ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין חלוקת זכויות בין שותפים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3357/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין המערער: מאיר צייגר, עו"ד נ ג ד המשיבה: החברה לשקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט ר' יעקובי) שניתן ביום 24.3.2019 בת"א 4047/10 תאריך הישיבה: ו' באב התשפ"א (15.7.2021) בשם המערער: עו"ד ראובן יהושע; עו"ד שירה שושן בשם המשיבה: עו"ד שגיא תירוש; עו"ד כפיר לוי ][]פסק-דין

העובדות פסק הדין קמא הכריע בתביעת המערער לקבלת שכר טירחתו כעורך דין – זאת, בהתאם להסכם שכר טירחה אשר נחתם בשנת 1981 בין משרד עורכי-דין בן-זאב, הכהן, שלום, שהמערער היה שותף בו וכעת בא בנעליו (לשם הנוחות, הן משרד עורכי הדין והן המערער יכונו להלן: משרד בן זאב או המשרד), לבין המשיבה, חברה ממשלתית שהוקמה במטרה לשקם, לפתח ולאכלס את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים.

בסעיף ב' להסכם שכר הטירחה נקבע כי משרד בן זאב יעניק למשיבה את השירותים הבאים: "עורכי-הדין יבצעו את מלוא הטיפול הנידרש לשם רישום זכויות המדינה (בעלות), זכויות החברה (חכירה ראשית), חלוקת הרובע לחלקות, רישום בתים משותפים, רישום יחידות ע"ש חוכרי משנה וכן רישום יחידות שלא הוחכרו (וכאלה שלא יוחכרו) ע"ש החברה." להסכם שכר הטירחה צורף "נספח שכר" (להלן: נספח השכר), אשר בסעיף א' לו נקבע כי תמורת ביצוע חלקו בהסכם שכר הטירחה משרד בן זאב יהיה זכאי לתשלום בסך של 0.7% "מערך כל יחידה הנרשמת בלישכת רישום המקרקעין (דירה, חנות וכל נכס אחר)". לעניין אופן התשלום נקבע בנספח השכר כי בעת שהמשיבה תחכיר נכס מקרקעין לחוכר משנה היא תשלם למשרד בן זאב, בסמוך למועד קבלת התשלום, 75% מהתמורה לה זכאי משרד בן זאב (75% מ-0.7% מערך היחידה) (להלן: התשלום הראשון).

בעיניין זה אעיר, כי פסק דינו הראשון של בית משפט קמא ופסק הדין המשלים אשר ניתן בעקבותיו בוטלו ביום 28.2.2016 על-ידי בית משפט זה, מהטעם של העדר הנמקה, והתיק הוחזר לבית משפט קמא להשלמת מלאכתו (ראו: ע"א 4973/16).

בית משפט קמא לא הסביר בפסק דינו מדוע נקב במספר 1,000, דוקא, להבדיל מ-1,100, אך נראה כי הפחתה זו נבעה מקיומם של נכסים לאומיים, כדוגמת רחבת הכותל המערבי ונכסים ארכיאולוגיים, שבגינם לא היתה למשרד בן זאב זכאות לקבל שכר טירחה כלשהוא.

כלשונו של השופט ד' לוין (פסקה 13 לפסק הדין): "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו." בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (20.3.2008( (להלן: עניין קורפו) נקבע כי במקרים בהם ההישתחררות מהסכם הייצוג נעשתה בחוסר תום-לב – דוגמאת מקרים בהם הרצון לנתק את הקשר עם עורך הדין נובע מהצעת שכר טירחה זולה יותר – עורך הדין יהיה זכאי לפצויי קיום, ולא רק לשכר ראוי עבור הפעולות אותן ביצע (ראו פסקות 18-17 לפסק הדין בעיניין קורפו).

...

לאחר עיון בכתובים ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי ניתן להכריע בהתדיינות ולהביא לסיומה מטעמים משפטיים חרף המחסור בעובדות.

בכתב הגנתה טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה בשל היעדר יריבות וכן מפאת התיישנות או שיהוי.

סוף דבר במסגרת הדיון שנערך לפנינו, קיבלה המשיבה את הצעתנו כי נסתפק בקביעה שלא הוכח בסיס לחייבה בתשלום נוסף לטובת משרד בן זאב, ולא נקבע שום ממצא בנוגע לחובו של משרד בן זאב למשיבה.

מסקנה זו מיטיבה, כמובן, עם המשיבה.

המסקנה הסופית של חברי נגזרת מכך שאם לא הופר ההסכם – זכאית המערערת לשכר ראוי, ומן התשתית שנפרשה עולה כי שכר זה שולם.

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע' ברון, י' אלרון וא' שטיין) בעה"ס 8013/21 ובעה"ס 8040/21 מיום 27.4.2022 (להלן: פסק הדין), בו דחה בית המשפט את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שהכריז על המבקש כבר-הסגרה לארצות הברית בגין עבירות שונות; וקיבל את ערעור המשיבה על אותו פסק דין, בקובעו כי המבקש הוא בר-הסגרה בגין מספר עבירות נוספות.

על פי הנטען, המבקש ושותפיו פעלו לאיתור אזרחים ישראלים לצורך העסקתם בדוכנים (להלן: העובדים הבלתי-חוקיים), דאגו לשכנם ולהסיעם לדוכנים, וכן דאגו לציידם באשרות תייר זמניות לשהייה בארצות הברית.

בהתאם, ביום 1.6.2021 הגיש היועץ המשפטי לממשלה דאז עתירה בה ביקש להכריז על המבקש כבר-הסגרה בגין העבירות המיוחסות לו. לעתירה צורף תצהיר של תובע בכיר במחלקת זכויות אדם ותביעות מיוחדות במשרד המשפטים האמריקאי, בו תוּאר חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה (להלן: תצהיר התובע).

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים לבית משפט זה. במסגרת עירעורו של המבקש (עה"ס 8040/21) נטען כי חומר הראיות שבתצהיר הסוכן הפדראלי לא מספק "אחיזה לאישום" ביחס לחלק ממעשי העבירה ועל כן, ניתן להסגירו אך בגין העבירות שפורטו בתצהיר התובע.

לפיכך נטען כי היה על בית משפט זה לדחות את ערעור היועץ המשפטי לממשלה "ולהעביר את הסוגיה לשיקול דעת שר המשפטים שהחלטתו בעיניין תהיה נתונה לבקורת של בית המשפט הגבוה לצדק תוך יישום כללים מינהליים מקובלים". בהקשר זה מוסיף המבקש ומפנה לסעיף 17(ג) לחוק ההסגרה, הנוגע לסמכותו של שר המשפטים להסכים כי מבוקש יועמד לדין במדינה המבקשת בגין עבירה שעבר לפני הסגרתו אליה, ואשר לא נכללה בבקשת ההסגרה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה לדיון נוסף ובעמדות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את הטענה שבפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בהקשר זה, וודאי שלא הלכה גלויה ומפורשת שהייתה עשויה להצדיק קיום דיון נוסף בה (בהקשר אחרון זה ראו, למשל: דנ"פ 473/20 חסן נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (19.5.2020); דנ"פ 4966/19 קרני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (8.8.2019)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7812/22 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן המערער: גדעון רוה נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - רשות האכיפה והגביה 2. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 3. עדינה וויל 4. רשות מקרקעי ישראל 5. רחל רוה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.7.2022 בת"א 62749-02-16 שניתנה על ידי כב' השופט אלי אברבנאל תאריך הישיבה: י"ט באייר התשפ"ג (10.5.2023) בשם המערער: בעצמו בשם המשיבות 1 ו-4: עו"ד יעל גליקמן בשם המשיב 2: עו"ד אייל תושיה בשם המשיבה 3: עו"ד בת שבע אדיב בשם המשיבה 5: בעצמה ][]פסק-דין

רמ"י מוסיפה גם היא לגופו של עניין, כי צדק בית משפט קמא בדחיית תביעתם של בני הזוג, משום שלרמ"י זכות עקרונית להתנות את העברת זכויות בנחלה בתמורה לתשלום דמי הסכמה, וכי היא פעלה בהתאם להחלטות שניתנו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

עוד טען המערער בגדר העירעור שלפנינו, כי לאחר מתן פסק הדין מושא העירעור התברר לו כי ברשימת המניעויות של השופט אלי אברבנאל, אשר דן בתיק בבית המשפט קמא ונתן את פסק הדין, כלולה עורכת דין אשר היא שותפה במשרד אליו הצטרפה באת-כוח כונסת הנכסים כשנה לפני שניתן פסק דינו.

בעיניין זה הכריע בית המשפט, לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו לו לטובת גרסת המשיבים (וראו פסקות 89-73 לפסק הדין), ואנו כערכאת ערעור, לא ראינו מקום להתערב במימצא זה. כך, במיוחד בהנתן שההיגיון המשפטי הוא שהשעבוד ניתן ביחס לנכס בר מימוש, קרי, הנחלה, ולא ביחס לנכס שאינו בר מימוש לעת הזו, דהיינו, בית המגורים.

במצב דברים זה, האפשרות כי הבנק הסכים מלכתחילה להסתפק בבטוחה, שהלכה למעשה אין לו אפשרות לממשה, או שפתח בהליכי מימוש ביחס לחלק מהנכס, למרות שאין לו סיכוי להצליח בכך, אינה מסתברת.

...

על כן אין באפשרותנו להיענות לבקשה זו, והיא נדחית בזאת.

זאת משמצאנו שמתקיימים שלושת התנאים לעשות כן: אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא; הממצאים תומכים במסקנותיו המשפטיות; ואין בהחלטתו טעות בחוק המשפיעה על התוצאה.

סוף דבר: דין הערעור להידחות.

בקשת רשות העירעור הנדונה הוגשה על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשמת הבכירה ריבי לב אוחיון) בת"ק 56484-09-22 מיום 11.5.2023, אשר לפיו התביעה בעיניין אחד נדחתה ובעניין אחר נמחקה, כדי לא לחסום למבקשת את האפשרות להגשת תביעה נוספת באותו עניין.

עם זאת וכאמור, בכל הנוגע לחלק התביעה שעניינו אי תשלום שכרה של המבקשת עבור שיווק הקורס לאחרים, נקבע כי התביעה נמחקת כדי לאפשר למבקשת למצות את דרישותיה מהמשיבה בעיניין זה. כך בין השאר, לנוכח דברי המשיבה בדיון, כי אי התשלום נבע מכך שהמבקשת לא השלימה את הפעולות הדרושות לשם קבלת שכרה וכי שכרה ישולם לאחר השלמתן.

דחיית בקשת רשות העירעור מחמת האיחור בהגשתה בשולי פסק דינו של בית המשפט קמא נאמר במפורש, כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך חמישה-עשר יום, אך בקשת רשות העירעור הוגשה רק ביום 12.6.2023.

מעבר לכך וכפי שקבע בית המשפט קמא, יש קושי רב בקבלת טענותיה של המבקשת בדבר "עוקץ", מירמה ומצגי שוא, שלהם היא עצמה בחרה להיות שותפה, עת הפכה מ"תלמידה" בקורס למי שמשווקת אותו בעצמה.

כידוע וכפי שנקבע פעמים רבות, הדרך להשיג על פסק-דין של בית המשפט לתביעות קטנות אינה באמצעות ערעור בזכות אלא נידרשת קבלת רשות כדי לערער עליו.

...

מאחר שהדבר לא נעשה, ממילא המסקנה היא כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, כך שדי היה בכך כדי לדחותה.

בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 1971/23 רע"א 2193/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש ברע"א 1971/23 והמשיב ברע"א 2193/23: יהודה אליהו נ ג ד המשיבה ברע"א 1971/23 והמבקשת ברע"א 2193/23: עדנה ישראל פור (אליהו) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס) מיום 16.1.2023 בע"א 24810-09-22 ובע"א 29640-09-22 בשם המבקש ברע"א 1971/23 והמשיב ברע"א 2193/23: בעצמו בשם המשיבה ברע"א 1971/23 והמבקשת ברע"א 2193/23: עו"ד גלעד ברבי ][]החלטה

בגדר פסק הדין נושא הבקשות נדחה ברובו ערעור שהגיש המבקש ברע"א 1971/23 (להלן: המבקש), על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' צ'רקה), מיום 27.5.2022, בת"א 56655-05-14 (להלן: פסק דינו של בית משפט השלום); ונדחה ערעור שהגישה המבקשת ברע"א 2193/23 (להלן: המבקשת), על פסק דינו של בית משפט השלום.

תחילה עמד בית משפט השלום על כך שלאורך כל ההליך הודתה המבקשת בזכות הבעלות של המבקש בנכס: בית משפט השלום פירט כי בכתב ההגנה מטעמה לא הכחישה המבקשת את טענת המבקש כי המבקשים הם שותפים המחזיקים כל אחד ב-50% מהדירות בנכס, אלא טענה כי: "הוסכם על הצדדים כי הדירות יושכרו ויסייעו ביחד עם המשכורות של [המבקשת] בכלכלת בני המשפחה כולה". בית משפט השלום הוסיף כי ביום 6.2.2018 היתקיים קדם המשפט הראשון, ובמהלכו הצהירו באי כוחם של המבקשים כי אין מחלוקת שהדירות אשר בנכס היו בבעלות משותפת.

רביעית, נטען כי היה על בית המשפט לידון בטענתה לחלוקה לא שויונית בזכויות בין הצדדים, בשל השקעתה של המבקשת בנכס.

אשר לטענת המבקשת כי תוצאות פסקי הדין של הערכאות קמא פוגעת ביכולתה לכלכל עצמה, אין לי בהקשר זה אלא לחזור על דברי בית המשפט המחוזי אשר קבע בעיניין, כי: "...טענה זו הועלתה באופן סתמי. היא לא נשענה על תמונה מפורטת בדבר מצבה הכלכלי. היא אינה מביאה בחשבון את העובדה שלגבי הבית מושא ההיתדיינות קיימים הליכים לפירוק שתוף. יש יסוד להניח כי הליכים אלה יצמיחו בסופו של דבר פירות". גם שאלת רוחב איננה מתעוררת בדנן: כמתואר לעיל, בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המבקש זכאי ל-50% מדמי השכירות, בנכוי הוצאות שהוצאו על ידי המבקשת לצורך יצירת ההכנסה מדמי השכירות, החל מיום 1.8.2009.

לפיכך, צדק בית משפט השלום בקבעו כי גם לאחר הגשת תביעת המזונות, ומתן פסק הדין, לא היה זכאי המבקש לחלק מדמי השכירות בהתאם להסכמת הצדדים.

...

אשר לטענת המבקשת כי תוצאות פסקי הדין של הערכאות קמא פוגעת ביכולתה לכלכל עצמה, אין לי בהקשר זה אלא לחזור על דברי בית המשפט המחוזי אשר קבע בעניין, כי: "...טענה זו הועלתה באופן סתמי. היא לא נשענה על תמונה מפורטת בדבר מצבה הכלכלי. היא אינה מביאה בחשבון את העובדה שלגבי הבית מושא ההתדיינות קיימים הליכים לפירוק שיתוף. יש יסוד להניח כי הליכים אלה יצמיחו בסופו של דבר פירות". גם שאלת רוחב איננה מתעוררת בדנן: כמתואר לעיל, בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המבקש זכאי ל-50% מדמי השכירות, בניכוי הוצאות שהוצאו על ידי המבקשת לצורך יצירת ההכנסה מדמי השכירות, החל מיום 1.8.2009.

הנה כי כן, משנמצא כי בקשות המבקשים אינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", הרי שדינן להידחות.

סיכומו של דבר: מהטעמים לעיל דין הבקשות להידחות הן מהטעם שאינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", והן משום שלא מצאתי ממש בטענות המבקשים לגופן.