ערעור על פסק דין בתביעה נגד מכללה לטיס שקרסה

יו. בי. אמ. טרוול בע"מ הנה חברה פרטית (להלן: המשיבה), המאגדת מספר רב של משרדי נסיעות, על מנת לנהל בשם כולן משא ומתן מול ספקי שירותים בענף התיירות, כגון: חברות תעופה ומלונות (להלן: ספקי התיירות), לצורך השגת עמלות משופרות, הטבות, ותנאים ייחודיים.

בהנתן העובדה, כי "שתי ערכאות שיפוטיות, ביניהן בית המשפט העליון, קבעו באופן ברור וחד משמעי כי סכומי הכסף שנפסקו למשיבות כוללים בתוכם את מרכיב המע"מ", הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי "המשיבות (המבקשות – א.ש.) חייבות בהוצאת חשבונית על הסכומים שנפסקו לטובתן...מרכיב המע"מ כלול בסכומי הכסף שנפסקו למשיבות לפי החלטות בית המשפט". בהתייחס לטענת המבקשות, כי חיובן בהוצאת חשבוניות מס, ללא הוספת מרכיב המע"מ, משמעו, הפחתת הסכום שנפסק להן בע"א 8051/14, ציין בית משפט קמא, כי: "אכן, לו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, בטוחני כי המשיבות (המבקשות – א.ש.) היו מכלכלות את צעדיהן אחרת בחישוב הסכומים שנתבעו על ידן, תוך היתייחסות למרכיב המע"מ. מקובלים עלי, בהקשר זה, דבריו של ב"כ המבקשת (המשיבה – א.ש.) כי, בסופו של יום, מדובר ב'טעות בכדאיות העסקה'...". לנוכח האמור, ולאחר שדחה את טענת המבקשות להשהות את ההכרעה בהמרצת הפתיחה עד לקבלת עמדת רשויות מע"מ, קיבל בית משפט קמא את הבקשה למתן צו הצהרתי, וחייב את המבקשות להנפיק למשיבה חשבוניות מס (כל אחת על-פי חלקה) בגין מלוא הסכום ששולם להן, קרי: בסך של 3,180,000 ₪, בהתאם לפסק הדין בע"א 8051/14, ובגין כל תשלום עתידי שישולם להן על-פי פסק הדין הנ"ל. הבקשה לעיכוב ביצוע ביום 5.3.2017, הגישו המבקשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה, בגדריו, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, המונחת לפניי.

המבקשות ציינו, בהקשר לכך, כי לאחר שניתן פסק הדין בת"א 6368-06-08, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצועו בטענה, כי מימוש פסק הדין יביא לקריסתה הכלכלית.

באשר לדרישת מאזן הנוחות, השתרש במקומותינו הכלל, לפיו אין מעכבים את ביצועו של פסק דין, המשית על המבקש חיוב כספי בלבד, מן הטעם כי הנזק שייגרם לו כתוצאה מבצוע פסק הדין שניתן נגדו, איננו בלתי הפיך (ע"א 3062/14 חן נ' אוזן (30.7.2014); ע"א 249/14 איסמעילזאדה נ' עו"ד קישוני (9.4.2014)).

...

בהינתן העובדה, כי "שתי ערכאות שיפוטיות, ביניהן בית המשפט העליון, קבעו באופן ברור וחד משמעי כי סכומי הכסף שנפסקו למשיבות כוללים בתוכם את מרכיב המע"מ", הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי "המשיבות (המבקשות – א.ש.) חייבות בהוצאת חשבונית על הסכומים שנפסקו לטובתן...מרכיב המע"מ כלול בסכומי הכסף שנפסקו למשיבות לפי החלטות בית המשפט". בהתייחס לטענת המבקשות, כי חיובן בהוצאת חשבוניות מס, ללא הוספת מרכיב המע"מ, משמעו, הפחתת הסכום שנפסק להן בע"א 8051/14, ציין בית משפט קמא, כי: "אכן, לו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, בטוחני כי המשיבות (המבקשות – א.ש.) היו מכלכלות את צעדיהן אחרת בחישוב הסכומים שנתבעו על ידן, תוך התייחסות למרכיב המע"מ. מקובלים עלי, בהקשר זה, דבריו של ב"כ המבקשת (המשיבה – א.ש.) כי, בסופו של יום, מדובר ב'טעות בכדאיות העסקה'...". לנוכח האמור, ולאחר שדחה את טענת המבקשות להשהות את ההכרעה בהמרצת הפתיחה עד לקבלת עמדת רשויות מע"מ, קיבל בית משפט קמא את הבקשה למתן צו הצהרתי, וחייב את המבקשות להנפיק למשיבה חשבוניות מס (כל אחת על-פי חלקה) בגין מלוא הסכום ששולם להן, קרי: בסך של 3,180,000 ₪, בהתאם לפסק הדין בע"א 8051/14, ובגין כל תשלום עתידי שישולם להן על-פי פסק הדין הנ"ל. הבקשה לעיכוב ביצוע ביום 5.3.2017, הגישו המבקשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה, בגדרו, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, המונחת לפניי.

מקובלת עליי, בהקשר זה, עמדת המשיבה, כי הליך הוצאת חשבוניות המס אמור להתבצע על-ידי המבקשות מול רשויות מע"מ. על כן, ובמידה שבסופו של דבר יתקבל הערעור, יוכלו המבקשות לבטל את חשבוניות המס שהוצאו על-ידן לטובת המשיבה, ולהוציא תחתן חשבוניות זיכוי, תוך התקזזות ישירה מול רשויות מע"מ, ללא מעורבות של המשיבה.

לפיכך, מסקנתי היא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות.

סיכומו של דבר – דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

באת-כוחה המלומדת של המשיבה כתבה בסעיף 28 לתגובתה כי "לאור הפרותיה היסודיות את ההסכמים והנזקים הכבדים אותם המבקשת [החברה] גורמת, אין המבקשת זכאית לכספים כלשהם". לשון אחר: המשיבה טוענת, כי הפסקת פעילותו של קבלן המשנה היא בגדר הפרה של ההתחייבויות החוזיות שהחברה קבלה על עצמה, ובהכרח תביא לטענות של הפרת חוזה ביחסים שבינה לבין מזמיני העבודות, כך שהמשיבה תיאלץ לנקוט בצעדים הדרושים לבצוע העבודות שהחברה קיבלה על עצמה, אך אינה מבצעת בפועל בשל קריסתה.

  ב"כ המשיבה צטט את האסמכתאות הבאות: ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נגד ד"ר גרוס פ"ד מד(3) 185;  ע"א 5821/92 חורי נ' פישלר פ"ד מט(5) 833; ע"א 5079/02 דיור לעולה נ' איזוטופ.

ב-ע"א 1292/05 מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ' חי גל מהנדסים וקבלנים (7.2.07, פורסם ב'נבו') דחה המשנה לנשיאה א' ריבלין (השופטות ע' ארבל ו-א' חיות עמו) ערעור על החלטתי בתיק בש"א 11041/04 פר"ק חי' 612/02 (6.1.05) ואמר לענייננו (הדגשות הוספו): "5. בע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ, פ"ד נג(4) 8, הבהיר המשנה לנשיא ש' לוין את ההבחנה בין הוראת הקזוז הכללית המצויה בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), לבין הוראת סעיף 74 לפקודה, הקובעת דין קזוז מיוחד במסגרת הליכי חידלות פרעון: פשיטת רגל ופרוק. תכליתו של סעיף 53 – כך הוטעם – היא למנוע תביעות הדדיות, ואילו סעיף 74 נועד למנוע אי-צדק העלול להגרם עקב פשיטת הרגל, לאמור: "שאחד הצדדים לעסקה יזכה במלוא חובו, ומשנהו אך בדיבידנד על חובו הנגדי" (ראו גם ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת-רגל של מאיר גרבר, פ"ד כב(2) 19, 22; ש' לוין, א' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שניה, תשס"א) 235; .

סעיף 74(ב) לפקודה מורה כי "הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכנוס"; ובית משפט זה כבר פסק, כי "מניעת אי הצדק כאמור עומדת לחייב של פושט הרגל, כמצוותו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל רק כשבתאריך הקובע עומדים זה מול זה חובו של החייב של פושט הרגל וחובו של פושט הרגל לחייב" (ע"א 826/88 אל על אגודה שיתופית חקלאית ברמות השבים בע"מ נ' קרן החקלאות השיתופית בע"מ (בפרוק), פ"ד מה(2) 247, 252; יצוין כי ההלכה שנפסקה בעיניין אל-על אומצה גם על-ידי דעת הרוב בע"א 4316/90 הנ"ל, .

...

בנסיבות אלה ובשים לב למסקנותיי בהחלטה הנוכחית, אני דוחה את הבקשה לצירוף ראיה ללא צורך בקבלת עמדת בעלי-הדין שכנגד.

סעד אחרי ששקלתי את כלל נסיבות העניין על בסיס התיעוד הכתוב שהוגש, חקירות המצהירים וטענות באי-כוח בעלי-הדין בע"פ, אני סבור שבשלב זה מן הראוי לקבל את בקשת הנאמן במלואה על בסיס נימוקיה, וכך אני מחליט.

אני מחייב את המשיבה רם אדרת הנדסה אזרחית בע"מ לשלם לאלתר לעו"ד רון כהנא בתפקידו כנאמן בהקפאת הליכים של אקורד מ. את פ. בע"מ סך של 536324 (חמש מאות שלושים ושישה אלף שלוש מאות עשרים וארבע)ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהמועד שנועד לתשלום כל אחד מהחשבונות המאושרים (כהגדרתם בסעיפים 1 עד 7 לבקשת הנאמן), ועד לפירעון המלא בפועל.

אני מחייב את המשיבה לשלם בנוסף את הוצאות המשפט בבקשות שנדונו בין הצדדים (7, 8) וכן בנוסף שכ"ט עו"ד: לנאמן בסך 24000 (עשרים וארבע אלף)₪, להיום; ולכונ"ר חיפה בסך 10000 (עשרת אלפים) ₪, להיום.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 15889-07-16 מקובר ואח' נ' סדגסי ואח' לפני כבוד השופט, סגן נשיא שנלר כבוד השופט, סגן נשיא ד"ר ורדי כבוד השופטת רביד המערערים 1.אילון מקובר 2.מיכאל דסיאונוב 3.זיו גולן 4.קוברי שמואל-צבי 5.אמיר שביט 6.יוסי יניב בן דוד (צד פורמאלי) 7.ליאור כהן 8.נסים אתשמוז 9.ליאור עלפי 10.יפים לוזובסקי (צד פורמאלי) ע"י ב"כ עו"ד יקיר קול המשיבים 1.שמעון סדגסי 2.מיכל סדגסי 3.אליהו מאור 4.איי.אף.סי המכללה הישראלית לטיס בע"מ 5.איי.אף. סי המרכז הרב תחומי לטיס ותעופה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שמעון סדגסי פסק דין

הרקע העובדתי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת לימור ביבי) מיום 23/5/16 בת.א 46480-02-12 שקבלה את תביעת המערערים בחלקה כנגד המשיבים 1 ו-4 ודחתה את התביעה כנגד המשיבים 2, 3, 5.

ברם בית המשפט קמא עצמו קבע (בסעיף 33 לפסק דינו) כי במה שסופק לא הייתה תועלת וערכו ירד לטמיון לאור קריסת המכללה ולכן לא היה מקום ל"קזוז" שכזה והמערערים זכאים לפצוי בגין עגמת נפש כשבית המשפט קמא עצמו קבע שמדובר בעגמת נפש ניכרת.

...

לגבי עגמת הנפש שנתבעה למערערים (שהמשיב 1 מודה בעצמו שנגרמה), אנו סבורים שאין מקום להסתפק בפיצוי שנפסק ובקיזוז שעשה למעשה בית משפט קמא.

התוצאה לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים בחלקו את הערעור באופן שהחיוב כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא יחול גם על המשיבה 2 (ביחד ולחוד עם המשיבים 1 ו-4).

אנו מחייבים את המשיבים 1, 2, 4 ביחד ולחוד לשלם למערערים 36,000 ₪ בגין הוצאות הערעור.

בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים ת"ק 22148-07-20 ישי ואח' נ' החברה הגאוגרפית בע"מ בפני כבוד השופט **** מרדכי דמביץ תובעים 1. שלמה ישי, ת.ז. 000169409 2. שושנה ישי, 015193279 נ ג ד נתבעת החברה הגאוגרפית בע"מ, ח.פ. 514657956 פסק דין

הנתבעת הבהירה כי ביטול הטיול נעשה בכדי לא לגרום לאף אחד לטוס כשהוא חוזר לבידוד או לטוס בפחד.

על פני שלושה עמודים פירטו התובעים את טענותיהם המשפטיות נגד הנתבעת: על הנתבעת היה לבטח את הכספים ששלמו התובעים בהתאם לסעיף 12א(א) לחוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976.

במסגרת החלטה אשר דחתה בקשת רשות ערעור שהגישה חברת הטיולים על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, ציין נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת: המקרה שלפנינו עונה על כל מרכיביו של הסיכול אותם מונה ס"ק 18(א) חוק.

בעת כריתת החוזה בין הצדדים, 4.12.2019, קריסת כלל הפעילות העולמית אל תהום מגיפת הקורונה היתה בלתי צפויה - בכלל וגם בפרט על ידי הנתבעת.

...

סבורני אפוא כי מדובר בהתקשרות חוזית אשר הנתבעת לא יכלה לבצע את המוטל עליה בשל כח עליון - מגפה אשר העולם לא ידע כמוה לפחות כמאה שנה (מאז השפעת הספרדית אשר הכתה בשלהי מלחמת העולם הראשונה).

בהתחשב בכל הנסיבות שתוארו ובפרט בכך שהסך של 4,000$ אינו בידי הנתבעת ולמעשה כלל עולם התיירות מצפה לחזרה לפעילות, סבורני כי קבלת דרישת התובעים שהנתבעת תשיב לידיהם לאלתר את הסך של 4,000$ המעוכב בידי ספק שירותי הקרקע בטנזניה לא תהיה צודקת ותהיה בה חלוקה לא הוגנת של הסיכונים והתוצאות הנובעים מאי קיום הטיול בשל מגפת הקורונה.

התוצאה התביעה להשבת 100$ בגין תשלום עבור ויזות לטנזניה - נדחית.

במסגרת כתב התביעה המתוקן עתר התובע לקבלת אחד מן הסעדים שלהלן: א. צו עשה להריסת המבנה על כל קומותיו; ב. פסק דין כספי כנגד הנתבעים בסכום של 2,400,000 ₪ בגין עבודות התיקון של המבנה, כאמור בחוות דעת המומחה מטעמו של המהנדס יאיר אברהמי; ג. פסק דין כספי כנגד הנתבעים בסכום של 1,650,000 ₪ בגין ירידת הערך של המבנה, כאמור בחוות דעתו של השמאי יעקב מרזוק והיתר לפיצול סעדים.

ר' בהקבלה, עניין שלבי תעופה סעיפים 39-41 לפסק הדין, שהפנה לפניה לקבלת היתר כדין לרשויות התיכנון והבניה, אשר יפעלו על פי הנוהל שנקבע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, והצורך להציג לבית המשפט תכניות חזוק מפורטות.

היתנהלות התובע בזמן אמת לא מצביעה על כל דאגה מסכנה לקריסה מיידית או סכנה המחייבת הריסה של המבנה ובנייתו מחדש.

זכות ערעור כדין.

...

אני סבורה, כפי שציין גם כב' השופט זמיר בעניין שלבי תעופה, כי לו היה סבור התובע, באמת ובתמים, כי יש במבנה כדי להוות סיכון פוטנציאלי לחיי שוכרי המבנה בכלל, והקומה שבבעלותו בפרט, לא היה פועל כך ולא היה יושב ולא נוקט כל בדיקה במשך כל אותה תקופה, ממועד משלוח המכתב לעירייה ועד היום.

גם בשל נסיבות אלה יש לדחות את התביעה.

לסיכום: יש לדחות את תביעת התובע הן בשל טענת ההתיישנות ושיהוי, והן בשל כישלון התובע לפנות לרשויות לברר את היקף עלותה האמתי של עבודות החיזוק – הוא נזקו, וכן בשל אשם תורם של 100% של התובע בהתנהלותו במסגרת הליך זה ובמסגרת בירור מול הגורמים הרלוונטיים להקטנת הנזק, לרבות מניעת הבירור של הסעדים שהתבקשו, ונחיצותם, כפי שפורט לעיל.