ערעור על פסק דין בית הדין למשמעת עובדי הרשויות המקומיות

לפני ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (כב' ראשת בית הדין עו"ד איילון, וכב' החברים מר כרואן וגב' האוזר), בו הורה בית הדין, בין השאר, על פיטורי המערער לאלתר, תוך שמירת מלוא זכויותיו הממוניות והסוציאליות.

נוכח העובדה שבית הדין הורה על פירסום פסק דינו תוך השמטת פרטים מזהים של המערער או של הרשות בה הוא עובד, גם פסק דין זה יפורסם באופן שכזה.

...

לאחר התלבטות והתחבטות קבע בית הדין ש"מנקודת מבט אובייקטיבית, הגענו לכלל מסקנה לפיה הנאשם לא ניצל את מרותו כלפי [המתלוננת]" (שם). בית הדין התרשם כי מערכת היחסים הייתה הדדית, ולא הוכח שהמערער הבטיח למתלוננת דבר מה תמורת קיום יחסים מיניים עמו. עוד לא הוכח שהבטיח לשנות מתנאי שכרה אם לא תיענה לדרישותיו (שם). בית הדין העדיף את עדות המערער על פני עדות המתלוננת, ודחה את גרסתה לפיה ניתן לה יחס מועדף ושהמערער התעלם מדיווחים כוזבים שדיווחה. נקבע כי המתלוננת ביקשה למזער את חלקה בפרשה, שחשיפתה הסבה פגיעה לה ולמשפחתה, אך גם המערער ביקש למזער את חלקו (שם, בעמ' 11). עוד נקבע כי לא התקיימו פערי מעמדות מובהקים במקום העבודה בין המערער למתלוננת (שם, בעמ' 12). על רקע זה נפסק כי "הגם ששררו ביניהם יחסי מרות, [המערער] לא ניצל את סמכותו לרעה ולא הוכח, כי כפה את מערכת היחסים או סיפק טובות הנאה תמורת קיום יחסי מין עם [המתלוננת]" (שם, בעמ' 13).

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו עב"י 31343-08-20 יוסף נ' עריית רמת גן לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק המערער: יורם יוסף ע"י ב"כ עו"ד אילה הוניגמן המשיבה: עירית רמת גן ע"י ב"כ עוה"ד עמית ויינברגר ושירן הורוביץ משרד עו"ד ויינברגר, ברטנטל ושות' פסק-דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (כב' האב"ד עינת איילון וכב' החברים ירון פיינטוך ו**** כהן), שהטיל על המערער אמצעי משמעת של נזיפה ופיטורין לאלתר תוך שמירת מלוא זכויותיו המימוניות.

...

על פני הדברים נראה לי שההשוואה בין חוק העונשין לבין חוק המשמעת מלמדת דווקא שהמחוקק לא ביקש להצר את שיקול דעתו של בית הדין, וממילא הוא יכול להפעיל או להאריך את תקופת התנאי, והכל כדי לאפשר לו את הגמישות שבהתאמת אמצעי המשמעת למקרה שלפניו.

זאת משום שלא נראה לי כי דעת הרוב בבית הדין הטילה את אמצעי המשמעת של פיטורין בגלל שחשה אנוסה לעשות כן. לא התרשמתי כי מדובר במצב שבו בית הדין רצה להימנע מהטלת אמצעי משמעת זה, אך נאלץ להטילו שכן סבר שאין לו סמכות להימנע מכך.

על רקע כל אלה אני דוחה את הערעור.

לפני ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (תיק 3/19), שבו הוחלט בדעת רוב להטיל על הנילון אמצעי משמעת של פיטורין על תנאי והעברה לתפקיד אחד בערייה, ואילו דעת המיעוט סברה שיש להטיל עליו אמצעי משמעת של פיטורין בפועל.

נוכח העובדה כי בית הדין הורה על פירסום פסק דינו תוך השמטת פרטי העובד (לאחר שהורה על פירסום פסק הדין בעלון הערייה), גם פסק דין זה יפורסם ללא פירוט שמו.

...

המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור.

אלא שבסופו של דבר נשענה העירייה על התעודות המזויפות שהוצגו לה. אין להטיל עליה את החובה לבדוק תחת כל צעד ושעל האם מטעים אותה.

על רקע כל אלה אני סבור שדעת המיעוט משקפת יחס הולם יותר בין חומרת המעשה שנמצא שביצע המשיב לבין אמצעי המשמעת שהוטל עליו, ויש להעדיפה.

התוצאה התוצאה היא שהערעור מתקבל, ועל המשיב יוטלו אמצעי המשמעת הבאים: א) נזיפה חמורה שתירשם בתיקו האישי; ב) פיטורין בפועל בהתאם לסעיף 17(8) לחוק המשמעת (ללא פגיעה בזכויות הכלכליות של המשיב).

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם) מיום 4.1.2021 בעב"י 7453-11-20, אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין למשמעת) בבד"מ 58/20, הכרעת הדין מיום 19.10.2020 וגזר הדין מיום 25.10.2020.

באישום הראשון מיוחס למבקש כי בשנים 2018-2015 הועסק בעבודה נוספת בגוף כשרות פרטי, ללא אישור כדין לפי סעיף 28(א) לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, התשס"ב-2002 וסעיף 11(ג) לחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת-התש"ע/1 (להלן: חוזר מנכ"ל), ובכך העמיד עצמו בנגוד עניינים בין תפקידו במועצה הדתית הכולל פקוח על החברה שבה עבד במקביל כמשגיח כשרות.

...

בית המשפט מצא כי פסיקתו של בית הדין מבוססת כראוי על ההלכה הנוהגת, וכי גזר הדין המפורט עורך איזון הולם בין מכלול שיקולי הענישה, לצד מתן משקל משמעותי לנסיבותיו האישיות של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

]השופט א' שטיין: הבקשה לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' גונטובניק) (להלן: בית המשפט המחוזי) אשר ניתן ביום 6.3.2022 בעב"י 27801-05-21 ובמסגרתו היתקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (עורכת הדין ע' אילון, וחברי המותב נ' אפרתי וע' שרעבי) (להלן: בית הדין למשמעת או בית הדין) אשר ניתן ביום 18.4.2021 בתיק משמעת 3/19 ובמסגרתו הוחלט להטיל על המבקש אמצעי משמעת של פיטורין על תנאי והעברה לתפקיד אחר בעריית חיפה (להלן: הערייה); בית המשפט המחוזי קבע כי חלף אמצעי משמעת אלו, יושת על המבקש אמצעי משמעת של פיטורין בפועל ללא פגיעה בזכויותיו הכלכליות.

סמכותו של בית משפט מחוזי ביושבו כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין למשמעת היא סמכות רחבה בהיבט הפונקציונאלי שלה: כל החלטה שבסמכותו של בית הדין לקבל יכול שתנתן גם על ידי בית המשפט המחוזי כערכאת העירעור – כאמור בסעיף 24 לחוק המשמעת.

...

בית משפט זה (השופטת ד' ביניש, כתוארה אז) מצא להתערב לחומרא בגזר דינו של בית הדין למשמעת, אך נמנע מלהורות על פיטורין בפועל; ואלה היו דבריו של בית המשפט: "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי אופייה של עבירת המשמעת בה הורשע המשיב מחייבת התערבות לחומרה בגזר דינו של בית הדין למשמעת, גם בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעובד הציבור הינו נאמן הציבור ומעשים מן הסוג בו הורשע המשיב מהווים מעילה באמון הציבור [...] עם זאת, היות המשיב עובד זוטר משפיעה על חומרת אמצעי המשמעת שיושתו עליו בגין הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון בו [...] כן יש להתחשב בכך שהמשיב עובד כבר 12 שנים ברשות הדואר, בעבודה הדורשת מאמץ פיזי לצורך ביצועה, ומתפקד במסירות ולשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו. לא נעלמו מעיני גם נסיבותיו האישיות של המשיב, לרבות מצבו הכלכלי והקושי בו ייתקל בבואו למצוא עבודה חדשה [...] נוכח האמור לעיל, לא מצאתי, בנסיבות העניין למצות את הדין עם המשיב ולהורות על פיטוריו. עם זאת, כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להחמיר בגזר דינו של בית הדין למשמעת, על מנת להעביר מסר מרתיע באשר לחומרתם של המעשים בהם הורשע המשיב. לפיכך, אני מורה כי המשיב יועבר מתפקידו למשך שנה אחת וימלא תפקיד ביחידה אחרת של רשות הדואר ומשך הזמן בו יורד בדרגה אחת יוארך מחצי שנה לשנה. יתר אמצעי המשמעת אשר הוטלו על המשיב יישארו על כנם." (ראו: שם, פסקה 3; ההדגשה הוספה – א.ש.).

סבורני כי שיקול זה לא היה במקומו, מאחר שהעירייה בחרה שלא לפטר את המבקש בדרך זו והביאה את הפרשה – מרצונה – לפתחו של בית הדין למשמעת.

מכל הטעמים הללו, סבורני, במלוא הכבוד, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד.