ערעור על פסק דין בתביעת הפרעה לשימוש בחנייה

במסגרת פסק הדין קבעה המפקחת כי מיתקני מכפילי חניה, בהם עושים שימוש חלק מהדיירים בבית משותף, הוצאו מגדר הרכוש המשותף והפכו רכושם הפרטי של הדיירים העושים בהם שימוש וכן, כי – לאור פרשנות הסכמי המכר של הדירות בבית המשותף - על הדיירים העושים שימוש במכפילי חנייה אלו לשאת בהוצאותיהם של מכפילי החנייה, למעט הוצאות החשמל השוטפות.

המחלוקת בין הצדדים, כפי שעולה מהרישא לפסק הדין, נסבה על השאלה על מי מדיירי הבית המשותף לשאת בהוצאות הפעלת מכפילי החנייה - האם כטענת המערערים על כלל בעלי הדירות או שמא, כטענת המשיבים רק על בעלי הדירות להם הוקצו מכפילי החניה.

והיה והרוכש קונה חנייה אחת במסגרת המתקן כאמור, ידוע לו כי החניות הנוספות במיתקן יימכרו ע"י החברה לבעלי זכות נוספים, ויחולו ההסדרים הבאים: האחריות למיתקן, לתחזוקתו, לתקינותו, לשלמותו לכל הקשור והנובע מהשמוש ותפעולו תחול על כל בעלי הזכויות במיתקן ועל חשבונם, בחלקים שוים, בעלי הזכות מחויבים, האחד כלפי האחרים, לעשות שימוש במיתקן באופן שלא יגרם כל הפרעה למשתמש אחר ולחברה לא תהא כל אחריות ו/או מחויבות בקשר עם האמור.

פסק דינה של המפקחת בפסק דינה, דחתה המפקחת את התביעה וקבעה כי, למעט החובה לשאת בהוצאות החשמל הכרוכות בהפעלת מכפילי החניה, לא חלה על המשיבים כל חובה לשאת ביתר ההוצאות הכרוכות בהפעלת מכפילי החניה.

...

לאחר שבחנתי את פסק דינה של המפקחת לעניין זה, לא מצאתי להתערב בו. זאת ראשית משרואה אני עין בעין עם המפקחת בקביעתה כי הסכמי המכר נוסחו באופן קלוקל ועל פניו יש בהוראותיהם משום סתירה.

משכך, הנני קובעת כי בדין נקבע על ידי המפקחת שבמקרה דנן לא מושתת על המשיבים החובה לשאת בהוצאות מכפילי החניה לבד מבהוצאות החשמל השוטפות בגין מכפילים אלו.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט לא מצאתי כל טעות או פגם בפסק דינה של המפקחת ומשכך, הערעור נדחה.

במסגרת פסק דינה קבעה המפקחת בתמצית כי על המערער להסיר כל חפץ או מיכשול בתחומי חנייתו או בגבולותיה או ברכוש המשותף הסמוך לה או להחנות רכב בניצב לחנייתו והכל הואיל והצבתם של אלו, יש בה כדי להפריע מהותית לשימוש המשיב בחנייתו.

בפתח עירעורו מצביע המערער על המצב הקפקאי אשר נוצר, בו המערער אשר רכש את שטח החנייה לדירתו במיטב כספו, אינו יכול ולו באופן טכני לעשות כל שימוש בחנייתו או אף להכנס אליה דרך שביל הגישה בבניין – מצב אשר לא נפתר במסגרת פסק הדין.

עוד בעיניין זה, מפנה המערער גם לקביעתה המסויגת של המפקחת לעניין זה בסעיף 49 לפסק דינה כדלקמן: "אני סבורה כי אופן סימון חנייה זו, כפי שביצע המודד מטעם התובע, תואם איפוא את חניית התובע. כפועל יוצא מכך, העמודים שהוצבו ע"י הנתבע בשטח הוצבו בפועל בתחום חניית תובע או למצער בסמוך לה" [ההדגשה שלי ל.ב.] - לטענת המערער דבריה אלו של המפקחת סותרים אלו אל אלו שכן, מחד היא מסתמכת על התשריט הבלתי מדויק באמירה ולפיה העמודים הם בתוך שטח המשיב ומאידך היא מסייגת דבריה תוך אמירה כי הם "למצער" בסמוך לו. נטען כי בסופו של יום פסק דינה של המפקחת מונע מהמערער הצבת עמודים בתוך שיטחו שלו ומשכך, אין כל משמעות לפי פסק הדין לשאלת מיקומם המדויק של העמודים ואולם, אין כל סיבה לאסור על המערער הצבת עמודים בשטחו או בשטח הגבול של החניות על מנת למנוע את הישתלטות המשיב על חניית המערער ומשכך אין לפסק דינה של המפקחת על מה לסמוך.

...

לאור כל האמור ובהתבסס על קביעתי ולפיה העמודים, כמו גם הנגרר, הוצבו בתוך שטחו של המשיב, הרי שבדין הורתה המפקחת על סילוקם.

לאור זאת, נדחות טענותיו אלו של המערער.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט, הערעור מתקבל באופן חלקי ובהתאמה הנני מורה למערער לפרק את העמודים אשר הוצבו על ידו בתחום חניית המשיב וזאת, כפי שנקבע לעיל, כן, הנני אוסרת על המערער להציב כל חפץ או מיטלטלין בתחום הרכוש המשותף בין שתי החניות וכן, הנני אוסרת על המערער להציב כל חפץ או מיטלטלין בתחומי חנייתו שיש בהם כדי להפריע לפתיחה סבירה של דלתות רכב המשיב.

דיון והכרעה; במסגרת בקשת רשות העירעור חוזר המבקש על טענותיו, כפי שהועלו בבית משפט קמא, ואף חידד המבקש שהמטרד מתבטא בחסימה של המעבר והיעדר אפשרות כניסה לגינה, פלישה לתוך החניה הפרטית של המבקש באמצעות הכלים הכבדים באתר הבנייה, הפלת קרשים מהגובה לגינת המבקש, וכן הפעלת מדחס בצמוד לשביל המעבר, אשר פלט עשן והיה מרעיש מאוד.

הלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תנתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת העירעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם במאגרים) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תנתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת..." (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (20.5.15)).

תביעה עפ"י סעיף 44 לפקודת הנזיקין יש לבדוק אם המעשה עולה כדי הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין, וזאת תוך הפעלת שיקולים ואיזונים מגוונים.

...

לאור כל האמור, דחה בית משפט קמא את התביעה ונמנע מלחייב את המבקש בהוצאות.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

ברור שבביצוע פרויקט תמ"א 38, בשכונת מגורים, תיגרם אי נוחות כלשהי מביצוע עבודות הבנייה, ולא כל אי נוחות, כפי שהתרשם בית משפט קמא, מהווה עילה לתביעה בבית משפט, ועל כן לא מצאתי בנסיבות העניין כל טעות משפטית בפסיקת בית משפט קמא המחייבת התערבות בית משפט זה. בקשת רשות הערעור נדחית.

" לבסוף הבהירה כב' השופטת, כי הפיתרון של חלוקת הרכוש המשותף בדרך שבה נעשו הדברים בבניין הזה, הנה חלוקה מקובלת בבניינים מסוג זה כפי שנקבע בפסקי הדין אליהם הפניתה: "סבורני, כי בנסיבות העניין ולאור השיקולים שהוצגו לעיל, יש להעתר לתביעה, בחלקה העוסק בבקשה לשמר את חזקתה הייחודית של חביב בחצר, ללא הפרעה. בה בעת, אין מקום להתיר לנתבעים שימוש בחניה הקיימת בחצר, המוחזקת על ידי חביב." סוף דבר נקבע: התביעה (של המערערת) התקבלה.

על פסק הדין לא הוגש ערעור, ומשכך, הפך חלוט ככל שהוא נוגע לזכותה של המערערת לשימוש ייחודי בחצר.

...

הסגת גבול מוגדרת בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון." כעולה מהאמור לעיל, ככל שהדבר נוגע לפיצויים, רשאי היה בית המשפט לשקול את תדירות הכניסה למקרקעין, אולם גם בהנחה שאין מדובר בכניסה לעתים קרובות, היה על בית המשפט להיעתר לבקשה למתן צו מניעה בעיקר לנוכח העובדה שנקבע על ידו שלא כל הכניסות היו לצרכי טיפול בבלוני הגז.

מאחר ששאלת המקום החלופי להצבתם של בלוני הגז, לא נדונה ולא הוכרעה בהליכים הקודמים, מקובלת עלי המסקנה לפיה, העתקת בלוני הגז לשביל המשותף או סמוך לו, טעונה בירור ענייני ומשכך, המערערת אינה זכאית לעשות כן ללא הסכמה של יתר בעלי הדירות, בעיקר לנוכח טענת גרונדשטיין כי הדבר עשוי להפריע להם בביצוע תוכנית בניה במסגרתה יבקשו להתקין מעלית.

לסיכום הערעור מתקבל חלקית, וניתן בזה צו מניעה האוסר על המשיבים להיכנס לחצרה של המערערת ללא תיאום מראש עימה.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין, ובעוד זה מתברר הגיש גם תביעה זו נגד המבקשים, ובמסגרתה הוא עותר לחיוב בפצוי על הנזק שניגרם לו עקב היתנגדות המשיבים לשימוש בשטח לחניה, ולחילופין לצוו המחייב אותם להסכים לשימוש באותו השטח לחניה.

השמוש בשטח לצרכי חניה איננו פוגע בחזות הבניין, איננו מפריע למעבר דיירי הבניין, איננו פוגם בהנאת הדיירים בבניין ולא גורם לנזק כלשהוא למי מהמבקשים.

...

נוכח המסקנה בדבר קיומו של מעשה בית דין מסוג "השתק עילה", אין צורך לבחון קיומו של מחסום גם בהתבסס על מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא", אף שבחינה שכזו מביאה לתוצאה זהה.

ממילא שההכרעה בפסק הדין, הקביעה כי המשיב רכש את הדירה מתוך מודעות והסכמה מראש לאיסור לשימוש בשטח כחניה לפי פס"ד רעות, מקימה בפני המשיב גם מחסום מסוג "השתק פלוגתא". בין מכך ובין מכך – דינה של תביעה זו להידחות על הסף.

נוכח כל זאת, אני דוחה על הסף את התביעה בכל הנוגע לשימוש המשיב בשטח לצרכי חניה, בשל קיומו של מעשה בית דין.