ערעור על פסק דין בעניין זכויות חזקה ובעלות במגרש בג'לג'וליה

בשנת 2011 פנתה התובעת לרשות כדי לברר בעיניין הקצאת קרקע בג'לג'וליה, אך מאחר שהקרקע לא הייתה זמינה, החל מסוף שנת 2012 פעלה הרשות בהסכמת התובעת להקצאת מיגרש בכפר ברא.

בסעיף 5(ג) לחוזה נקבע כדלקמן: "צד ב' מאשר ומתחייב בזה, כי עם קבלת הפיצויים עפ"י חוזה זה, לא תהיינה לו תביעות נגד המינהל ונגד כל גוף או אדם אחר בגין הנכסים ורכישתם, פרט לאמור לעיל בפיסקה ב' בדבר ערעור על שווי הנכסים". אם כך, יחידי צד ב', ובהם התובעת, ויתרו על כל תביעה הנוגעת לפצוי ששולם, למעט ערעור בעיניין שווי המקרקעין שהופקעו.

בסיכומי התובעת נטען שבפסק הדין בעירעור לא הפנה בית המשפט העליון לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה או לסעיף מסוים אחר, ולכן, לצורך חישוב הפיצויים החל מיום 15.2.2010 יש לבחון את כלל הוראות החוק הנ"ל. לטענת ב"כ התובעת, במקרה דנן אין ספק שנפסקו לתובעת בפסק דין הכספים המגיעים לה בגין ההפקעה, ואין ספק שהמועד לבצוע התשלום חלף זמן רב לפני 15.2.2010, ולכן עומדת לתובעת הזכות לקבל פיצוי מלא לפי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, לרבות ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק.

אין לקבל טענה זו. בפסק הדין בעירעור נקבע שחל בעניינינו הנוסח מתוקן של סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, שלפיו החל מיום תחילתו של תיקון מספר 10 (15.2.2010) תשולם לבעל הזכויות "ריבית צמודה בשיעור שנקבע, לעניין ההגדרה "הפרישי הצמדה וריבית", לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

חזוק נוסף לכך אפשר למצוא בדברי ההסבר להצעה לתיקון מספר 10 (ה"ח הממשלה תשס"ו מס' 237 עמ' 414), שם נקבע בעמוד 425 כדלקמן: "מוצע כי החל במועד תחילתו של החוק המוצע, יתוספו לפצויי ההפקעה הפרישי הצמדה וריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה... דהיינו – תשלום ריבית ריאלית מלאה על סכומי הפיצויים, בהתאם לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003. מדובר בריבית בשיעור עלות גיוס ההון של הממשלה בתוספת 1 נקודת אחוז" (ההדגשות שלי – מ"ת).

...

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעת כי יש להוסיף לפיצויי ההפקעה ריבית פיגורים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בגין התקופה שמיום 15.2.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

קשה להשלים עם מצב דברים שבו הרשות מפקיעה מקרקעין, לא משלמת פיצוי מלא בגינם במשך עשרות שנים, ובסופו של דבר משלמת את הפיצוי בתוספת ריבית מינימאלית, שהיא נמוכה משמעותית מהתשואה שהייתה יכולה להתקבל אילו שולם הפיצוי בסמוך למועד ההפקעה, בין בדרך של מקרקעין חלופיים ובין בדרך של פיצוי כספי.

סיכום התביעה נדחית במלואה, בכפוף לאמור בסעיף 26 לפסק הדין.

הנתבע פנה לתובעת אשר מסרה לו כי לצורך הסדרת רישיון רטרואקטיבית על בית העסק לשלם לתובעת 7,000 ₪ + מע"מ – עלות הרישיון להקרנה פומבית של משחקי יורו 2016 (ע' 18, ש' 15-16).

האם הפקת סרט המשחק מהוה יצירה המוגנת על פי חוק זכויות יוצרים? לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ריבלין, כפי שהובאו בע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נגד פלוני (13.5.2012) (להלן: "עניין פלוני") : "הליגה מצלמת, כאמור, את משחקי הכדורגל שלה, מביימת, מפיקה ועורכת את הצילומים, ואף מוסיפה להם גרפיקה ומוסיקה. אמנם, משחקי הכדורגל כשלעצמם אינם כשירים להיות מושא לזכות יוצרים. ארוע ספורט עצמו הוא היתרחשות של עובדות במציאות, אשר כידוע אינן מוגנות בזכויות יוצרים. אלא שזכות היוצרים עשויה לחול על האופן המסוים בו ארוע הספורט מתועד ונערך. אופן התעוד והצילום של ארוע ספורט כרוך בלא מעט יצירתיות, וכך בודאי באשר לבימויו והפקתו של הצלום, כמו גם אופן העריכה. כל אלה עולים, ככלל, לכדי 'יצירה מקורית' הזוכה להגנת דיני זכויות היוצרים. ואכן, בפרשת טלאיבנט נקבע כי צלום והפקה של ארועי ספורט מוכרים כיצירה המוגנת בזכות יוצרים..". לעניין זה ראו גם את מאמרו גיא פסח "זכויות שידור – גלגוליה של סבוניית [פסק הדין בעיניין] א.ש.י.ר. וחלקה כגורם מעצב בשוק התיקשורת", המשפט י' 131, 133-132 (2005): "זכות השידור היא זכות עצמאית, נפרדת ומובדלת מזכות היוצרים, כמו גם מ'זכות המשדרים' ומ'זכות המבצעים' שבחוק זכויות מבצעים ומשדרים, תשמ"ד – 1984 ... כשלעצמם, ארועי הספורט וההתרחשות שעל מיגרש המשחקים, אינם כשירים להיות נושא לזכות יוצרים. זכות היוצרים יכולה לחול אך ורק על האופן המסוים שבו ארוע הספורט מתועד אגב לידתה של 'יצירה מקורית' כמובנה בחוק זכויות יוצרים; למשל, הפקה טלויזיונית המתעדת ומשדרת בשידור חי ארוע ספורט, ואשר ככזו היא עשויה להיות מסווגת כ'יצירה דרמאטית' ('ראיונועית') מקורית...

כך מפסק הדין: "אין מחלוקת כי צ'רלטון הפיקה משדרי ספורט בערוצי הספורט, כפי שהוכח לא אחת בפסקי דין אליהם הפניתה המערערת, אולם, קיים פער מהותי בין זכות יוצרים בהפקה זו או אחרת לבין טענה לזכות יוצרים בשל בעלות על ערוצים אלו.

משכך, אין לקבוע כי קיימת חזקה לפיה המערערת היא יוצרת כלל היצירות המשודרות בערוצים האמורים, וממילא על מנת לתבוע הפרת זכויות יוצרים על המערערת להוכיח זכויותיה בכל יצירה לגופה .

הנתבעים מנסים להיבנות על פסק הדין שניתן בת"א (חד') 52077-03-12 צ'רלטון בע"מ נגד מונא גליאנוס (21.11.2013) (להלן: "עניין מונא"), שם קבע בית המשפט כי הבצוע לא היה פומבי, שכן מסך הטלוויזיה לא הופנה לקהל אלא לעובד בית העסק בלבד, ולקוחות בית העסק לא יכלו לצפות בשידור באופן מסוד.

...

כל אלו הביאוני למסקנה כי ההפרה לא הניב לנתבעים רווח כספי משמעותי.

ו - סוף דבר הנתבעים יישאו בתשלום סך של 16,000 ₪ כפיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת במשחק.

כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאותיה בסך 3,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות ערעור (רע"א 409/20, 415/20, 527/20, 529/20, 597/20, 580/20, 595/20,602/20, 604/20, 601/20, 613/20, 680/20), אך פסק הדין של בית המשפט המחוזי נותר על כנו.

לטענת התובעים, הנתבעים תפסו חזקה שלא כדין במקרקעין: הן במקרקעין שבהם הם מחזיקים בזכויות קנייניות במושאע, ללא זכות לחזקה ספציפית, ועל כן, ומכוח הוראות סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הם חייבים לשלם דמי שימוש ראויים ליתר השותפים במקרקעין; וביחס לשימוש שעושים הנתבעים בחלקה 30, שבה אין ספק כי אין להם כל זכות, עותרים התובעים לדמי שימוש ראויים.

עוד נקבע בפסקי הדין הקודמים, כי תנאי ל"דיור אקוויוולנטי" מכוח הסכם 1961 הוא שהמבנה שבו מתגורר התושב היה קיים בעת כריתת הסכם 1961, וכי אותו מבנה משמש עדיין את התושבים, וכלשונו של בית המשפט המחוזי (מפי כב' סגן הנשיא ד"ר ורדי): "[יש] לקבוע ראשית עקרונות כלליים הנובעים מהחלטת הממשלה, ההסכמים שהיו והתנהגות הצדדים ואח"כ "לצקת תוכן" לעקרונות אלו וליישמם לגבי העובדות והמשפחות הספציפיות הנוטלות חלק בעירעור ותוך יצירת מנגנון שיבטיח סופיות ואי דרישת כספים נוספים מדיור, הכל כפי שיפורט בהמשך.

הפועל היוצא הוא, שאין בידי להכריע בדבר אופן החלוקה הנכון של יחידת הפצוי בין הנתבעים השונים, כאמור – משלא הובאו ראיות לעניין זה, ומשקביעת כללים לעניין זה חורגת מיגדרי סמכותו העניינית של בית משפט זה. בהקשר זה אשוב ואזכיר, כי אף בית המשפט המחוזי ראה לנכון להותיר את שאלת חלוקת הפצוי בתוך המשפחות הגרעיניות להליכים נפרדים (וראו לעניין זה פסקה 103 לפסק הדין בעיניין גבעת עמל – מחוזי, ראו גם לעיל, פסקה ‎48), וכך אני סבור שראוי לעשות גם במקרה זה. סיכום אלה איפוא המסקנות והקביעות עד כה: על הנתבעים לסלק את ידיהם מחלקה 30, שבה יש למחפוד ז"ל זכויות בעלות בשיעור של 16/80 מן המקרקעין, ושבה הוקצו להם מיגרשי תמורה במסגרת התוכנית לאיחוד ולחלוקה; על הנתבעים לסלק את ידיהם מחלקות 29 ו-493, שם ישבו במעמד של בני רשות מכוח החזקתו של מחפוד ז"ל בחלקות אלה במהלך השנים; הנתבעים זכאים לקבל "יחידת פיצוי" אחת בשווי 3,024,000 ₪ (נכון להיום) מכוח זכויותיו של מחפוד ז"ל על פי הסכם 1961; אין לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים עד למועד פסק הדין; אופן החלוקה של "יחידת הפצוי" ייקבע בהסכמה בין הנתבעים, וככל שלא תהיה הסכמה – על ידי הערכאות המוסמכות.

...

הפועל היוצא הוא, שאין בידי להכריע בדבר אופן החלוקה הנכון של יחידת הפיצוי בין הנתבעים השונים, כאמור – משלא הובאו ראיות לעניין זה, ומשקביעת כללים לעניין זה חורגת מגדרי סמכותו העניינית של בית משפט זה. בהקשר זה אשוב ואזכיר, כי אף בית המשפט המחוזי ראה לנכון להותיר את שאלת חלוקת הפיצוי בתוך המשפחות הגרעיניות להליכים נפרדים (וראו לעניין זה פסקה 103 לפסק הדין בעניין גבעת עמל – מחוזי, ראו גם לעיל, פסקה ‎48), וכך אני סבור שראוי לעשות גם במקרה זה. סיכום אלה אפוא המסקנות והקביעות עד כה: על הנתבעים לסלק את ידיהם מחלקה 30, שבה יש למחפוד ז"ל זכויות בעלות בשיעור של 16/80 מן המקרקעין, ושבה הוקצו להם מגרשי תמורה במסגרת התוכנית לאיחוד ולחלוקה; על הנתבעים לסלק את ידיהם מחלקות 29 ו-493, שם ישבו במעמד של בני רשות מכוח החזקתו של מחפוד ז"ל בחלקות אלה במהלך השנים; הנתבעים זכאים לקבל "יחידת פיצוי" אחת בשווי 3,024,000 ₪ (נכון להיום) מכוח זכויותיו של מחפוד ז"ל על פי הסכם 1961; אין לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים עד למועד פסק הדין; אופן החלוקה של "יחידת הפיצוי" ייקבע בהסכמה בין הנתבעים, וככל שלא תהיה הסכמה – על ידי הערכאות המוסמכות.

הוראות אופרטיביות בהינתן כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: עד יום 30.10.2021, יפקידו התובעים את סכום הפיצוי, בסך 3,024,000 ₪, בידי נאמן שיוסכם על-ידי הצדדים.

יוער, כי סכום זה נקבע לאחר שעיינתי בחוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים.

למרות צו מניעה זמני שהיה בתיק זה בתוקף עד להחלטה חלוטה בעירעור על פסק הדין ת"א 8200-09-18 (פסק הדין בעליון מיום 23.11.22), טוענים התובעים כי המבקש החל בעבודות בניה ביום 20.8.22, על אף צו המניעה ובטרם הסתיימו ההליכים בבית המשפט העליון.

מישפחת התובעים אינה מטייבה כי אם מג'לג'וליה והם לא התגוררו מעולם בטייבה.

האם התובעים הציגו די ראיות באשר לזכויותיהם במיגרש 99: התובעים טוענים כי הינם הבעלים והמחזיקים הבלעדיים זכויות מכלל חלקה 5 בגוש 7839 וזאת מכוח פסק דין הצהרתי של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן ביום 8.12.2016 בת.א. 39592-06-15.

כפי שציין כב' השופט הנדל בע"א 7626/20, בנוגע לבקשה לצוו מניעה בעירעור בעיניינם של צדדים אלה ובנוגע לחלקה 5: "גם אם אניח כי העירעור שבכותרת אינו נטול סיכוי – למרות המרכיב העובדתי הבולט בו – הרי שהמערערים לא הוכיחו כי מאזן הנוחות נוטה לזכותם. לטענתם, אם יבוצע פסק הדין "לא תהיה מניעה בפני מי מהמשיבים להעביר זכויותיו [...] באותם 3/104 חלקים מתוך שטח החלקה, דבר אשר עלול להוביל לסכסוכים מיותרים" (פסקה 22 לבקשה).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, שוכנעתי כי המבקשים לא עמדו בנטל הנדרש הן מבחינת הבעלות ושיוך מגרש 99 לחלקם כנטען, והן מבחינת מאזן הנוחות.

סוף דבר: לאור כל האמור, מצאתי כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להידחות ללא צו להוצאות.

רקע עניינה של התביעה- סיכסוך שכנים לגבי מיקום קו הגבול בין בית התובעים לבית הנתבעים, ברח' החיל 19 חולון, חלקה 342 בגוש 6740 (להלן: "החלקה" או "המיגרש").

בכתב התביעה ציינו התובעים, כי במסגרת מדידה שבוצעה, עובר להעברת הזכויות ממשפחת שקורי אל הנתבעים, הסתבר כי "בעוד ששיטחה של מישפחת זינגר עמד בדיוק על 164.30 מ"ר, 1/3 משטח המיגרש, הרי ששטחם של מישפחת שקורי עמד על 181.6 מ"ר.

בין היתר ראוי להביא בחשבון את האופן בו הסתיים ההליך (הסכמה או פסק דין), את המועד והשלב הדיוני בו הסתיים ההליך, מורכבות התיק וחשיבותו; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד נתקבל לבין שיעור ההוצאות; ואת סבירות ההוצאות ושכר הטירחה בהיתחשב בטיב העניין.

ההוצאות צריכות להיות פרופורציונאליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך כמו גם עדוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (ע"א 2617/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, נצרת עלית [פורסם בנבו] (2005)).

 לא זו אף זו. יש ובית המשפט נימנע מלפסוק הוצאות, בשל שיקולים הסמויים מעינו של הקורא, שיקולים שלעיתים נהירים לבעלי הדין עצמם ולערכאת העירעור, אך לא בהכרח מוצאים ביטוי בכתובים (עניין אייזלר).

...

הנתבעים מצידם טענו כי יש לדחות את התביעה, תוך שהדגישו כי רכשו את זכויות החכירה ביחידה שלהם בשנת 2016, כאשר חומת הבטון המפרידה בינם לבין יחידת התובעים מצויה שם מאז בניית היחידות בשנות ה- 40.

סוף דבר לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי לנכון להעמיד את סכום ההוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד על סך כולל של 5,000 ₪.

הנתבעים ישלמו את ההוצאות עד ליום 30.5.24 שאם לא כן אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.