ערעור על פסק דין בעניין צו עיקול והעברת כספים

בית משפט השלום בקריות ע"ר 28603-09-18 מ. מ. אבו סנאן נ' טמבור בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת לובנה שלאעטה חלאילה מערערת מ. מ. אבו סנאן משיבות 1. טמבור בע"מ 2. גיל החברה הישראלית בע"מ פסק דין

בנסיבות אלה, מאחר ונדמה כי המועצה לא כללה בחישוביה - כנראה בשל טעות - את ימי הפגרה לצורך מניין הימים להגשת העירעור ובשים לב לכך שהמזכירה במשרדו של ב"כ המועצה לא התייצבה לדיון שנקבע בעירעור (בנגוד למצהיר מטעם המשיבות) ובכך למעשה נימנע בירור עובדתי בדבר טענות המשיבות אודות מועד שיגור ההחלטה בפקס, ניתן היה לסלק את העירעור על הסף בשל האיחור בהגשתו.

המחלוקת, כאמור, נוגעת לסכום שהיה על המועצה להעביר, ובעוד שב"כ המשיבות טוענת כי מרגע שהמועצה העבירה סכומים הנופלים מההפרש בין ההכנסה נטו (ראו סעיף 7 לעיל) לסכום הפטור מעיקול, יש לחייבה לפי סעיף 48 לחוק, טוען ב"כ המועצה כי המועצה פעלה בהתאם לצוו העיקול והכנסתו הרלוואנטית של החייב, אותה צריך להעביר ללישכת ההוצאה לפועל מכוח צו העיקול, הנה ההכנסה הפנויה לאחר הקזוז שנעשה בגין חוב ארנונה והעברות הכספים שבוצעו ישירות משכרו של החייב אל הבנק לכסוי ההלוואות שנטל, הכל כמובן מעבר לניכויי החובה האחרים עליהם לא חולקות המשיבות (מס הכנסה, ביטוח לאומי ועוד).

בשאלת הנטלים ובשאלת הנחת התשתית העובדתית הרלוואנטית, אני מפנה לניתוח הדברים בע"א (י-ם) 6006/05 הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' דוד חסון ואח', שם בסעיף 5 לפסק הדין, כתב בית המשפט את הדברים הבאים: "רואים אנו, כי עצם המצא כספים בחשבונו של החייב, אשר לגביו ניתן צו עיקול, מספיק כדי להראות לכאורה כי הכספים נכללים בעיקול ואינם מוחרגים ממנו, ואם חפץ הצד השלישי לחלוק על מסקנה לכאורית זו ולהראות כי מיתקיים לגבי הכספים החריג, עליו להגיש ראיות לסתור" .

בהמשך נכתב ""לאחר שהמשיבים הוכיחו, כי הכספים שהועברו לחייבת היו "נכסים מעוקלים", עובר הנטל אל המערער להוכיח, כי היה קיים "הצדק סביר" להעברתם בנגוד לצוו העיקול.

...

לסיכום המשיבות זכו בפסק דין נגד החייב וחרף הליכי הגביה השונים שננקטו נגדו לא הצליחו לגבות את החוב.

לאור כל האמור, בשל אי הגשת הערעור במועד ובשל דחיית טענות המועצה לגופן, אין מקום להתערב בהחלטתו של כב' הרשם.

מכאן, אני מורה על דחיית הערעור ועל חיוב המועצה בהוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבות בסכום של 8,000 ₪.

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א 5348-07-15 (כב' השופט הבכיר א' שוורץ) מיום 29.12.2019 בו נדחתה תביעת המערער נגד המשיב 1, והתקבלה תביעת המערער נגד המשיבות 2-3 אשר חויבו לשלם למערער עבור עבודות שביצע ושיקים שנמסרו תמורתן, חוללו.

אשר לבקשה לצרוף ראיה, סובר המערער כי הסכם הגישור נחתם כחודש טרם מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ולכן היה על הצדדים עליהם הוטל העיקול ליידע את המערער או את בית המשפט קמא על הסכם הגישור ולהעביר את הכספים למערער כנדרש בצו העיקול.

המערער גילה אודות הסכם הגישור רק לאחר מתן פסק הדין מושא ערעור זה. המערער טוען כי יש לקבל את הבקשה שכן חשיבותו של הסכם הגישור היא בכך שהמשיב 1 העלים מידיעת בית המשפט כי קיבל סכום של 100,000 ₪ במסגרת ההסכם, ועקף צו עיקול שבית משפט קמא הטיל בתאריך 01.04.2018.

...

עוד אני סבורה כי דינה של הבקשה לצירוף ראיה להדחות.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.

המערער ישלם למשיב 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ כולל מע"מ. הסכום יועבר למשיב 1 מהערבון באמצעות בא כוחו.

התובענה שהגישה המבקשת אינה תובענה כספית או תובענה להעברת נכס בעין, אלא תובענה לסעד הצהרתי ולצו למניעת קפוח בדרך של רכישת מניות המבקשת.

בעיניינו, פסק הדין ניתן בשנת 2017 והבקשה לצוו עיקול זמני הוגשה זמן רב לאחר מכן.

משנפסק על ידי בית המשפט שהסרת הקפוח תבוצע בדרך של הפרדות ורכישה כפויה של מניות המבקשת על ידי המשיב, יש לראות בסעד זה כסעד אופראטיבי שבצדו חיוב כספי, ואפשר אף שבגדרי פסק הדין הסופי ראוי לחייב את המשיב בתשלום אגרה בהתאם לסכום אותו יחויב לשלם למבקשת תמורת המניות.

משכך, איני נראה כי גם בהיתחשב בהוראות סעיף 374 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אין מניעה ליתן צו עיקול זמני בגדרי תביעה זו. מקובלת עליי טענת המבקשת, לפיה בנסיבות המקרה כאן, אין להחיל את הוראות תקנה 363 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, מאחר ופסק הדין שניתן אינו בגדר פסק דין אופראטיבי כספי מושלם, אלא דורש עוד חוות דעת מומחה.

שהוי המבקשת לא סיפקה הסבר המניח את הדעת אם בכלל מדוע לא הגישה בקשה לעיקול נכסי המשיב בסמוך לפרוץ הסיכסוך או בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ולא נראה כי עצם השלמת חוות הדעת של רו"ח בארי מהוה שיקול להטלת העיקולים המבוקשים, לפי שכבר במועד מתן פסק הדין ולכל היותר עם דחיית העירעור בבית המשפט העליון, היה ברור לצדדים שהמשיב חייב לרכוש את מניותיה של המבקשת ובהיתחשב בטענות המבקשת והאמור בפסק הדין, היה ברור שאין מדובר בסכום זניח.

...

משכך, איני נראה כי גם בהתחשב בהוראות סעיף 374 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אין מניעה ליתן צו עיקול זמני בגדרי תביעה זו. מקובלת עליי טענת המבקשת, לפיה בנסיבות המקרה כאן, אין להחיל את הוראות תקנה 363 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, מאחר ופסק הדין שניתן אינו בגדר פסק דין אופרטיבי כספי מושלם, אלא דורש עוד חוות דעת מומחה.

אשר על כן, ובהתאם לסמכות בית המשפט מכוח הוראות סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, כתנאי לדחיית הבקשה לעיקול זמני, אני מחייב את המשיב להמציא למזכירות בית המשפט, בתוך 20 ימים, ערבות בנקאית אוטונומית לטובת המבקשת על סך 3,000,000 ₪ בתוקף ל – 24 חודשים (ככל שיהיה צורך תוקף הערבות יוארך).

סוף דבר הבקשה למתן צו עיקול נדחית, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית על ידי המשיב כאמור בסעיף 9 לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 19965-03-22 מ.ס.ש הפצה מיתקדמת בע"מ ואח' נ' מור שרותי הפצה בע"מ ואח' לפני: כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן המערערים: 1.מ.ס.ש הפצה מיתקדמת בע"מ 2.שלמה סורידרוב 3.שמואל מויסה ע"י ב"כ עו"ד דוד מזור המשיבים: 1.מור שרותי הפצה בע"מ 2.דרור ציון זיתוני 3.וורקר שירותי רכב וליסינג בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אבי עמבר ממשרד אברהמי צאיג-חברת עורכי דין פסק דין

לפני ערעור על החלטת כב' השופטת רסלר-זכאי (החלטתה מיום 24.2.22,שנתנה כרשמת, כתארה אז), להטיל עיקולים על נכסי המשיבים, כספים, חשבונות בנק וכלי רכב, וכמו כן בקשה לעכב את ההכרעה בעירעור עד לתום הדיון בבקשה לסילוק התביעה על הסף, שהוגשה בתיק העקרי.

בהמשך, התקבלה בקשת המערערים, קבוצת מסש, להסיר את העיקולים מחשבון הבנק של חברת מסש, כנגד הפקדה של 40,000 שקלים בקופת בית המשפט, שכן המחזיקים הודיעו כי בחשבון נתפש סכום זה (על אף טענת המשיבים כי לאחר שהוצא צו העיקול הועברו כספים מחשבון זה לחשבונות אחרים).

המערערים הגיבו לבקשה וטענו כי עיקר טענותיהם בעירעור מופנות כנגד החלטת הרשמת בעירעור, בעוד שהבקשה לסילוק על הסף נוגעת להיעדר עילת תביעה, והעדר אישור לניהול תביעה נגזרת.

...

בהחלטתי מיום 29.5.22 קבעתי, כי בטורם תינתן החלטתי בערעור, יגיבו המשיבים לבקשה, עד ליום 13.6.22.

בע"א 2308/20 פז חברת נפט בע"מ נ' אליהו ממן (נבו 28.08.2022), נקבע, גם כן בהקשר של תום לב והפרת חוזה, כי (פס' 48 לפסק הדין): "ממצאים אלה של בית המשפט המחוזי הם ממצאים מובהקים שבעובדה. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר יש באפשרותה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שהופיעו לפניה, ולבחון לעומק כל ראיה שהוגשה במסגרת ההליך הדיוני. התערבות ערכאת הערעור בקביעות אלה, תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר מתגלים בפסק הדין דלמטה פגמים מהותיים, היורדים לשורש העניין, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות" במקרה שלפניי החלטת הרשמת רסלר-זכאי, מנומקת ומפורטת, המבוססת הן על חומר הראיות שהוגש, לרבות מסמכים חשבונאיים, הן על העדויות שנשמעו לפנייה, והתרשמותה מהעדים, ועל כן דין הערעור להידחות.

לאור כל האמור הערעור נדחה.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב -יפו ע"ר 9348-02-24 06 פברואר 2024 לפני : כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי נציג ציבור (עובדים) מר אברהם קמינסקי נציגת ציבור (מעסיקים) גב' אורה נורי המערער: ניב בייביץ ע"י ב"כ: עו"ד בני אשכנזי המשיבה : אל. אס . לג'נדרי סולושיינס בע"מ פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת כב' הרשמת סימה קרמר מיום 30.1.24 (להלן: "ההחלטה") שניתנה בתיק סע"ש 35481-01-24.

בהחלטה קבעה כב' הרשמת כי הבקשה נדחית משלא הוכח יסוד ההכבדה, כדלקמן: "8. ראשית לכל, המבקש צירף אסמכתא לכאורית על ביצוע העברה לפני מספר ימים הגם שאינו מועסק על-ידי המשיבה מזה כשנה, אך לא פירט כיצד מידע זה הגיע לידיו. כמו כן, התובע לא פירט אודות זהות המחזיקה. למחדלים אלה משנה חשיבות שכן לא הובהר כיצד המחזיקה קשורה למשיבה, כך שכלל לא ברור כיצד, אם בכלל, העברת הכספים למחזיקה מהוה הברחת נכסים.

בתקנה זו נקבע כי בעל דין המבקש להטיל עיקול זמני נידרש להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, כמו גם על חשש סביר שאי מתן הצוו יכביד על ביצוע פסק הדין (להלן: "דרישת ההכבדה").

...

לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי בדבר קיומו של חשש להכבדה המצדיק קבלת הבקשה במעמד צד אחד".

בענייננו, לאחר שקילת טענות המערער והמסמכים בכתב הערעור, בבקשה ובתביעה, שוכנענו כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשמת שלא להיעתר לבקשה להטלת עיקול.

בהקשר זה מקובלת עלינו באופן מלא קביעתה של כב' הרשמת קרמר, ולפיה לא נשללה האפשרות כי אין המדובר בהברחת נכסים אלא בהעברת כספים כתמורה עבור שירותים או מוצרים שסיפקה המחזיקה למשיבה.

לאור כל האמור נדחה הערעור.