ערעור על פסק דין בעוולת לשון הרע

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 44971-07-23 שמרון ואח' נ' רון לפני: כבוד השופטת מיכל נד"ב, אב"ד כבוד השופטת יסכה רוטנברג כבוד השופט אבי גורמן המערערות .1 אהובה שמרון ת"ז 010431997 .2 סיון דוידוביץ ת"ז 036404481 .3 שגית שטלמן מאיירס ת"ז 059573030 ע"י באת כוחם עו"ד אירית ינקוביץ המשיב רועי רון ת"ז 028697738 ע"י בא כוחו עו"ד עמית לויתן פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט אריאל ברגנר) מיום 24.05.2023 בת"א 31817-05-21.

בפסק הדין התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב נגד המערערות (ונגד שישה נתבעים נוספים), והם חויבו לשלם למשיב פיצויים בסכומים שונים, כמפורט בפסק הדין.

וכך נקבע: "מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפירסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להיתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהוים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהוה 'פירסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפירסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפירסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דיעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפירסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עיקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי.... איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטאטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר" (פסקה 17 לפסק הדין).

...

לאור האמור, אנו מורים על השבת הדיון לבית משפט קמא, כדי שיבחן את כלל הנסיבות, ועל יסודן יקבע אם – בהנחה שיש בדברים משום פרסום לשון הרע – יש תחולה להגנות הקבועות בחוק.

תוצאה הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא בכל הקשור למערערות, מבוטל.

החיוב להוצאות לטובת אוצר המדינה מבוטל במלואו, וככל ששולמו כספים, אנו מורים על השבתם למי ששילמם.

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת מ. יפעתי) בת"א 19664-04-21, שדחה את טענת המערער לפיה, המשיב פירסם אודותיו לשון הרע בשתי הזדמנויות (להלן: "פסק הדין").

הפירסום הראשון (להלן: "הפירסום הראשון") בוצע ביום 8.3.2021, בקבוצת ווטס אפ של תלמידים הלומדים אצל המורה האחר, רגב גוטמן (להלן: "רגב") בה שאל אחד מחברי הקבוצה: "מה עדיף לקנות רגב או אלישע" על כך השיב המשיב: "אתה אמיתי? חחח אתה בקבוצה של רגב... ולגבי השאלה ברור שרגב חד משמעי!!!!!. אלישע מלמד גרוע ולא עוזר למבחן בכלום הוא רק פותר ממנים וגם את זה יש לנו פה בקורס הספציפי הזה אז בכלל אין שם כלום אצלו ..." ביום 12.3.2021 ובעקבות הפירסום הראשון, שלח המערער באמצעות בא כוחו, מכתב התראה למשיב טרם הגשת תביעה ובו דרש הימנו היתנצלות ופירסום הודעה מתקנת בקבוצת הלימוד ופצוי בגין עוולת לשון הרע כלפיו בסך של 300,000 ₪.

...

בהקשר כאן נראה כי מדובר בהבעת דעה על מורה, במסגרת התכתבות בקבוצת תלמידים, כאשר התלמידים מחליפים דעות זה עם זו. בהקשר זה, סבורני כי רשאים התלמידים להביע דעתם על מורה כזה או אחר, על חוויותיהם מהלימוד בקורס, התכנים המועברים על ידי המורים והתרשמותם האישית מיכולות ההוראה של המורים.

לעובדה כי לצורך ההכרעה בשאלה האם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע יש לבחון את הרקע לפרסום ולא רק את תכנו ראו, בהקשר אחר, ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.7.2015): "בשים לב לכל אלה, נראה לי כי בבואנו להעריך את מידת הפגיעה שהסב פרסום פלוני שעניינו סכסוך עסקי, שומה עלינו לבחון ראשית, את מידת החומרה של הביטוי הפוגעני;... ושלישית, את השאלה אם ניתן דגש ל"אקלים" הסכסוכי שבו מצויים הצדדים (כך שככל שהפרסומים השליליים הוצגו במנותק מהיריבות שבין הצדדים, כן תגדל הנכונות להכיר בפרסומים כלשון הרע, ולהפך).

לאור כל האמור, מצאתי לדחות את הערעור.

בתביעתו עתר המבקש לחייב כל אחד מהם לשלם לו פיצוי על סך 36,400 ₪ בגין עוולת לשון הרע ע"פ חוק איסור לשון הרע, תשכ"א-1965, ומכאן בקשתו שלפני.

הוראת סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובעת כי "פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי..". בשונה מערעור על פסק דין של בית משפט שלום, על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל, אין זכות קנויה לערעור ונדרשת רשות לכך מבית המשפט לערעורים.

בפסק דינו קבע בימ"ש קמא שהמבקש כתובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח את גירסתו שלפיה כונה בכינויים כגון "פושע" ו"עבריין" "המהוים באופן מובהק דברי לשון הרע". בימ"ש קמא קיבל את גרסת המשיבים שלפיה מה שנאמר למבקש הוא כי הנו בבחינת מסיג גבול וככל שלא יעזוב את המקום, יוזמן למקום שוטר קהילתי.

...

מסקנה שהיא תולדה של הערכת מהימנות של העדים שבית משפט קמא שמע את דבריהם ומהם התרשם.

לאור כל האמור, ונוכח אמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור, לא מצאתי שלפני אותן נסיבות חריגות המצדיקות לתת למבקש את רשות הערעור.

על כן הנני דוחה את הבקשה.

בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369 (2012) נקבעו שלושה שלבים לשם בחינת קיומה של עוולת לשון הרע: "א. בחינת השאלה האם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 בחוק והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.

לא הוגש ערעור על פסק הדין, והוא מהוה השתק פלוגתה.

לעניין מטרת הפצוי, נקבע ברע"א 4740/00 דלעיל: "הפצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם [42], בעמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שניגרם. הפצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שניגרם – לא פחות ולא יותר" (עמ' 524-525 לפסק הדין).

...

אני מקבלת את טענת התובעות כי הדוא"ל נמסר לנמענים, וטענת האב, שהכחיש זאת בשפה רפה ורק בסיכומים, אינה מתקבלת.

תחולת ההגנה של "אמת הפרסום" מותנית גם בכך שמדובר בפרסום שיש בו דברי אמת, שאם לא כן, התוצאה היא דברי עלבון, גידופים ונאצות שכל מטרתן לפגוע במושא הפרסום, ולא לקדם ענין ציבורי אמיתי" (סעיפים 22-24 לפסק הדין).

מכל האמור לעיל אני קובעת כי לא עומדת לאב הגנת אמיתות הפרסום או העניין לציבור.

הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה" (ד"נ 9/77 חברת החשמל נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד לב(3) 337, 350 (1978)).

בעמ"ש 47311-10-13 שנזכר לעיל נקבע: "יש ממש בטענת המערערים כי כאשר עסקינן בסכסוך משפחתי, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע. סכסוכים מסוג כזה הם מטבע הדברים טעונים מאוד מבחינה רגשית, ועלולים לגרור ביטויים חריפים שנאמרים בסערת רגשות. גם כענין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגע שנאמר על ידי הצד שכנגד, שאם לא כן, בתי המשפט לעניני משפחה יוצפו בתביעות לשון הרע לרוב. יחד עם זאת, לכלל הזה ישנם יוצאים מהכלל, ודומה כי המקרה הנוכחי הינו דוגמא מובהקת ליוצא מן הכלל. אין המדובר בפרסום אקראי ובלתי מכוון של לשון הרע מתוך סערת רגשות, שראוי לנהוג בסלחנות ביחס אליו, אלא במסכת שיטתית, עקבית ומרושעת של פרסומים, שכל תכליתם היתה, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, לפגוע במשיבה ובשמה הטוב בקרב בני משפחתה, חבריה וכן מעבידה. ריבוי המעשים ואופיים השיטתי מעיד כי היה מדובר במסע נקם ובתוכנית מוקדמת ומתוכננת מראש ובקפידה, שנועדה לפגוע במשיבה בכל המעגלים הקרובים אליה... לא בכדי ציין בית המשפט קמא כי המערערים ניסו לגרום לבידודה וניתוקה של המשיבה מבני משפחתה, למנוע ממנה כל תמיכה כספית או אחרת, לרבות סיוע בהשגחה על ילדיה, והחמור מכל, א(2) ניסה לפגוע במקום עבודתם של המשיבה ושל אביה כדי לפגוע במטה לחמה ולהותירה ללא הכנסה. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא כי האופי הזדוני של הפרסומים, והמניע העומד מאחוריהם, מצדיקים החמרה בפסיקת הפיצויים...". לאב לא רק שלא עומדת חזקת תום הלב, אלא הפרסומים שביצע, ועדותו לפניי, מקיימים את החזקה בדבר חוסר תום לב. סעיף 16 לחוק, שכותרתו 'נטל ההוכחה' קובע: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

ראשית, וכאמור לעיל בעניין פיצוי בגין לשון הרע בסכסוכי משפחה, מקובלת עלי הגישה כי יש לנקוט בפיצוי מתון, לאור אופי הסכסוכים המשפחתיים.

אמנם השוחט הינו בעל תפקיד ציבורי, שלא כבענייננו, אך לקהילה הסגורה משמעות מיוחדת: "בנסיבות מקרה דנן, הצדדים המעורבים ומערכת היחסים ביניהם, מביאה למסקנה חד משמעית כי מדובר בפרסום בחוסר תום לב , אשר פורסם בכוונת זדון ורצון של הנתבעים לבייש את התובע ולפגוע בו ובעבודתו, ואין המדובר בפרסום אמת או בפרסום בתום לב. כל זאת, הן לאור המניע של המפרסמים והן לאור סגנון הפרסום". התנצלות התובעות עתרו לחיוב האב בפרסום התנצלות בנוסף לפיצוי.

הנתבע ישלם לתובעות יחד (לפי יחס סכומי הפיצוי לכל אחת) הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ ועוד מס ערך מוסף.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' הרשמת הבכירה דנה ביאלר) מיום 29.4.24, במסגרתו דחה בית המשפט את תביעת לשון הרע שהגיש המבקש נגד המשיב.

טענות המבקש בבקשת רשות העירעור בבקשתו שלפני טען המבקש, שאינו מיוצג, כי בית משפט קמא שגה בשני היבטים: "מחדל דיוני" והשני "היתעלמות מהראיות והיעדר היתייחסות לעובדות מהותיות". בהיבט הדיוני, פירט המבקש את ההתנהלות הדיונית בבית משפט קמא והתייחס, בין היתר, לכך שהמשיב לא הגיש כתב הגנה בפרק הזמן שנקבע לכך ולא הופיע לדיון הראשון, מה שהביא למתן פסק דין נגדו בהיעדר.

בפסק הדין שניתן בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, (04/08/08), עמד בית המשפט העליון על השלבים השונים בניתוח עוולת לשון הרע, וקבע כי דרך זו מורכבת מ-4 תחנות שונות: "ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפירסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להיתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהוים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהוה 'פירסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפירסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפירסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דיעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפירסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפצוי הראוי לתובע.... ". המונח "לשון הרע", עפ"י סעיף 1 לחוק הוא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; השאלה אם ביטוי מסוים יש בו משום "לשון הרע" היא שאלה שצריכה להבחן על פי אמות מידה אובייקטיביות, שאינה מחייבת הוכחה של יסוד נפשי ואין ביהמ"ש בוחן את מניעי המפרסם או כוונותיו (ע"א 466/83 שאהה אג'מיאן נ' הארכיהגמון דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740 (1986), ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 338).

...

בחנתי את פסק דינו של בית משפט קמא ושקלתי את טענותיו של המבקש, ולא שוכנעתי כי עניינו במקרה המצדיק התערבות, ודאי לא בתוצאה הסופית של פסק הדין.

אני דוחה אפוא את הטענה כי התלונה שהוגשה היתה תלונת שווא או כי המשיב נדרש היה לערוך בדיקות נוספות מטעמו.

סוף דבר לאור המקובץ, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.