ערעור על פסק דין בתביעת ארנונה נגד בעל שליטה בחברה

עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי בעניינינו ניתנו בשנים 2010 ו - 2012 פסקי דין כנגד אופק סגול בגין החובות מושא המחלוקת, ועל כן אין לומר כי חובה של אופק סגול "התיישן". במסגרת ההחלטה בבקשת רשות העירעור שהגיש הנתבע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי קבע בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט ע' פוגלמן), כי בין אם תיתקבל העמדה ולפיה עילת התביעה כנגד בעל השליטה מתגבשת במועד בו מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ובין אם תיתקבל העמדה ולפיה העידר היתיישנות חובה של החברה הוא תנאי להגשת התביעה כנגד הנתבע לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, לא יהא בכך כדי לסייע לנתבע, שכן די בכך שניתנו פסקי דין כנגד אופק הסגול כדי לדחות את הטענה ולפיה תביעה זו היתיישנה.

גם בפסק הדין שניתן בת.א. (ת"א) 34472-05-12 עריית תל אביב נ' צוציכיף בע"מ (ניתן ביום 26.1.2014), שגם אליו הפנני הנתבע, גודרה חבותו של בעל השליטה בנסיבות בהן השתכנע בית המשפט מתוך הראיות שהוצגו על ידי הנתבע שניתן לקבוע את שווי הנכסים שנותרו בידיו ביום הפסקת פעילותה של החברה, סכום שהיה נמוך מחוב הארנונה שנותר לחברה.

...

למסקנה הפוכה הנשענת על היגיון דומה ראו את פסק דינה של חברתי כבוד השופטת מ' קסלסי בת.א. (י-ם) 41494-08-16 עירית ירושלים נ' לימור הרי (ניתן ביום 15.3.2020), שם נדחתה טענתו החלופית של הנתבע לחיובו בשווי הרכוש השוטף של החברה בלבד, משלא הוכח מה נעשה בסכום של מאות אלפי שקלים שהוגדרו כהכנסות משירותי רפואה.

נוכח מסקנה זו איני מוצאת מקום להידרש לניתוח שערכה התובעת לדוח הכספי בסיכומיה ולפיו שווי הנכסים של החברה עובר למועד בו חדלה מלפעול עלה על 1.6 מיליון ₪.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע באופן חלקי, ומורה כי עליו לשלם לתובעת את חוב הארנונה שהצטבר בגין הנכס בעל מס' זיהוי 301310430070054 והנמצא ברחוב האומן 30 בירושלים בגין התקופה 2005 - 2009.

בית המשפט יישם את פסק הדין שניתן בפרשת זהבי ודחה תביעה שהגישה ערייה כנגד חברה שהחזיקה בנכס וכנגד מי שהיו בעלי שליטה בה, בחלוף למעלה משבע שנים ושבעה חודשים מיום עזיבת הנכס נשוא החיוב בארנונה.

באותו מקרה, אשר קדם לפסק הדין בפרשת הרי, היתקבל בהסכמה, בהמלצת בית המשפט, ערעורה של הערייה כנגד בעלי שליטה בחברה על החלטת בית משפט השלום לפטור אותם מחבות בארנונה עקב היתיישנות.

גם במקרה זה היתקבל ערעורה של הערייה על פסק דינו של בית משפט השלום שפטר בעלי שליטה מחבותם בארנונה עקב היתיישנות.

...

בדומה לכך, אין לאפשר תוצאה אחרת לפי חוק ההסדרים.

התוצאה היא שהתביעה דנן מתקבלת במובן זה שגם בעל השליטה חייב לשלם לתובעת את הארנונה עבור הנכס ועבור התקופה הנזכרים לעיל בסעיף 1.

פסק דין זה מישתלב היטב עם עמדת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 9899-05-20 הרי נ' עירית ירושלים (6.8.2020) (בקשת רשות ערעור נדחתה: רע"א 6967/20 הרי נ' עירית ירושלים (11.11.2020)) ובע"א (י-ם) 5777-09-17 עריית ירושלים נ' אלי בצלאל זיו (26.11.2017), ולפיה עילת התביעה כנגד בעל השליטה מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתגבשת בהתקיים כלל התנאים שנקבעו בהוראה זו. יצוין, כי בקשת רשות ערעור על פסק הדין האחרון נדחתה אף היא ללא שהוכרעה הטענה בעיניין זה, בשים לב לכך שבנסיבות אותו עניין ניתן פסק דין בגין החוב כנגד החברה עצמה טרם הגשת התביעה כנגד בעל השליטה.

מסקנה נוספת הנגזרת מהקביעה המשפטית האמורה היא, שבניגוד לעילת התביעה כנגד החברה, המתגבשת בתחילתה של כל שנת מס בנפרד (ראו דברי המלומד ה' רוסטוביץ' בספרו ארנונה עירונית (מהדורה חמשית) בעמ' 1441)), עילת התביעה כנגד בעל השליטה בגין חוב הארנונה שהותירה החברה אחריה מתגבשת במועד אחד ויחיד, הוא המועד בו היתקיימו כלל התנאים הקבועים בהוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

...

בהעדר ראיה מצד הנתבעים בנוגע למועד בתוך שנת 2009 שבו הופסקה פעילות החברה, אין בידי לקבוע כי במועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה התיישנה עילת התביעה כנגדם.

מכאן, שאין לומר כי לא נודעו לתובעת העובדות מהוות את עילת התובענה "מסיבות שאינן תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע אותן". כאמור, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים 2-3 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ (ובסך הכל 30,000 ₪).

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 64563-04-21 א. התבורים בע"מ ואח' נ' לשמן ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ מערערים 1. א. התבורים בע"מ 2. צביה תבור 3. טל תבור ע"י ב"כ עו"ד עינת צוויג משיבים 1. יחיאל לשמן 2. יהודה לשמן 3. מיכאל צביר 4. אבישר צביר ע"י ב"כ עו"ד חובב רוסק 5. עריית חולון ע"י ב"כ עו"ד עדי קרונפלד פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב מיום 28.02.2021 (כבוד השופטת נאווה ברוורמן) שניתן בתיקים האזרחיים המאוחדים שמספריהם 22422-08-13, 52426-07-15, לפיו חויבו המערערים לשלם למשיבה 5 - עריית חולון, את חוב מיסי העיריה שצברה המערערת 1 בתקופה 01.01.2013 ועד 30.06.2015 ולמשיבים 1-4 חוכרי הנכס, את דמי השכירות לתקופה לעיל.

התביעות לשמן הגישו נגד החברה, צביה וטל (להלן בצוותא - המערערים) תביעה על סך 811,200 ₪ בגין חוב דמי שכירות לשני האולמות: ביחס לאולם הקטן- לתקופה החל מיום 01.01.2013 ועד לסוף שנת 2014, וביחס לאולם הגדול – החל מיום 01.01.2013 ועד יולי 2015.

בית המשפט קיבל את תביעת העיריה, חישב את חוב החברה בגין ארנונה ואגרות פינוי פסולת לפי תקופות ההחזקה שנקבעו על ידו, אף חייב את צביה לשאת באופן אישי בחובות הארנונה של החברה, והשתית את חיובה זה על סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, עת קבע, בכל הנוגע ל"חזקת ההברחה" כי "אין די בטענת צביה לפיה לא קיבלה מהחברה נכסים ויש לתמוך את הטענה כדבעי. במקרה דנן לא הובאו הוכחות על מנת לסתור חזקה זו. יודגש, מדובר בראיות ומסמכים, אשר אמורים להמצא בידי הנתבעות ובידי בעלת השליטה... החברה לא הביאה לעדות את רואה החשבון או מנהל החשבונות שלה המהוים עדים חיוניים ומהותיים לעניין זה של סתירת החזקה". בהקשר זה הוסיף בית משפט קמא וציין כי לא נסתרה טענת הערייה כי הנכסים של בית העסק "בשיעור של 150,000 ₪" נעלמו כלא היו, אף לא נסתרה טענת הערייה לפיה הציוד והמכונות של בית העסק "הועברו לחברה אחרת שבשליטת הנתבעות". בסופו של יום חייב בית המשפט קמא את החברה לשלם לעירייה סך של 227,068 ₪ (מסי ערייה לתקופה 01.01.2013 ועד 30.06.2015 הכוללים גם חיוב בגין אגרות פינוי פסולת) ואת צביה באופן אישי בסך של 173,396 ₪ - מיסי ערייה בלבד.

המערערים טענו כי האופציות בשני החוזים כלל לא מומשו; כי "הסכמי השכירות פקעו"; כי מימוש האופציות היה כפוף לתשלום דמי השכירות בתקופה שקדמה למימוש, ומשאלו לא שולמו "לא הייתה החברה מלכתחילה זכאית לממש איזו מהאופציות"; בימ"ש קמא טעה עת קבע קיומו של נוהג בין הצדדים, גם לא נטען נוהג; כי לשמן השכירו את האולם הגדול במירמה; כי בימ"ש קמא לא ברר את גובה החוב עת לשמן הודו "כי אין להם מושג מה שולם ומה לא"; כי הוכח שחתימתו של טל על כתב הערבות זוייפה; כי תוקף כתב הערבות הוגבל לתקופה החוזית; כי החזקה באולם הקטן הושבה ביום 05.01.2012; כי מלוא דמי השכירות שולמו עד למועד זה; כי בדיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מקומיים ביום 25.02.2023 הצהירה צביה כי "מסרנו את המבנה הספציפי הזה והעסק לא מיתקיים" ועל יסוד הצהרה זו תוקן כתב האישום והתייחס משלב זה ואילך לאולם הגדול בלבד; כי ניתנה הודעה כדין על חידלות להחזיק באולם הקטן; וכי לא היה מקום לחייב את צביה לשאת בחובות הארנונה של החברה כי הגישה אישור מטעם "יועץ מס המלמד כי הרכוש של החברה נמכר". העיריה ולשמן תמכו בפסק הדין מנימוקיו.

גם פרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים בחולון מיום 07.09.2015 שהוקדש להסדר טיעון מוסכם בעבירת אי קיום צו בית משפט, מתעד אמירה מפי ב"כ המאשימה לפיה "העסק הועבר לבנה", וכן אמירה מפי באת כוחה של צביה עצמה לפיה "נעשו כל המאמצים לעבור מיידית מהמקום, ואכן החברה ניסגרה לפני כמה חודשים, ולא מיתנהל שם יותר עסק. העסק עבר למקום אחר". התוצאה היא שהערעור המתייחס לפסק הדין בתביעת לשמן, לרבות התביעה שכנגד - נדחה כולו, והערעור המתייחס לתביעת הערייה נדחה ברובו, זולת תיקון החיוב ביחס לאולם הקטן, כך שיתייחס לתקופה שעד 30.06.2013 במקום עד 31.12.2014.

...

כן לא מצאנו כל טעות במסקנת בית משפט קמא לפיהן חולש כתב הערבות עליו חתמו צביה וטל גם על התקופה החוזית וגם על התקופה המוארכת, וזאת כעולה מניסוחו הרחב של כתב הערבות ["לקיום כל התחייבויותיו של השוכר על פי הסכם השכירות הנ"ל"], כמו גם בדחיית התביעה שכנגד, משלא נמצאו לה כל תימוכין בחומר הראיות.

הערעור המתייחס לתביעת לשמן נדחה אפוא.

בענייננו אין חולק שהמערערים לא מסרו לעירייה כל הודעה על חדילת ההחזקה, כי ההודעה נמסרה ע"י לשמן רק בשנת 2016, וכי הידיעה אותה אפשר לייחס לכאורה לעירייה היא לכל היותר ידיעת המחלקה המשפטית/המאשימה, במובחן מהגורם הממונה על גביית הארנונה - מה שמזמין לכאורה את המסקנה כי לשינוי עליו הצבענו לעיל בהקשר למועד עזיבת המערערים את האולם הקטן - אין כל השפעה על התוצאה האופרטיבית.

גם פרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים בחולון מיום 07.09.2015 שהוקדש להסדר טיעון מוסכם בעבירת אי קיום צו בית משפט, מתעד אמירה מפי ב"כ המאשימה לפיה "העסק הועבר לבנה", וכן אמירה מפי באת כוחה של צביה עצמה לפיה "נעשו כל המאמצים לעבור מיידית מהמקום, ואכן החברה נסגרה לפני כמה חודשים, ולא מתנהל שם יותר עסק. העסק עבר למקום אחר". התוצאה היא שהערעור המתייחס לפסק הדין בתביעת לשמן, לרבות התביעה שכנגד - נדחה כולו, והערעור המתייחס לתביעת העירייה נדחה ברובו, זולת תיקון החיוב ביחס לאולם הקטן, כך שיתייחס לתקופה שעד 30.06.2013 במקום עד 31.12.2014.

לא הוגש ערעור על פסק דין זה או על ההחלטה האמורה, ובהתאם פסק הדין והחוב הפכו לחלוטים.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק שאת הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבלי השליטה בחרה הפרטית ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואן הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט – 1999; "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

לא הובא לעדות רואה חשבון הנתבעת (ככל שהיה כזה) אשר יכול היה לשפוך אור על אופן ניהול החברה ועל מצב נכסיה והאופן שבו חולקו הכספים בה. בהקשר זה, גם דנון לא הובא להעיד מטעם הנתבע, וזאת על אף שניתן כנגדו וכנגד הנתבעת פסק דין בהסכמת הצדדים ביום 18.7.2022 (לרבות הנתבע אשר היה בדיון).

...

על כן מתקיימת בענייננו הרמת המסך הסטטוטורית ויש לקבל את התביעה כנגד הנתבע.

לאור כל האמור, ובהמשך לפסק הדין מיום 18.7.2022 אשר ניתן כנגד הנתבעים 1 ו- 2, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 3.

לסיכום על הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 466,651.29 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.