיצוי בגין הפרת הסכם, הרי שטר הבוררות הגדיר מפורשות את תנאי הבוררות והצדדים קבעו בשטר הבוררות את התנאים הבאים: "אנו הח"מ מקבלים עלינו לקיים את החלטות בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית ירושלים, בדבר כל חילוקי הדיעות והתביעות ההדדיות שיש בינינו ובכל דבר הקשור והמסתעף ממנו. אנו מתחייבים לשלם כל מה שיחייבו בית הדין וכן אנו מוחלים כל מה שיפטרו ומתחייבים לעשות בכל אשר יורה בית הדין בענינים הנ"ל". בנוסף הסכימו הצדדים בשטר הבוררות כי: "בית הדין יפסוק כפי שיקול דעתו, בין לדין בין לפשרה ובין לפנים משורת הדין, החלטות בית הדין יוכלו להיתקבל ברוב דיעות גם לענין עשית פשרה בין הצדדים, לא יהיה ניתן לערער על פסק הדין של בית הדין, בפני ההרכב שדן בו או בפני כל הרכב אחר או בפני כל ערכאה שיפוטית אחרת, למעט בית הדין הגבוה לערעורים שע"י המועצה הדתית בכפוף לתנאים הקיימים". משמע, הצדדים הסכימו כי בית הדין יפסוק חיוב כספי, ואף נקבע מפורשות כי הם מתחייבים לשלם את מה שבית הדין יחייבם לשלם.

...

בנוסף, לגופו של עניין, בקשת הביטול נוגעת לטענות ערעוריות ולא נכנסת לגדר אחת מהעילות לביטול פסק הבורר; גם בגין כך דין בקשת הביטול להידחות.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי בקשת הביטול נדחית בזאת; ובנסיבות אלה, הנני מורה על אישור פסק הבוררות.

המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 11,700 ₪ וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת החלטתי זו, שאם לא כן הסכום הנ"ל יישר הפרשי ריבית והצמדה עד התשלום בפועל.

][ המבקשת הגישה תביעה בגין הפרת חוזה נגד המשיבים, ותביעתה התקבלה בפסק דינו של בית משפט השלום ברמלה מיום 19.2.2023 (כב' השופט הבכיר ז' ימיני; ת"א 33060-09-18).

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטת הפירסום כלהלן: "משלא הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום בעיניין רמת החיסיון בתיק, לא מצאתי לשנות את ההחלטה בעיניין סיווג התיק כחסוי לציבור ופתוח לצדדים. עם זאת, אני מורה כי ניתן לפרסם את פסק הדין שניתן בעירעור, כולל את שמות הצדדים". מהאמור עולה כי החלטת הפירסום ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, ולא כערכאת ערעור על החלטת בית משפט השלום בעיניין חיסיון ההליך, אשר הפכה חלוטה זה מכבר.

אמנם, ההליך העקרי בבית המשפט המחוזי היה הליך ערעורי (ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בגדריו חויבו המשיבים לשלם למבקשת סכומי השבה בגין הפרת חוזה), ואולם החלטת הפירסום שניתנה לאחר שהסתיים ההליך העקרי, היא החלטה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, ולא כערכאת ערעור הבוחנת את החלטת הערכאה הדיונית.

...

בית משפט השלום נעתר לבקשה ובהחלטה מיום 24.12.2019 נקבע כי "רמת החיסיון בתיק היא חסוי לציבור – פתוח לצדדים". לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום, עתרה המבקשת לפרסום חלקי של פסק הדין, תוך הותרת החיסיון על פרטים שיובילו לזיהויה.

לאחר העיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי סיווגו הנכון של ההליך הוא כערעור בזכות, כמפורט להלן.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטת הפרסום כלהלן: "משלא הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום בעניין רמת החיסיון בתיק, לא מצאתי לשנות את ההחלטה בעניין סיווג התיק כחסוי לציבור ופתוח לצדדים. עם זאת, אני מורה כי ניתן לפרסם את פסק הדין שניתן בערעור, כולל את שמות הצדדים". מהאמור עולה כי החלטת הפרסום ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, ולא כערכאת ערעור על החלטת בית משפט השלום בעניין חיסיון ההליך, אשר הפכה חלוטה זה מכבר.