ערעור על פסק דין בתביעה למכירת דירה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בימ"ש לתביעות קטנות בעפולה (כב' הרשם הבכיר מרט דורפמן) מיום 7.4.22, בו התקבלה חלקית תביעת המשיב נגד המבקשת לתשלום פיצויים בגין איחור במסירת דירה, תוך חיוב המבקשת בתשלום פיצויים בסך 15,750 ש"ח למשיב.

כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, תנתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד; "נקבע לא אחת כי בשל טבעם של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים, תנתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות רק במקרים חריגים שבחריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר (ראו: רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל, פסקה ו' (2007); רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.03.2015); רע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן, פסקה 6 והאסמכתאות המובאות שם (26.12.2016)". לא שוכנעתי כי ענייננו הוא בגדר מקרה חריג כאמור המצדיק מתן רשות ערעור על פסק-דינו של בימ"ש לתביעות קטנות.

עיון בפסה"ד של בימ"ש קמא מעלה כי הוא בחן את נסיבות המקרה בהתאם להוראות הסעיף האמור, תוך היתמקדות, ובצדק, בשאלה האם הוכח כי מדובר בעניינינו באיחור במסירה "שניגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו", כקבוע בסעיף 5א(ג) לחוק המכר דירות.

...

כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, תינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד; "נקבע לא אחת כי בשל טבעם של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים, תינתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות רק במקרים חריגים שבחריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר (ראו: רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל, פסקה ו' (2007); רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.03.2015); רע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן, פסקה 6 והאסמכתאות המובאות שם (26.12.2016)". לא שוכנעתי כי ענייננו הוא בגדר מקרה חריג כאמור המצדיק מתן רשות ערעור על פסק-דינו של בימ"ש לתביעות קטנות.

מסקנה זו מקובלת עלי.

נוכח כל המקובץ, הבקשה נדחית.

ברקע התביעה עסקת מכירת דירה מהמשיבה למבקשים.

בתגובה המשלימה מטעם המשיבה נטען כי בכוונת המשיבה לערער על פסק הדין בתביעת המבקשים.

אינני מצטרף לטענת ב"כ המשיבה כי אין קשר בין סכויי ההליך הנוכחי לבין תביעת המבקשים וממצאי בית המשפט שם. כעולה מפסק הדין, מחדלה של המשיבה לשלם את חובה למס שבח, לא רק שהיווה הפרת הסכם המכר, אלא אף הקשה על המבקשים לגייס משכנתא, כאשר אין חולק שבעת החתימה על הסכם המכר היו זכויות יה של המשיבה בנכס "חופשיות ונקיות". לא מיותר לציין כי בכתב התביעה מטעמה שמרה המשיבה על עמימות מטרידה בכל הקשור לתאור ברור של ההפרה המיוחסת למבקשים, אולם כפי שניתן ללמוד מכתב התביעה, טענת ההפרה שהיא מייחסת למבקשים מתייחסת לאי תשלום תמורת הנכס במועד המוסכם.

...

יישום השיקולים הרלוונטיים על ענייננו מוביל למסקנה כי יש להיענות לבקשת המבקשים לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה וזאת נוכח סיכויי התביעה הנמוכים ונוכח סימני השאלה לגבי איתנותה הכלכלית של המשיבה, בשים לב, בין השאר, לאי תשלום ההוצאות שהוטלו עליה על ידי בית המשפט המחוזי בתביעת המבקשים.

נוכח סיכויי ההצלחה הנמוכים של התביעה, על פני הדברים, נוכח מצבה הכלכלי הלוט בערפל של המשיבה, אשר לא שילמה למבקשים את הסכום הפסוק ואת הוצאותיהם, ונוכח ההליך הקודם בין הצדדים, אשר כבר העמיס על המבקשים הוצאות כספיות, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה ולחייב את המשיבה בהפקדת ערובה כספית לתשלום הוצאות המשיבים.

יחד עם זאת מסכימים הצדדים כי סך של 150,000 ₪ מתוך יתרת התמורה ישאר בידי הקונה ויועבר למוכר רק לאחר שהמוכר יקנה דירה חליפה לדירה זו וירשום עליה הערת אזהרה לטובת הקונה על פיה באם לא תאושר תמ"א 38 ולא תחל בניה בתוך 36 חודשים מיום הסכם זה, יחזיר המכר לקונה הסך של 150,000 ₪ ויותר לא תהיה לצדדים כל תביעה ו/או טענה האחד כלפי השני.

התביעה התקבלה על ידי כב' השופטת מיקה בנקי ביום 25.4.2021, אשר הורתה, בפסק דין מלא ומנומק, על פינוי הדירה עד יום 8.6.2021.

הנתבעים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על פסק הדין בתביעת הפינוי (ע"א 25868-05-21).

...

על כל פנים, משאושר פיצוי של 60,000 ₪ בגין אי פינוי המושכר (כתולדה של אי שתלומי שכר דירה במועדיהם), סבורני כי די בו כדי להיות פיצוי גם להפרשי מימון ועלויותיהן, ככל שהתובעים נשאו בהם.

סבורני כי סכום זה מגלם בתוכו גם פיצוי עגמת נפש בכל הכרוך ביחסי הצדדים, באופן שאין מקום לפסיקת ראש נזק נפרד של עגמת נפש.

התוצאה הנתבעים ישלמו לתובעים 155,400 ₪ עד יום 4.7.2023.

התובעת פנתה שוב לבית המשפט המחוזי בתל אביב, הפעם במסגרת עמ"ש 64512-02-19, בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין בתביעת פירוק השתוף הנ"ל, אשר כאמור ניתן עוד בחודש מרץ 2017.

למעלה מן הצורך, היתייחס בית המשפט גם לסכויי העירעור, וציין כי "על פניו, פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה מנומק היטב. הטלת דופי במשיבות 2- 3 שהן פרקליטות וכונסות נכסים לפי צו בית המשפט לעינייני מישפחה אינו ערובה להצלחת ערעור... הליך הכנוס אותו מבקשת המערערת לשוב ולתקוף, הסתיים זה מכבר. לא ניתן להשיב את הגלגל אחור. לערעור אין אפוא תועלת מעשית." על אף האמור, התובעת לא חוייבה בהוצאות, "לפנים משורת הדין וכדי להמנע מהלהטת הסיכסוך מחדש". ת.א. 58486-10-21- תביעה כספית שהגישה התובעת בבית משפט השלום בפתח תקווה, נגד שתי כונסות הנכסים שליוו את הליך מכירת הדירה בתביעת פירוק השתוף הנ"ל, תוך העלאת טענות שונות בנוגע להתנהלותן במהלך מכירת הדירה (להלן: "תביעת הכונסות").

אין לידון בטענות התובעת הנוגעות לשווי הדירה, שכן שווי הדירה כבר אושר על ידי בית המשפט בתביעת פירוק השתוף, בה ניתן פסק דין בהסכמה ונדחו שני ערעורים שהגישה בעיניין זה התובעת.

...

יוצא אפוא כי שווי הדירה נדון כבר במסגרת אותה תביעה לפירוק השיתוף ולא ניתן עוד לפתוח שוב סוגיה זו בשל השתק עילה המקים מעשה בית דין.

יש בכך גם משום חוסר תום לב. סיכום לאור כל האמור, לאחר עיון במלוא טענות הצדדים בתיק, על נספחיהם, עולה כי במקרה הנוכחי קיים מעשה בית דין (השתק עילה/ השתק פלוגתא) המשתיק את התובעת בנוגע לכלל הסעדים שהיא דורשת בתביעתה הנוכחית.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

ביום 2.11.22 ניתן פסק דין בתביעת המשכנתה (תמ"ש 7881-03-21) שבמסגרתו התקבלה חלקית (מחצית הקרן) תביעת האיש, והאשה חויבה להשיב לאיש סך של 46,420.73 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.3.21 (מועד הגשת התביעה) ועד מועד מתן פסק הדין (2.11.22), כאשר סך זה ישולם לאיש מכספי מכירת הדירה.

טענות האיש בערעורו המכוונות לכאורה לאופן ניסוח תביעת דמי השמוש על ידי האישה, אינן אלא ניסיון למחזר, בדלת האחורית, טענות שכבר נטחנו עד דק, נדונו ונדחו בפסק הדין מיום 18.1.19 בעמ"ש 11327-01-18 וב- עמ"ש 36064-02-18, שדחה את ערעוריהם של האיש ואביו: "הטענה כי אין האשה זכאית לזכויות בדירה, מאחר והדירה ניבנתה טרם הנישואין, ועל כן אין להחיל עליה את חוק יחסי ממון, היא טענה המתעלמת מהדינים הכלליים ובעניינינו, חוק המתנה. כידוע, על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74, כפופים, במהלך חיי נישואיהם, לשלושה משטרים רכושיים: הדינים הכלליים, איזון משאבים, והלכת השתוף הספציפי. (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט(3) 529 (13.8.05); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו (6) 175 (27.8.02)). שלושת המשטרים הללו אינם סותרים זה את זה. הם משלימים זה את זה ואין כל מניעה לבסס תביעה רכושית של מי מבני הזוג כלפי רעהו על כל אחד משלושת המשטרים הללו, גם אם ננקט מהלך על פי אחד מהם שלא בא לידי סיומו המוצלח. בעניינינו, נקבע כי אין להחיל את איזון המשאבים והשיתוף הספציפי, ראו פסק הדין של ערכאת העירעור שניתן על פסק הדין הראשון. בית משפט קמא הכיר בזכויות האשה בדירה מכוח חוק המתנה ובקביעה זו אין להתערב.

...

לפיכך, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא בתמ"ש 7881-03-21, לדון בשני החיובים המקבילים הנובעים מפסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, ולחייב את האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט, אשר ישולמו ישירות לאשה.

לפיכך, טען האיש בהודעת הערעור כי יש לקבל את הערעור ולחייב את האישה לשלם לאיש את מלוא סכום התביעה בסך של 63,704 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית בשיעור של 4%, מיום הגשת התביעה (1.3.21) ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייב את האישה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה בערעורים ההדדיים בסוגיית המשכנתה: מקובלת עלי טענת האישה כי תביעת האיש בגין חלקה של האישה בהחזרי המשכנתה בעבור תקופה המאוחרת לשבע שנים ממועד הגשת התביעה התיישנה.

קביעתי זו מייתרת את הדיון בתביעת האיש בגין החזרי המשכנתה, ואף את הכרעת בית משפט קמא בתביעה זו. בטענתה של האישה כי קיימים יחסי גומלין בין תביעת דמי השימוש לתשלומי משכנתה, מתפרצת האישה לדלת פתוחה הואיל וגם אני סבורה כי השכר הראוי המגיע לאישה מבטא את ההפרש בין דמי השימוש החודשיים למשכנתה החודשית.

לא מצאנו ממש בערעור האיש לפיו, על תשלומי המשכנתה שעל האישה להשיב לאיש, יש להוסיף ריבית בנקאית.

ואולם, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, במסגרת הערעורים בתביעת דמי השימוש, ומאחר שהצפי הוא שתביעת דמי שימוש תבלע את החיובים בגן דמי המשכנתה, אני מורה על ביטולן של כל קביעות בית משפט קמא בעניין החיוב בהחזרי המשכנתה במסגרת פסק הדין, כאשר תחתיהן יבוצע החישוב בהתאם לאמור בפסק הדין בערעורים ההדדיים בעניין דמי השימוש.

סוף דבר: סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיפים 94-85 וסעיפים 101-100 לעיל.