ערעור על פסק דין בסילוק יד מבית מרקחת ודירה

עוד טוענת המבקשת, כי המשרד ודירת המגורים לא היו מעולם חלק בלתי נפרד משתי החנויות, ושעה שלכל אחד מהנכסים כניסה נפרדת, הרי שמדובר למעשה בנכסים נפרדים לחלוטין ולכל נכס משמעות משפטית נפרדת.

אם לא די בכך, הרי שבמסגרת בר"ע 3189/04 צמח נ' עירית רמת השרון (פורסם בנבו, 30.6.2005), שהגיש מר צמח על החלטות ראש לישכת ההוצל"פ, הובהר כי מר צמח היתקשר בהסכם שכירות עם חברת בני את רפי רוקח בע"מ וכונס הנכסים למעשה ניכנס בנעליו וגבה את דמי השכירות.

לטענת המשיבים, הסמכות לידון בטענה בדבר החלטת ראש ההוצל"פ הינה של ערכאת העירעור על החלטות ראש ההוצל"פ. מינוי כונס נכסים נעשה ומנוהל על ידי רשם ההוצל"פ ועל כן מקומן הטבעי של טענות המבקשת בעיניין תוקף מינוי כונס הנכסים, כמו גם ניהול הליך הכנוס הנן במסגרת תיק ההוצל"פ בפני כב' רשם ההוצל"פ, אשר הנו הערכאה המוסמכת להכריע בסוגיות האמורות.

בהחלטה מאותו יום נקבע כי "מר ויקטור צמח עתר לפסילת ביהמ"ש שעה שהעילה לפסילה הנה זכות הדיבור שניתנה ע"י ביהמ"ש למשיב 2. מתן זכות דיבור לצד לתובענה בודאי שאיננה מהוה עילה לפסילת ביהמ"ש שהרי זכות הדיבור והטיעון של צד לתובענה הנה זכות מוקנית מכח ניהול ההליך. משכך הבקשה נדחית". ביום 17.10.2017 הגישה המבקשת בקשה "לעצור את כל ההליכים המתנהלים בתובענה" בשל ניהול משפט בלתי תקין, לשיטתה של המבקשת, בשל העובדה כי למשיב 2, לטענתה, אין צו מינוי כונס נכסים כדין ומשכך ניהול המשפט הנו בלתי תקין ונעשה בחוסר סמכות ובנגוד לכל דין, וכן כי המשפט "מנוהל על בסיס עובדות שבתרמית". בהחלטה מאותו יום נקבע: "יובהר כי טענותיה של המבקשת... הנן טענות המצויות בלב ליבה של התובענה שהגישה המבקשת, וידונו במסגרת ההכרעה בה. לא ניתן להכריע בתובענה ללא קבלת תגובת המשיבים, כפי שנתבקשה אף במסגרת דיון, וזאת על אף טענותיה של המבקשת כלפיהם. המבקשת עותרת להורות על עיכוב הליכים בתובענה שהיא עצמה הגישה ועתירה זו איננה ברורה... ככל שהיא מבקשת למשוך את תביעתה, תציין זאת במפורש". עוד צויין בהחלטה האמורה, כי בהיעדר תגובה מתאימה לבקשה לסילוק על הסף, ינתן פסק דין על בסיס המסמכים המצויים בתיק.

אין אלא לצטט לענין זה מהדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון בפסק דין מיום 27.2.13 בעיניינו של מר צמח במסגרת בג"צ 9157/12 שהוגש על ידו כנגד המשיבים: "...כלל הטענות שהעותר מעלה בעתירתו הן טענות ערעוריות מובהקות, שאינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה. מעבר לכך, העתירה מציגה תמונה חלקית ביותר של תולדות ההיתדיינות בין העותר למשיבים, ומשכך אין מנוס מלהגדירה כלוקה בחוסר ניקיון כפיים... כך למשל, העותר נימנע מלפרט בעתירתו כי חלק מטענותיו הוכרעו בעתירה מנהלית שהגיש וכי תלוי ועומד בעיניינו ערעור בבית משפט זה.

...

לענין זה, אין אלא לשוב ולהפנות לדבריה של כב' השופטת שטופמן בהחלטה האמורה: "בשולי הדברים, חייבת אני להתייחס לאופן שבו ניהל המבקש את ההליכים בבר"עות שבפניי. נראה לי כי המבקש עשה כל שביכולתו על מנת להכביד על ניהול ההליכים, לרבות הגשת בקשות רבות מאוד בעניין העירבון, כמו גם בקשות לפסילת המותבים השונים שישבו בדין.

סוף דבר התוצאה היא שהתביעה נדונה לסילוק על הסף, וכך אני מורה.

המבקשת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בית משפט השלום בחדרה ת"א 34071-11-15 בלבן ואח' נ' ניג'ם ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטת הדסה אסיף התובעים .1 אילנה בלבן ת.ז. 8276248 .2 אהרונה אמיר ת.ז. 8276263 .3 רבקה שטרן ת.ז. 8276255 הנתבעים .1 אחמד ניג'ם ת.ז. 020689071 .2 בלאל ניג'ם ת.ז. 29816998 .3 אלינה ניג'ם ת.ז. 336481197 פסק דין

בית המשפט הורה לנתבע לסלק ידו מיתרת המקרקעין אך הנתבע לא עשה כן. הנתבע 1 הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט בתיק 43939-02-10.

לגבי הדירה השלישית אמר רמזי שזו "עוד דירה שאני משתמש איתה מעל בית המרקחת. יש לי את הבנות באוניברסיטה והן יושבות שם ולומדות וזה בבעלותי" (עמ' 25 שו' 9-10).

...

התוצאה היא, שלנוכח העדויות שהביאו התובעות, העובדה שהנכס בנצרת רשום על שם הנתבע, יש בו 3 דירות שבאחת מהן עושה הנתבע שימוש, חשבון הארנונה הוא על שם הנתבע, וזו גם כתובתו של הנתבע במשרד הפנים, והנתבע לא הביא עדים כלשהם להוכיח את טענתו לפיה למרות כל זאת הוא ממשיך להתגורר בבנימינה, אני קובעת שהתובעות הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח שהנתבע עזב את הנכס והוא מתגורר בנצרת לפחות מאז שנת 2015.

התוצאה היא שאני קובעת שהנתבע 1 נטש את הנכס ועבר להתגורר בנצרת.

התוצאה היא, שאני מקבלת את התביעה ומורה על סילוק ידם של הנתבעים 1-3 ממנה.

רק במהלך 2010 קבלו המשיבים את תיק החקירה, ורק משנתקבל עלה בידם לבחון את נסיבות מכירת הדירה והעברת הבעלות והחזקה בה למבקשת.

על פסק הדין הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון (ע"א 3172/15 וכן ע"א 4090/15) וביום 15.6.17 ניתן פסק הדין בערעורים (להלן: "פסק הדין בעירעור").

ובכלל, מבקשים המשיבים להדגיש כי בפסק הדין בעירעור קבע בית המשפט העליון כי "לצדדים תשמרנה הזכויות להעלות כל טענה עתידית במסגרת הליך נפרד ככל שהדין מאפשר זאת, וככל שמדובר בטענה שלא הוכרעה במסגרת הליך זה". כך בדיוק הם מבקשים לעשות בתביעה זו ולכן אין יסוד לניסיון לסלקה על הסף.

(ע"א 9774/05 דורון ראובן נ' מאוריציו רוקח [פורסם בנבו] 18.4.07, פסקה 6) בבחינת טענה שכזו לקיומו של "השתק עילה", המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא עליו לבחון האם, על פי מהות הדברים, מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האנטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות - זהים.

וכך הוכרע בפסק הדין בעירעור (פסקה 21 בפסק הדין): "אם כן, עינינו רואות כי המערערים לא עתרו אך ורק לביטול שטר המכר, אלא הם עתרו לכך שיוצהר כי הם הבעלים החוקיים של הדירה – ולא המשיבה – ושבעלותם תרשם בהתאם במירשם המקרקעין. ואולם, ברור הדבר, כי על מנת להכריז על המערערים כבעלי זכויות בדירה, לא די להכריע בשאלת תוקפו של שטר המכר, אלא יש לידון גם בתוקפו של הסכם המכר אשר במסגרתו הסכימו הצדדים, לכאורה, על העברת הבעלות בדירה מהמנוחה למשיבה. על כן בצדק קבע בית המשפט כי אין בבטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, נוכח זיופו של שטר המכר, כדי לאיין את תוקפה של עסקת המכר כולה, ובצדק דן והכריע גם בסוגיית תוקפו של הסכם המכר." ובהמשך, נוכח טענת המשיבים כי לא ניתנה להם היזדמנות לטעון כנגד תוקפו של ההסכם (פסקה 22 בפסק הדין בעירעור): "טענה נוספת אותה העלו המערערים היא כי לא ניתנה להם כל אפשרות לטעון כנגד תקפו של הסכם המכר. סבורני כי גם טענה זו דינה להדחות. מעיון בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי שהתקבלו לאורך ההליך, עולה כי כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה שנערכה ביום 29.3.2012, ציין בית המשפט לפני הצדדים כי אין די בדיון בשאלת תוקפו של שטר המכר כדי ללמד על מהותה של עסקת המכר כולה, ועל כן נקבע כי התובענה תיכלול הן את המחלוקת הנוגעת לביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, והן את המחלוקת העולה מהמשך הבקשה לרשום את הדירה על שם המערערים. בהמשך לכך, הורה בית המשפט לצדדים להמציא בתוך 45 ימים את כלל המסמכים הקשורים לעיסקת המכר. גם בהחלטתו מיום 12.7.2012 חזר בית המשפט והדגיש כי "במידה והתובענה דנא תיתקבל, ברי כי לא יהיה בכך סוף פסוק, שכן שאלת תוקפו של ההסכם תקום." נראה איפוא שבית המשפט גילה את דעתו בקשר לסמכותו ולכוונתו לידון בתוקפה של עסקת המכר כולה, כבר מתחילתו של ההליך, ואיפשר לצדדים להערך בהתאם.

...

וכך הוכרע בפסק הדין בערעור (פסקה 21 בפסק הדין): "אם כן, עינינו רואות כי המערערים לא עתרו אך ורק לביטול שטר המכר, אלא הם עתרו לכך שיוצהר כי הם הבעלים החוקיים של הדירה – ולא המשיבה – ושבעלותם תירשם בהתאם במרשם המקרקעין. ואולם, ברור הדבר, כי על מנת להכריז על המערערים כבעלי זכויות בדירה, לא די להכריע בשאלת תוקפו של שטר המכר, אלא יש לדון גם בתוקפו של הסכם המכר אשר במסגרתו הסכימו הצדדים, לכאורה, על העברת הבעלות בדירה מהמנוחה למשיבה. על כן בצדק קבע בית המשפט כי אין בביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, נוכח זיופו של שטר המכר, כדי לאיין את תוקפה של עסקת המכר כולה, ובצדק דן והכריע גם בסוגיית תוקפו של הסכם המכר." ובהמשך, נוכח טענת המשיבים כי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון כנגד תוקפו של ההסכם (פסקה 22 בפסק הדין בערעור): "טענה נוספת אותה העלו המערערים היא כי לא ניתנה להם כל אפשרות לטעון כנגד תקפו של הסכם המכר. סבורני כי גם טענה זו דינה להידחות. מעיון בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי שהתקבלו לאורך ההליך, עולה כי כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה שנערכה ביום 29.3.2012, ציין בית המשפט לפני הצדדים כי אין די בדיון בשאלת תוקפו של שטר המכר כדי ללמד על מהותה של עסקת המכר כולה, ועל כן נקבע כי התובענה תכלול הן את המחלוקת הנוגעת לביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, והן את המחלוקת העולה מהמשך הבקשה לרשום את הדירה על שם המערערים. בהמשך לכך, הורה בית המשפט לצדדים להמציא בתוך 45 ימים את כלל המסמכים הקשורים לעסקת המכר. גם בהחלטתו מיום 12.7.2012 חזר בית המשפט והדגיש כי "במידה והתובענה דנא תתקבל, ברי כי לא יהיה בכך סוף פסוק, שכן שאלת תוקפו של ההסכם תקום." נראה אפוא שבית המשפט גילה את דעתו בקשר לסמכותו ולכוונתו לדון בתוקפה של עסקת המכר כולה, כבר מתחילתו של ההליך, ואיפשר לצדדים להיערך בהתאם.

גם למבקשת הזכות שלא להוסיף ולהיות מוטרדת בפרשה עגומה זו. מאחר והגעתי למסקנה שיש לקבל את הטענה למעשה בית דין מסוג "השתק עילה", לא מצאתי מקום להידרש ליתר טענות המבקשת.

נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה, קובע כי התביעה הראשונה מקימה כלפי המשיבים מעשה בית דין מסוג "השתק עילה", וכפועל יוצא מכך – מורה על דחיית התביעה.

לפניי בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף מן הטעם של מעשה בית דין כתוצאה מפסק דין שניתן בתיק תא"מ 45044-07-14 (להלן :"פסק הדין") וכן מטעמים נוספים המפורטים בבקשה גופא.

דיון המדובר בהסכם שכירות ראשון אשר נכרת ביום 17.9.06, בין התובע מחד, לבין הנתבע ובתו-ימית,מאידך,לפיו השכיר התובע לימית ולנתבע דירה במושב דוב"ב. תוקפו של ההסכם היה מ1.10.06 ועד 30.9.07.

יחד עם זאת,ההלכה היא שהכלל של מעשה בית דין משתיק לא רק טענת בעל דין שנטענה, אלא גם טענה שחייב היה לטעון בהליך הקודם, גם אם נימנע מלעשות כן. כלומר גם אם היו טענות, או מסמכים, שיכול היה התובע לטעון או להגיש, בהליך הקודם,אך אלו לא נטענו ולא הוגשו על ידו,יהיה התובע מושתק מלהעלותם בהליך הנוסף, שכן הפלוגתא כבר הוכרעה והיה צריך להציגם בהליך הראשון.

ראה: רע"א 2237/06 ‏ ‏בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין:"ההלכה לפיה "מעשה בית דין משתיק לא רק טענת בעל דין שנטענה, אלא גם טענה שחייב היה לטעון להגנתו, גם אם נימנע מעשות כן" (ע"א 461/58 חברת ביטום בע"מ נ' מנהיים, פ"ד יג(2) 937, 943 - השופט, כתארו אז זוסמן), היא מהוותיקות במשפטנו - לרבות מפי הנשיא אגרנט עצמו (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כה(2) 561, 593 שם הביא גם מדברי השופט (כתארו אז) זוסמן בע"א 167/63 ג'ראח נגד ג'ראח, פ"ד י"ז(4) 2617, 2625-2624; וראו ע"א 217/90 הוועדה המקומית לתיכנון קריות נ' ירמיהו עיני חברה בע"מ, פ"ד מז(2) 111, וכן ע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח [פורסם בנבו]).

לאור האמור,ככל שחפץ התובע להגיש ראיות נוספות,אשר, לטענתו,נימנע ממנו להגיש בהליך הקודם,יכול היה להגיש ערעור על פסק הדין ולצרף לערעור בקשה להבאת ראיות נוספות בה ייפרט מדוע לא הוצגו אותם מסמכים בהליך הקודם.

...

הנתבע טען בבקשתו כי בפסק הדין כבר הוכרעו כל הסוגיות שאותן העלה התובע בתביעה דנן ולפיכך,יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין.

התובע טען כי יש לדחות את הבקשה שכן עילת התביעה בהליך הקודם הייתה שיק שמסרה בת הנתבע (להלן:" ימית") לתובע, ואילו בהליך זה עילת התביעה היא שטר חוב שמסר לו הנתבע.

זאת, בניגוד להסכם הראשון שבו הצדדים היו התובע, הנתבע וימית- (עובדה שלסברת בית המשפט אף חיזקה את המסקנה שאין המדובר בהארכת הסכם הראשון, כי אם בהסכם חדש).

הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין היתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את העניין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן" וראה גם דברי השופט דנציגר שנאמרו ברע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ. בן ברוך: "סבורני כי נתבע בסדר דין מקוצר יהיה מושתק מלהעלות בהתדיינות עתידית לא רק את הטענות אותן העלה במסגרת בקשת רשות להתגונן אותה הגיש,אלא גם את הטענות אשר היה עליו לטעון, אך נמנע מכך. הלכה מבוססת היא כי מעשה בית דין משתיק בעל דין מלטעון טענה אשר חייב היה לטעון להגנתו ולא טען...לכן סבורני כי נתבע בסדר דין מקוצר חייב להעלות בבקשת הרשות להתגונן אותה הוא מגיש את מלוא הטענות המשפטיות הרלבנטיות המבוססות על התשתית העובדתית שלפניו, ככל שאלה נוגעות לפלוגתאות העיקריות שבמחלוקת במסגרת התביעה שהוגשה נגדו ו"אם לא עשה כן - נסחפה שדהו". (יצוין כי כב' השופט נ' סולברג הסכים לקביעתו העקרונית של השופט דנציגר שם, אך העיר כי על סמך הלכת וינשטיין שצוטטה לעיל, ניתן להגיע לתוצאה דומה גם בדרך של החלת דוקטרינת המניעות).

לאור כל האמור,אני מקבלת את טענת הנתבע ביחס למעשה בית דין ומורה על דחיית התביעה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 20736-09-21 רוקח ואח' נ' בנקוביץ ואח' לפני כבוד השופט גלעד הס התובעים 1. דורון רוקח 2. ברכה רוקח 3. דליה גורמן הנתבעים 1. חוה בנקוביץ ז"ל 2. אמירה טנדלר 3. זלמן ברקת 4. ניר ברקת 5. אלי ברקת 6. ערן ברקת 7. יוסף טנדלר התובעים על ידי - עו"ד מיכל גולדהר ועו"ד מאיה בורסי הנתבעים על ידי - עו"ד דוד כהן פסק דין

וכן ר' ע"א 9042/12 עפו אבו עיסא נ' סלמאן סולימאן סרחאן [פורסם במאגר נבו] (4.5.2015): "בית משפט קמא דחה את תביעת המערער גם בשל היתיישנות. המערער נסמך על סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) הקובע כי אין היתיישנות במקרקעין מוסדרים. אלא שבפסיקה נקבע כי תביעה לקיום זכות לא רשומה במקרקעין מוסדרים היא בגדר תובענה לאכיפת חיוב חוזי במקרקעין, וככזו, אינה חסינה מהתיישנות וחל עליה סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות הקובע תקופת היתיישנות של עשרים וחמש שנים (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, 494 (2000); דנ"א 2415/01 חברת פליצ'ה ראובן נ' ציפורה סופיוב [פורסם בנבו] (30.5.2001); ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא נ' עריית קרית אתא, [פורסם בנבו] פסקה 10 (17.10.2012) (להלן עניין תלמוד תורה); ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי [פורסם בנבו] (23.6.2013)). במקרה דנן, הסכמי החליפין נחתמו ביום 15.2.1986 בעוד עתירתו של המערער הוגשה ביום 14.3.2011 והתביעה שכנגד הוגשה ביום 12.6.2011, דהיינו, בחלוף 25 שנה, כך שלכאורה חלפה תקופת ההתיישנות." במקרה שלפניי, התובעים אינם מסתמכים על זכות רשומה בלישכת רישום המקרקעין, היות ותקופת החכירה שלהם הסתיימה, והם אלו המבקשים לרשום זכות חדשה במירשם, מכוח טענה חוזית.

לפיכך, במקרה שלפנינו, כאשר ממכתבי עו"ד אבירם משנת 1995 עולה באופן ברור וחד משמעי, כי הנתבעים כופרים בזכות התובעים להאריך את החכירה ודורשים סילוק יד, הרי שיש בכך כפירה בנאמנות ואין מקום לידרוש פניה של הנתבעים לערכאות או הכנת מיסמך "רישמי". התובעים ביקשו להסתמך בעיניין זה על פסק הדין בעיניין ה"פ (ת"א) 4254-03-20‏ יעקב עקיבא נ' דתיה ענבר [פורסם במאגר נבו] (24.2.2024).

יתרה מכך, עו"ד נתן לם, בא כוחם של התובעים, וזה שניהל מטעמם את המחלוקת מול הנתבעים בשנת 1995, אינו טוען כי הפניה אליו הייתה רק מטעם חלק מהיורשים, אלא דוקא מאשר כי הפניה הייתה בשם היורשים המקורים, ואצטט מתצהירו: "פנייתם של רוקח אלי נעשתה לאחר שפנה אליהם טלפונית אדם שהציג עצמו כעורך דין של בנימין ופשה בנקוביץ (להלן: "בנקוביץ") אשר היו הבעלים המקוריים של הדירה שרכשו בני הזוג רוקח.

...

סיכום לאור האמור והמפורט לעיל, המסקנה הברורה הינה כי התביעה שלפניי התיישנה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה מפאת התיישנות.

אולם, כאשר הנתבעים עמדו על טענת ההתיישנות, וכאשר כמבואר בפסק דין זה התביעה אכן התיישנה, דין התביעה להידחות.