ביום 1.1.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"א 1122/22 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' סאב ניהול יזמות והשקעות בע"מ, שבו נדחה ערעור המדינה על פסק הדין שניתן בבית המשפט לעניינים מינהליים, והמשיבה נדרשה לערוך חישוב מחדש של שווי המגרשים, בהתאם לדרך החישוב שנקבעה בהחלטה 1470 ובהסכם ההשבה כלשונם – דהיינו, לפי הממוצע המשוקלל של 40% מכלל המגרשים ששיווקו במיתחם הרלוואנטי.
לפיכך לא נפל פגם בקביעת שווי מיגרש 10 על סמך שומה עדכנית כפי שעשתה המשיבה, וההוראה הנוגעת לממוצע המכרזי כלל אינה רלוואנטית.
בנוסף נאמר בפס' 33-32 לפסק הדין: "...הילכת דירות יוקרה רלוואנטית לענייננו בהיבט אחר. בעיניין דירות יוקרה נקבע כאמור שמתן פטור בידי רשות מקומית מגביית היטלי פיתוח יכול להעשות בדרך של קזוז, ובילבד שיקוזז אותו סכום שהרשות הייתה רשאית לגבות כהיטל פיתוח. בעניינינו מימנה אשבד את הוצאות הפיתוח בסכום של כ-1.12 מיליון ש"ח (נכון לשנת 1992), ולטענתה סכום זה גבוה משמעותית מהסכום שהיא הייתה נידרשת לשלם בגין היטלי פיתוח לו הערייה הייתה נמנעת מלפטור אותה מהם וגובה אותם כדין. אם טענה זו של אשבד נכונה (וסוגיה זו לא התבררה בבית המשפט קמא לגופה), יוצא שהעירייה קיבלה מאשבד סכום גבוה מזה שהייתה מוסמכת לגבות בגין היטלי פיתוח. מהי השלכה של מצב דברים זה על ענייננו כיום, לאחר פסק הדין בעיניין דירות יוקרה?
גם שם טענה התובעת, רוכשת הקרקעות בפטור ממכרז, כי "...מניתוח תחשיב הוצאות הפיתוח אל מול הוצאות הפיתוח ששולמו בפועל על ידי התובעת ונדרשו על ידי רמ"י ביחס למגרשי ההקצאה, ובהשוואה לצדי ג' שרכשו מגרשים נוספים בתחומי אותה תכנית, עולה כי התובעת שילמה ביתר בגין הוצאות הפיתוח ... ובנגוד לסכום שרמ"י הוסמכה לגבות על פי הסכם הפיתוח ותחשיב הוצאות הפיתוח שצורף לו". רמ"י טענה לעומת זאת כי אין הבדל בהוצאות הפיתוח בין מגרשים ששיווקו במיכרז פומבי או בפטור ממכרז, תוך שהיא סומכת טיעוניה על הצמדה למדד שעלה בחדות מאז שנת 2013 ועל העמסה בגין תשתיות על בעקבות הסכם עם המועצה המקומית.
"עיקר טענתה של התובעת הוא לחיובה ביתר על ידי רמ"י בהוצאות פיתוח, שלא כדין, ושלא בהתאם למערכת ההסכמים הקיימת, ושלא בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל העוסקת בפדיון קרקעות. נטען כי הועמסו על התובעת עלויות עודפות, בהתאם להסכם פיתוח מאוחר (הסכם ההרחבה) שלא היה בתוקף, לא במועד חתימת הסכם ההשבה, לא במועד שנקבע בהסכם ההשבה לקביעת שווי המגרשים שהוקצו לתובעת, ואף לא במועד הקצאתם בפועל".
בפסקות 100-94 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כי:
"...לא הייתה מניעה שרמ"י תיקבע את הוצאות הפיתוח באופן חד-צדדי, בהתאם להחלטות ועדת הפרויקטים העליונה, וזאת ללא תלות במועד חתימת הסכם פיתוח עם המועצה.
...
סבורני, כפי שיפורט להלן, כי טענת העותרים כי הם אינם חייבים בתשלום הוצאות פיתוח מעבר לקבוע באגרות ובהיטלים, כמו גם טענתם כי יש לחייבם בתשלום הוצאות פיתוח לפי תעריפי העבר, חותרת תחת מהותן של ההוראות בהסכם ההשבה, וכי העותרים אינם יכולים לשנות בדיעבד את התנאים להשתכללות הזכות ואת התחייבויות הצדדים בהסכם.
הסעיף מורה כי העותרים ישלמו הוצאות פיתוח באותה מתכונת שתחול על שאר המגרשים, וזאת לפי הוראות המשיבה כפי שיחולו בעתיד, במועד הרלוונטי.
לא נמצא, אם כן, מקום להתערב בהחלטות המשיבה, והעתירה נדחית אפוא.
